ארגון EFC, ארגון המועדונים האירופיים, וגוף מחקר הכדורגל CIES Football Observatory, הוציאו דו"ח מיוחד בקשר לשחקני העילית שפותחו במחלקות הנוער של מועדוני הכדורגל באירופה. הדו"ח כולל גם את מצב שחקני הנבחרות הצעירות בישראל.
המחקר מלמד על כך ששחקני הנוער הבכירים בישראל פשוט לא מקבלים את הצ'אנסים בקבוצות הבוגרות, שעמיתיהם באירופה מקבלים.
המחקר בחן את כל השחקנים שנולדו בין השנים 1994 ל-2001 ולקחו חלק באליפות אירופה עד גיל 17 של אופ"א (שלב מוקדמות או שלב הגמר), מונדיאל עד גיל 17 של פיפ"א (שלב הגמר), אליפות אירופה עד גיל 19 של אופ"א (שלב מוקדמות או שלב הגמר) או מונדיאל עד גיל 20 של פיפ"א (שלב הגמר).
נבחרו 75 השחקנים מכל התאחדות, שרשמו את מירב הדקות בתחרויות המפורטות, וכך נוצר מדגם של 3,375 כדורגלנים בעלי ניסיון בנבחרות הנוער באירופה. עבור כל אחד מהשחקנים הללו מופו במחקר מסלולי הקריירה השלמים שלהם, מהעונה של יום הולדתם ה-15 עד יום הולדתם ה-24.
יותר מ-82% שיחקו בליגה הבכירה, אך רק 44.4% שיחקו בתחרויות בינלאומיות עם המועדונים שלהם, ורק 21% הגיעו לנבחרת הלאומית הבוגרת.
בממוצע, השחקנים שנסקרו ערכו את הופעת הבכורה שלהם בליגת בוגרים מקצוענית בגיל 18.63. בארבע התאחדויות – מונטנגרו, נורבגיה, רומניה ופינלנד – שחקנים בדרך כלל ערכו את הופעת הבכורה לפני גיל 18. לעומת זאת, שחקני עבר בנבחרות נוער בישראל, ויילס ואירלנד נאלצו להמתין את פרק הזמן הארוך ביותר באירופה לפני שערכו את הופעת הבכורה המקצוענית שלהם בבוגרים. בישראל חיכו עד גיל 19.67 לבכורה שלהם בליגה המקצוענית – הגיל השלישי הכי מבוגר. יש לומר שרוב השחקנים בוויילס ובאירלנד חיכו לבכורה שלהם בבוגרים בליגה הבכירה באנגליה (הפרמיירליג).
קצת פחות מ-12% מהשחקנים במדגם הופיעו בליגות בוגרים מקצועניות לפני גיל 17, וכ-31% לפני גיל 18. נתון זה מזנק בחדות ל-69% בקבוצת הגיל 19-20.
אחוז גבוה מהכדורגלנים במדגם שיחקו בליגה בכירה לפני גיל 24, מה שמראה שניסיון בנבחרות נוער לאומיות מעניק לרוב לשחקנים הזדמנות להגיע לרמה הגבוהה ביותר. הנתונים נעים מ-97.3% בגיאורגיה ובסרביה ועד ל-57.3% בוויילס. כאמור, רוב השחקנים הוולשים מתחרים באנגליה, שם, עקב היותה של הפרמיירליג האנגלית הליגה התחרותית ביותר בעולם, קשה יותר להגיע לרמת התחרות הגבוהה ביותר. שחקני הנוער בישראל ממוקמים בחלק התחתון של הטבלה הספציפית הזו. רק 76% מהם משחקים בליגה הבכירה לפני גיל 24.
מגיל 22 ואילך המגמה אף מתהפכת, שכן שיעור גבוה יותר של שחקני עבר מנבחרות הנוער כבר אינם פעילים כמקצוענים. שחקני העבר של נבחרות הנוער במחקר שיחקו בממוצע כ-78 משחקים בליגות בוגרים מקצועניות עד יום הולדתם ה-24: קצת פחות מ-20 משחקים בממוצע כבני נוער (לפני גיל 20), והשאר לאחר גיל זה. שחקן שלא ערך הופעת בכורה עד גיל 20, סביר להניח שלא יבסס את עצמו במשחק המקצועני.
