ערן זהבי במקום השני: עשרת החלוצים הישראלים הגדולים בכל הזמנים

אייל ברקוביץ', גדול המוסרים הישראלים בכל הזמנים, הסביר פעם את ההבדל בין אלון מזרחי לבין חלוץ סטנדרטי כשאמר ש"אלון מזרחי מעולם לא בעט לשער, הוא תמיד בעט לרשת", וחידד מה הופך חלוץ לסקורר ומי הוא סתם חלוץ גדול.

ולכן, דירוג עשרת החלוצים הכי טובים בכל הזמנים – ככל שהוא לא פופוליסטי – הוא די מתעתע, כי אם כבר נגענו באווירון, שמופיע פה בדירוג, אי אפשר שלא לשכוח מה אמר מאמן הנבחרת ריצ'ארד נילסן. כשהתבקש להסביר מדוע הוא פותח מול אוסטריה עם אבי נמני בחוד ולא עם אלון מזרחי, ענה: "אני פותח עם מי שמתמצא ברחבה הכי טוב כרגע", והתכוון לקשר התוקף נמני במקום לסקורר האולטימטיבי, מזרחי.

ולכן, בדירוג הזה לא תמצאו לא את נמני, לא את שפיגלר ולא את סטלמך למרות שהם כבשו המון שערים והם גם נחשבים מגדולי השחקנים בכל הזמנים, וגם לא את קיש רומנו, שי הולצמן או ליאור אסולין הי"ד שכבשו בכמויות, כי חלוץ גדול הוא קודם כל חלוץ שפיץ, שגם יודע לעשות ברחבה כבתוך שלו, ובעיקר מונצח בתודעה ככזה.

הקדמה ארוכה מדי לדירוג קצר מדי.

10. רפי לוי ז"ל 

קבוצה דומיננטית בקריירה: מכבי תל אביב.

שערים בקריירה: 89 (לא כולל השערים בדרום אפריקה ואוסטרליה)

קצת לא פייר, אבל לא ראיתי את רפי לוי משחק, רק שמעתי עליו. למען האמת, קראתי עליו בסדרת הספרים של שרגא גפני (בשמו הספרותי "אבנר כרמלי") – "הספורטאים הצעירים". הוא היה "אלון לוי". כשאמרו "בעט אלון, בעט", התכוונו לרפי לוי, החלוץ המרכזי של נבחרת ישראל בשנים הכי מפתיעות שלה, בין 1959 ל-1961. ב-1961, בגיל 22 ומשהו, הוא לקח את הרגליים ונסע לשחק בדרום אפריקה. שם, במדינת האפרטהייד, שלא הייתה חברה בפיפ"א, אפשר היה לעשות כסף. נתונים משם אין, אבל אם חלוץ בקליבר כזה זוכה ב-6 אליפויות ו-5 גביעים מחוץ לגבולות ישראל, הוא כנראה גם כבש כמה עשרות אם לא מאות שערים כדי להגיע לזה.

רפי לוי עשה משהו שאף אחד לא עשה פה ולא דמיין לעשות: הוא הזיז את שייע גלזר מעמדת החלוץ המרכזי של מכבי ת"א ונבחרת ישראל. בגיל כלום. הוא ידע להתמקם ברחבה, ולהבקיע בשתי הרגליים, בראש ובבעיטות מספריים. כן, הוא הבקיע במספריים עוד לפני שידענו ששלמה לוי מבקיע במספריים, הוא היה הראשון שעשה את זה. הוא הגיח לכמה משחקים במכבי ת"א באמצע שנות ה-60, אבל בעיקר לא היה פה כדי שהכדורגל הישראלי יהנה ממנו מספיק. 

9. שייע פייגנבוים

קבוצה דומיננטית בקריירה: הפועל תל אביב

שערים בקריירה: 239

"אני שייע הגדול, אני נתנתי את הגול".

