ובכן, מה הוא סמל? שחקן שמזוהה כל כך חזק עם המועדון, שגם אם יהיה בתפקיד אחר, או חלילה במועדון אחר, עדיין יהיה נערץ על האוהדים וגם על המנהלים, ולא משנה מאיזו תקופה. בדרך כלל, זה שחקן שלא יעזוב את הקבוצה אלא אם יצא לשחק בחו"ל.
הדירוג הזה, עשרת הסמלים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי, כמו שאר הדירוגים, הם על דעתי האישית בלבד.
10. מוצי ליאון
מועדון: מכבי יפו
גילוי נאות: הח"מ אוהד מכבי יפו. את תשעת משחקי הליגה שמוצי אימן את מכבי יפו, בתחילת עונת 1985/6, עדיף לשכוח. אבל את 25 השנים שלפני כן, חייבים לזכור. מגיל 16 עד 41 מוצי ליאון היה הפנים, הגוף, וגם האופי של מכבי יפו. נמוך, זריז, לא רואה בעיניים, לא עושה חשבון ולא לוקח שבויים.
איתו מכבי יפו הפכה לפרקי זמן קצרים לקבוצה הכי מלהיבה בארץ, רק בלי עניין התארים, וכשעזב לדרום אפריקה כדי להתפרנס, היא ירדה ליגה ועלתה חזרה איתו כעבור עונה. הוא פרש כמה פעמים ומיד חזר כדי להציל את הבולגרים מירידה, ועם הגיל הפך לבלתי עביר על גבול המלוכלך, ואוהדי יפו ידעו שבלי מוצי, אין להם סיכוי לשרוד. בסוף הוא פרש, וקיבל משחק פרידה מול המבורג, ואחרי שנתיים הקבוצה ירדה מהליגה הבכירה, ולמעט שתי גיחות, אף פעם לא חזרה לשם, לא משנה כמה גלגולים היא עברה.
9. מוראד מגמדוב
מועדון: מכבי פתח תקוה
מכבי פ"ת קיימת 114 שנים, המועדון השני הכי וותיק בארץ והסמל שלה הוא שחקן זר מאזור הקווקז, שהגיע אליה לפני 33 שנה ואף פעם לא הלך. עד היום, בגיל 54, הוא יושב על הספסל ולא חשוב מי המאמן שמסתיר לו את המגרש.
היו שם הזלצרים, והרבינזונים והכרמלים, ועומר גולן, אבל אף אחד מהם – גדול ככל שיהיה – לא היה מזוהה כל כך עם מכבי פ"ת, גם כשהשיער הלבין, והעברית השתפרה, מוראד מגמדוב היה המגדלור שלפיו היו אוהדיה המעטים של הקבוצה מכוונים את המצפן שלהם. אפילו לפרוש הם לא נתנו לו כל כך מהר, אז הוא חזר ושוב פרש. ובאמת, אם לא תאריך התפוגה שמאיים על כל שחקן, הוא עוד היה נשאר.
8. משה סיני
מועדון: הפועל תל אביב
משה סיני נמצא יחסית בסוף הדירוג בגלל כמה דברים: הוא עזב את הפועל ת"א אחרי עונת הירידה הראשונה שלה והלך לבני יהודה לקחת אליפות; הוא ניהל מקצועית ואימן את הפועל ת"א בדרך שקצת עמעמה את הקריירה האדירה שלו כשחקן, שיש אוהדים – היום בני בערך 40 פלוס – שלא ישכחו. עם זאת, המבוגרים יותר זוכרים מה משה סיני עשה למועדון שלהם מהרגע שחזר מהשאלה במכבי יפו ועד לרגע שעזב כמאמן ואף פעם לא חזר, גם כשאלי טביב הציע לו.
סיני הפך את הפועל ת"א לקבוצה הכי טובה בישראל והביא לה אליפות אחרי 12 שנים שלא רק שלא זכתה באליפות, היא דשדשה. ואז הגיע סיני, ובדרכו המלכותית, הפך אותה למותג, לקבוצה עם אופי ולנמסיס הכי גדול של בית"ר ירושלים. לא חושב שהיה שחקן לפניו או אחריו שהניע כמוהו את כל התדמית העמלנית והנחושה שאפיינה תמיד את המועדון.