לשייע יש הליכה. הוא מכניס את הרגל הימנית לתוך הקרקע, כמו שור גאה שעומד להיכנס בבד האדום של המטאדור. בימים שבלומפילד היה מאובק, כששייע היה נכנס לרחבה בהליכה הזו שלו, היה עולה ענק אבק. אבל אז היה עולה הכדור לכיוונו. היו ימים שהוא פשוט נגח, כמו שכתוב בספר, מסיט את הראש הצידה ומכניס את המצח בכדור בדיוק בזמן; היו ימים שהיה עוצר על החזה, מקפיץ את הכדור לעצמו, ואז בועט בו לפני שנפל לקרקע; היו ימים שהיה מסיט את הרגל לאחור ומטיס את הכדור לחיבור; היו גם ימים שהיה דופק בכדור בעיטת קראטה, סטייל זלאטן איברהימוביץ'.

לא הייתה לו תהילה, הייתה לו הילה. כששפיגלר חגג עם שפיגל את השער בסידני, שייע רץ להביא את הכדור ונכנס ברשת המתוחה, עד שזו חתכה לו את האף. הם חגגו והוא רץ עם כף היד על האף. כשנבחרת ישראל תקעה 20 חתיכות לאיזו נבחרת מלצרים בקפריסין, לא הייתה תקשורת, וכשהנבחרת נחתה בארץ רצו העיתונאים למוטל'ה שפיגלר כדי שידווח: "לא יודע כמה נגמר", אמר שפיגלר בקריצה, "אני רק יודע שאני כבשתי צמד ושייע את כל השאר".

ואכן, זה מה שהיה.

8. גידי דמתי

קבוצה דומיננטית בקריירה: שמשון תל אביב

שערים בקריירה: 219

כל הקריירה שיחק גידי דמתי בקבוצה אחת. פעם סתמו לו את השאיפות עם מקרר, פעם בדירה, אבל לבורוסיה מנשנגלדבאך לא נתנו לו ללכת. והוא התפתח. בהתחלה היה הקיצוני לצידו של קיש רומנו, וכששמשון ירדה, קיש הלך לבית"ר ת"א, וגידי קרע את הרשתות של ליגה א' צפון, כולל שביעייה לרשת מגדל העמק, והעלה את שמשון חזרה לליגה הראשונה מבלי שתרד יותר כל עוד הוא שם.

הוא הפך לחלוץ מרכזי למרות שרקד על המגרש, בדרך כלל בהצגות מוקדמות בבלומפילד, בכל חלק שלו. כשרצה, היה משכיב שני בלמים, ומשחיל לשוער, לפעמים זינק אופקי ונגח פנימה, לפעמים אפילו נגח מהדשא עצמו. לקהל המועט של שמשון היה את יציע 13, והוא היה רץ אליו, מציל אותה מירידה, מביא אותה קרוב לאליפות, זוכה איתה בשני גביעי טוטו. פעם אפילו כבש שישייה במשחק ליגה, את כל השישייה שכבשה שמשון במשחק. מאז, 50 שנה, לא היה כדבר הזה. 

וכשהנבחרת עשתה את הניצחון הכי משמעותי שלה בהיסטוריה, 1:3 בדרום קוריאה, ניצחון שהביא אותה לאולימפיאדה, הוא כבש צמד, והקהל לקח אותו על הכתפיים מנתב"ג הביתה, או לפחות עד ליציאה מהשדה.  וכשפרש ב-1989, אחרי 519 משחקים בליגה הבכירה ו-21 עונות, שמשון עדיין הייתה בליגה הבכירה. שנה אחר כך היא ירדה. ואף פעם לא חזרה. 

7. שייע גלזר ז"ל

קבוצה דומיננטית בקריירה: מכבי ת"א

שערים בקריירה: 225

יש קטע פילם 8 מ"מ ממש קצר שנחרת לי בראש משייע גלזר. גמר גביע המדינה 1962, באצטדיון האוניברסיטה בגבעת רם בירושלים. מכבי חיפה תוקעת למכבי ת"א 0:5 תוך 34 דקות. ואז שייע גלזר מקבל את הכדור עם הגב לשער ולשלום ואנו, הרץ המרכזי (הבלם) של חיפה. הוא עושה עליו סיבוב קטלני, מהיר יותר מההילוך המהיר של המקרן, ומבזיק פצצה לרשת של יחזקאל גרשוני.

כששיחקו פה ברוב המקרים על חול, כורכר, או עשב, שייע גלזר היה נעמד במחצית המגרש עם הידיים על המותניים, ומתקדם עם הכדור, לא בלעדיו. ברוב המקרים הוא לא היה מוסר, אלא רץ כמו טנק, כמו סלע שמתגלגל מההר, ובועט בשתי הרגליים, בדיוק מירבי. הוא כבש בצרורות, במכבי ת"א, בנבחרת, איפה שהניחו לו לשחק, הוא שיחק פשוט, אבל הפשוט שלו הוא משהו שאי אפשר לשחזר היום בשום אימוני חלוצים. הוא כמעט הגיע לפנרבחצ'ה, בימים שהנבחרת טסה במטוסים להובלת בהמות, בלי מושבים, למשחקים שלה והוא שיחק בסוף בנס ציונה ובבית"ר דב נתניה, כי הוא פשוט אהב לשחק, גם בגיל 45.

6. ויקי פרץ ז"ל

קבוצה דומיננטית בקריירה: מכבי ת"א

שערים בקריירה: 241

היום, החלוצים נראים כמו ארלינג הולאנד ורוברט לבנדובסקי. שחקנים גבוהים, מהירים, חזקים, עם מיקום פנטסטי. תחשבו שפעם החלוצים נראו כמו ויקי פרץ: נמוכים יחסית, עם ריצה מתנדנדת, אבל יכולות בעיטה ונגיחה נדירות. 

ויקי פרץ היה החלוץ הכי טוב בארץ עוד כששיחק במכבי רמת עמידר. באליפות אסיה לנוער הוא כבש שישייה בחצי הגמר, בגיל 20 שילמה עליו מכבי ת"א לעמידר בשישה שחקנים, כמה מהם הפכו לאייקונים בביתם החדש. ויקי הפך מהר מאוד לחלוץ נבחרת ישראל, אחד מהשניים (דמתי היה השני), שהובילו את נבחרת ישראל להעפלה לאולימפיאדה, שם הבקיע גם מול צרפת וגם מול ברזיל, מה שסלל את דרכו לצרפת בסוף שנות ה-70. שם היה לשחקן הישראלי הראשון שהיה מלך שערים בליגה אירופית, אמנם עם ראן בליגה השנייה בצרפת, אבל מלך שערים. 

ויקי עשה ברחבה כמעט כל מה שהוא רצה, עם בעיטת תותח (היה את הכדור ההוא מול הפועל ירושלים שפגע בעמוד הפנימי וניתז החוצה, והשופט לא אישר את השער) בשתי רגליים, נגיחה מלמעלה למטה, ובעיקר התגנבויות יחידים, עם או בלי כדור, שריסקו כמעט כל הגנה. בשיאו תקע רביעייה למכבי נתניה הגדולה בחצי גמר גביע בדרך לדאבל.

5. אלון מזרחי

קבוצה דומיננטית: מכבי חיפה

שערים בקריירה: 334

חזי שירזי סיפר לא מזמן שפעם, כששיחק במכבי חיפה, הגיע לעמדת כיבוש, ואז מישהו הזיז אותו והכניס את הרגל כדי לכבוש. "רק אני אתן את הגול", אמר לו האווירון לאחר שעשה את תנועת המטס של קארקה.