7. אליניב ברדה
מועדון: הפועל באר שבע
אליה עזב את הפועל ב"ש בגיל צעיר יחסית, שיחק במכבי חיפה והפועל ת"א, עשה שש שנים רצופות בגנק ורק בגיל 31 חזר הביתה, מאירופה, כדי להפוך את המועדון החבוט לאימפריה. החזרה שלו סימלה לאחרים להגיע, פרשה שטיח אדום. בשביל הפועל ב"ש, שהיו בה כוכבים רבים, חזרה של שחקן עם רזומה אירופי נאה לקבוצה שנעה בין הליגה השנייה לתחתית הליגה הראשונה, הייתה אמירה. ברדה, על תספורת ה"דורה" שלו, היה החזית ששמה שוב את הפועל ב"ש על המפה, כולל 3 אליפויות רצופות ומהדהדות, והופעות מרשימות באירופה. סוף הקריירה, שהחל בעצם בבעיה לבבית, ותחילת קריירת האימון שבא בעקבותיה, רק העצימו את המיתוס.
6. גידי דמתי
מועדון: שמשון תל אביב
מאוד פשוט. היה הייתה פעם קבוצה מרגשת, ששיחקה בדרך כלל במשחק מוקדם בבלומפילד לאחת התל אביביות הגדולות, ובמשחקים שלה היה שחקן אחד שנראה יותר טוב במשחק המוקדם מכל השחקנים ששיחקו בהצגה המרכזית. הוא שיחק בקבוצה אחת כל הקריירה שלו, בלי לקחת אליפות או גביע, וכשפרש, אחרי 519 משחקים בליגת העל ואיזה 700 משחקים במדי שמשון, גם שמשון ת"א פרשה איתו, ומה שנשאר ממנה היא הנאמנות שלו שנדבקה באחרים.
גידי דמתי הוא שמשון ת"א, השחקן הכי טוב כנראה שמעולם לא זכה בתואר משמעותי.
5. נחום סטלמך ז"ל
מועדון: הפועל פתח תקוה
לאצטדיון העירוני בפתח תקווה קוראים אצטדיון "שלמה ביטוח" או המושבה, אבל אוהדי הפועל פ"ת קוראים לו אצטדיון "ראש הזהב", כי סטלמך שיחק בשני האצטדיונים הקודמים בהם אירחה הפועל פ"ת, לקח שש אליפויות וגביע אחד, והיה לפרק זמן של 16 שנה המנהיג של השושלת הכי מרשימה שהייתה פה בשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל. כשהוא התחתן עם נירה, כל המדינה קראה בשקיקה את העיתונים, כשהוא הכניע את יאשין, בפתח תקווה חילקו סוכריות, כשהוא נגח את ה-0:1 מול הדוד של בופון, ישראל הייתה מחצית לפחות בדרך למונדיאל, רק שהיו עוד 3 מחציות. היו בהפועל פ"ת שחקנים גדולים, אבל אף אחד מהם לא היה השחקן הכי טוב בישראל כמו נחום סטלמך, האיש שהניף את הגביע הכי יוקרתי שנבחרת ישראל הניפה אי פעם – גביע אסיה.
4. אהוד בן טובים
מועדון: בני יהודה
יש בינינו בוודאות שחקני כדורגל מבוזבזים שכשהיו ילדים הם היו מלכי השכונה, אבל בכדורגל המקצועני או הסמי מקצועני בישראל, הייתה רק שכונה אחת – שכונת התקווה – והיה לה רק מלך אחד – אהוד בן טובים.
קומתו התמירה, דמותו הגרומה, תלתליו השחורים, חיוכו הכובש – בן טובים היה גיבור תרבות של שכונה שלמה. ב-1979 הוא העדיף להיות פחות סמל ויותר מתפרנס וכבר השיג את השחרור – תמורת המון כסף – כדי להגיע לבית"ר ירושלים, אלא שאז התעוררה השכונה ויצאה למחאה שהציתה אותה תרתי משמע. סמל הוא של האוהדים, לא של ההנהלה או של הכדורגל הישראלי. בן טובים הוחזר בכוח לבני יהודה ועזב אותה בסוף, מאוכזב וקצת מנוצל, שנה לפני ששחקן רכש, סמל של מועדון אחר, הביא לה את האליפות היחידה בתולדותיה. ועדיין, מלך השכונה היה רק אחד.