אלון מזרחי כבש כל כך הרבה – הכי הרבה בליגת על, הנה אמרנו, שלא נשכח לו – שלא האמנו שיהיה פעם מישהו שיכבוש יותר ממנו. הוא כבש בצרורות עונה אחרי עונה, כמעט בכל קבוצה שהלבישו אותה עליו. כשהוא הבין שאפשר לייצר תואר מ"מלך השערים בכל הזמנים", הוא מיהר לנטוש את חלומו לשחק גם באירופה וגם בספרד ולעזוב את קבוצת הבת-אם של רומא, כדי לחזור לארץ ולהסתער על התואר, אותו השיג בצדק רב, ולא ישמוט אותו לעולם. 

אלון ידע לזוז מקורה לקורה, כדי לקבל את הכדור בתזמון הנכון, ידע בדיוק לאן אייל ברקוביץ' או אלון חזן או חיים רביבו ימסרו לו את הכדור, הבין הכי טוב מכולם, על איזה בלם עושים סיבוב, ומאיפה בועטים לפני שהשוער יבין לאן בועטים. אלון מזרחי היה סקורר אמיתי. לא תמיד החלוץ הכי טוב בסביבה, אבל זה שימות בשביל להבקיע.

4. רונן חרזי

קבוצה דומיננטית: בית"ר ירושלים

שערים בקריירה: 184

רונן חרזי היה לפרקים הרפי לוי של דורנו וקצת גם השייע פייגנבוים של ימינו. הוא היה וירטואוז ברחבה, חלוץ עם צעדים גדולים שבעט תוך כדי תנועה, ידע להשתמש בכל חלקי הגוף או הרגל, התרומם, וקפץ, והתעופף, ובעיקר כבש שערים בעיתויים נפלאים ובמקומות יוקרתיים. בפארק דה פרנס, בסופיה, בטדי ובבלומפילד, באוויר, בים (בבריכה, כשהיה לו בלט בדיסק) וביבשה, גם במכתש שהיה לרוב פחות יבשה ויותר ים. 

היו לו סדרה של פציעות ולא מעט החלטות לא טובות וגם חוסר מזל (ארסן ונגר רצה אותו במונאקו, דדש פחות רצה), שהוא פרש כבר בגיל 30, אבל אחד הקאמבקים המופלאים שלו היו בעונת 1995/6 במדי בית"ר ירושלים. חרזי השתקם מפציעה, חזר למשחק מול בית"ר ת"א בטדי וקיבל הגבהה מהסרטים מאחד, נועם אלבוים, הגבהה כל כך טובה שהוא התעופף למספרת צידית ותקע את הכדור בחיבורים של שגיא שטראוס. חרזי היה כל כך טוב עם הכדור וכל כך אינטיליגנט במפגש איתו, שלא היה צריך להיות השחקן הכי ממושמע, או הכי רעב, או הכי חרוץ, כדי להיות מה שהיה.

3. עודד מכנס

קבוצה דומיננטית: מכבי נתניה

שערים בקריירה: 287

נילסן קרא לאבי נמני "מתמצא ברחבה", כי הוא לא הספיק להכיר את עודד מכנס. הביטוי "מתמצא ברחבה", הומצא עליו. מכנס לא היה צריך לקפוץ גבוה, או לבעוט חזק, או לדייק בפנדלים (כאלה שלא זרקו עליהם גושי סיד), או לזנק באוויר, הוא פשוט היה צריך לדעת איפה לעמוד ואז מה לעשות עם הכדור שקיבל. ובזה, הוא היה מספר 1 בכל הזמנים. לפעמים הוא היה נותן רק פס לפינה, לפעמים בועט מהאוויר, לפעמים נוגח מתחת למשקוף, לפעמים היה משכיב את הבלם ואז בועט, או נשכב לפני הבלם ואז נועץ, או לפעמים, כמו במדי מכבי פ"ת, מקפיץ ומקפיץ, גם מעל הבלמים, כדי לתת שפיץ לרשת.

כששלמה שרף אמר שהכל תלוי "בשפיץ של הנעל", הוא התכוון אליו, כי עודד עשה את זה הכי טוב שיש, מתי שרצה ואיך שרצה, כל עוד לא זומן לנבחרת, כי שם העדיפו את החזקים, ואת המהירים, ופחות את המתמצאים.

וזה קצת עוול למי שהיה מלך השערים בכל הזמנים עד שהאווירון לקח את זה ממנו ובנתניה הוא רק סגן למוטל'ה שפיגלר, אבל אצל אוהדי נתניה הוא תמיד יישאר המלך כי כשהוא עזב, גם נתניה עזבה איתו.

2. ערן זהבי

קבוצה דומיננטית: מכבי ת"א

שערים בקריירה: 438

תראו, הזיכרון עוד טרי. מה אנחנו יכולים לגלות לכם? שהוא לא נולד חלוץ? שגם כשהוא היה חלוץ, הוא ידע להתחיל מהלך כקשר ולסיים ברשת? שהוא כבש מחוץ לרחבה לא פחות ממה שהוא כבש מתוכה? אבל הוא כבש בראש, וברגל, ובשמאל, ובחופשיות ובפנדלים כל כך הרבה שיש לו 104 שערים בקריירה יותר מאלון מזרחי, למרות שאלון מזרחי הוא בשפתו "מלך השערים בכל הזמנים". 

ערן זהבי כבש הכי הרבה שערי ליגה (כולל סין, הולנד, ואפילו איטליה), הכי הרבה שערי נבחרת, הכי הרבה שערים מהישראלים בגביעי אירופה, הכי הרבה מול סכנין ובבלומפילד, וזה כל כך הרבה שאנחנו שוכחים שחלק מהשערים היו וירטואוזים, אפילו עם ראבונה, או בנגיחה מקצה הרחבה לקצה השער, או במספריים מסוגננים או בבעיטה הפוכה או אחורית או בבעיטה שרק הוא ידע לבעוט, ברגל מלאה, חסרה או מורדמת. זהבי אף פעם לא השתנק או נבהל או התרגש מול השער, הוא פשוט כבש.

אז למה הוא רק שני?

1. אלי אוחנה

קבוצה דומיננטית: בית"ר ירושלים

שערים בקריירה: 229

זהבי רק שני, כי כבר אמרנו: זה לא דירוג הסקוררים, זה דירוג החלוצים. אלי אוחנה כבש קצת יותר מחצי מהשערים שכבש זהבי, הוא מקום 14 בין הישראלים בכל המסגרות, אבל בכלל לא בטוח שיש מישהו מאלה שמדורגים אחריו, כולל הכי גדולים ועם הכי הרבה סופרלטיבים, שהיו כובשים את השער ההוא באוסטרליה. עם הכניסה לרחבה בין שניים, וההשכבה של הבלם והשוער, וההעברה מימין לשמאל. ברגע הכי חשוב, בזמן הכי קריטי, במעמד הכי יוקרתי, במקום הכי בלתי אפשרי.

כזה היה אוחנה. שחקן עם קלאס וסגנון, שידע לשחק מהקו, ולהבקיע שערים תוך כדי כדרור ועינטוז מהחצי, ולנגוח מעל בלמים גבוהים משמעותית ממנו בשלמות, ולהכניס מזווית אפס או להבקיע פנדלים מכריעים למרות שהחמיץ יותר פנדלים מאשר הבקיע. הוא לא ניצח רק יריבים, הוא ניצח לפעמים את המשחק עצמו. הוא החמיץ, בטח שהחמיץ, אבל אף פעם לא השערים החשובים. לפעמים, הוא היה אפילו יותר ווינר מסגנו, ואם אתם לא מאמינים, לכו ליוטיוב. יש מצב שתעבירו ככה את הזמן עד סוף המלחמה.