3. יניב קטן
מועדון: מכבי חיפה
למכבי חיפה היו כמה סמלים במרוצת השנים. את התמונה שבה ביציע ג' מניפים תמונה של ראובן עטר, קשה לשכוח. אבל עטר הלך להפועל חיפה – לא פחות – ולבית"ר ירושלים (פעמיים) וסיים את הקריירה במכבי נתניה, ולנעלי הסמל נכנס מי שעזב רק לחו"ל, וגם זה לפרק זמן קצר. הוא היה שם, בירוק, בימים טובים ופחות טובים, ובעיקר מצוינים, עד שהגב הכניע אותו.
יניב קטן קנה לראשונה את התהילה שלו כשנכנס בגיל 17 במקום איברהים דורו כדי למסור לאלון מזרחי את האסיסט לשער הראשון בניצחון המדהים 2:3 על פ.ס.ז' בגביע המחזיקות. עם השנים הלך וביסס את עצמו לא רק כשחקן ענק ומנהיג הקבוצה, אלא גם כסמל הבלתי מעורער שלה, שעד היום הוא מזוהה כאוהד שרוף של הקבוצה שמפרשן אותה ומדבר עליה בכזו שקיקה, כאילו אין משהו אחר בכדורגל הישראלי. לא סתם קרוי הפודקאסט שלו – הענק הירוק.
2. אלי אוחנה
מועדון: בית"ר ירושלים
יש אנשים שיגידו שאורי מלמיליאן ואולי בכלל יוסי מזרחי הם הסמלים הגדולים של בית"ר ירושלים, וזה בסדר. מלמיליאן שם את בית"ר על המפה, יוסי תמיד היה שם בשבילה, פצוע וחבול. אבל מלמיליאן עזב אותה בסוף ושיחק בעוד שתי קבוצות. אלי אוחנה שיחק במכלן, בבראגה ובישראל רק בבית"ר ירושלים. ואלי אוחנה יכול היה לשחק במועדונים עשירים ומתוקשרים הרבה יותר, אבל הוא לא רצה. ב-1991, כשחזר כבר לארץ אחרי ארבע עונות באירופה, הייתה לו הזדמנות ללכת להפועל ת"א, בעיקר כי בית"ר הייתה בליגה השנייה, אבל הוא ירד ליגה, ועלה איתה בחזרה בדרך לעוד 3 אליפויות מלבד הראשונה בה זכה עם המועדון.
הוא אימן את הקבוצה בכמה קדנציות, והיה היו"ר שלה ונציג הבעלים, ועד היום, כשהוא אומר "בית"ר", המילה מתגלגלת לו על הלשון – בית"ררררר. לא רק תארים הוא נתן לה, גם אקו.
1. אבי נמני
מועדון: מכבי תל אביב
תראו לי שחקן שגדל במועדון הכי גדול ומעוטר בכדורגל הישראלי, שקיים מ-1906, שהלך מהמועדון והאוהדים הלכו איתו? זה לא קרה בכדורגל הישראלי, אלא רק עם אבי נמני. כשניר קלינגר ולוני הרציקוביץ' הראו לו את הדרך החוצה בקיץ 2003, אבי נמני הלך לשנתיים בבית"ר ירושלים, כדי לשחק את הסמל משם, וקהל של אלפים העדיף ללבוש שחור במשחקים של מכבי ת"א וצהוב-שחור במשחקים של בית"ר, כי הם נשבעו "להיות איתך, בכל דקה, הו אבי נמני".
וזה באמת תופעה שלא זכורה. כי הוא גם חזר, או יותר נכון הוחזר. הלחץ עשה את שלו ואף מועדון לא אוהב שיש מישהו שהוא גדול ממנו, אבל היו פרקים שהקהל הסביר – לא תמיד בצורה נינוחה – שאבי נמני הוא מעל לכל.
מה דעתך על הכתבה?