אפקט הגיל היחסי (relative age effect), תופעה מוכרת היטב בכדורגל ובספורט בכלל, ניכר בבירור גם במדגם השחקנים שנותח. שיעור השחקנים שנולדו בינואר מגיע ל-17.4%, לעומת 2.8% בלבד לאלו שנולדו בדצמבר. שיעור השחקנים הולך ויורד בהתמדה מהחודש הראשון של השנה ועד לחודש האחרון.
בישראל, 53.3% מהשחקנים המקצוענים שנבדקו נולדו ברבעון הראשון של השנה – מקום שלישי באירופה לצד פינלנד ורומניה.
אולי הנתון המעניין ביותר – ואולי גם הצפוי ביותר – הוא שהשחקן הישראלי עוזב את ישראל בגיל 21.25 בממוצע. זהו הגיל הממוצע הגבוה ביותר לעזיבת המדינה שבה גדל כדי לפתח את הקריירה שלו בחו"ל. שחקן הנוער האירי עוזב את אירלנד בגיל המוקדם ביותר בממוצע (16.42). הממוצע האירופי הוא 19.02.
עם זאת, לפי המחקר, מעבר לחו"ל כקטין טומן בחובו סיכונים גדולים יותר מאשר הישארות ממושכת יותר במדינת האם.
המחקר מראה שכדורגלנים שעברו לחו"ל כקטינים נוטים להיות פחות מוצלחים מאלה שנשארו במדינות האם שלהם. בממוצע, הם קיבלו פחות דקות משחק בבוגרים, בעוד שנתונים אחרים מלמדים שעדיף לשחקן נוער להישאר כמה שיותר זמן במועדון הבית שלו – כי ככה הוא צובר יותר ניסיון בכדורגל בוגרים.
בקרב כל 45 ההתאחדויות שנסקרו, שחקנים שעדיין היו פעילים בגיל 23 ושיחקו בלא יותר משלושה מועדונים עד גיל זה, היו בעלי רמות ניסיון גבוהות יותר מאלה ששיחקו ביותר משלושה מועדונים.
המחקר אומר במפורש: "אם לשחקנים צעירים יש את ההזדמנות להישאר במועדון האם שבו גדלו, זהו בדרך כלל המסלול הטוב ביותר להצלחה ארוכת טווח". הדבר נכון במיוחד כאשר המועדון מעניק תנאים מצוינים, לא רק מבחינת אימונים איכותיים אלא גם במתן תמיכה במהלך המעבר מכדורגל נוער לבוגרים. לפי המחקר, העברות בהשאלה יכולות להיות דרך מועילה לצבור ניסיון בכדורגל המקצועני, אבל הן חייבות להתבצע לקבוצות המספקות סביבה תומכת להתפתחותם של שחקנים צעירים. בלי התמיכה הזו, כישלון הוא תופעה נפוצה, שלעיתים קרובות דוחפת שחקנים מוכשרים למעגל של העברות ולמסלול קריירה בירידה.
בשש מתוך 45 ההתאחדויות שנותחו, כל 75 שחקני העבר של נבחרות הנוער שנכללו במדגם המחקר השתתפו במשחקים ברמה מקצוענית לבוגרים: קרואטיה, צרפת, הונגריה, איטליה, נורבגיה ופורטוגל. אחוז זה עומד על לפחות 70% בכל המדינות, כאשר אזרבייג'ן רושמת את הנתון הנמוך ביותר עם 70.7%. בישראל השחקנים ממוקמים בטבלה הזו במקום השלישי לפני האחרון – קצת לפני אלבניה ואזרבייג'ן (76%), מה שמלמד ששחקני נבחרות הנוער בישראל פשוט לא מקבלים את ההזדמנויות שלהם בכדורגל בוגרים.
שיעור שחקני העבר של נבחרות הנוער שלקחו חלק במשחקי מועדונים בינלאומיים (שלבי מוקדמות או שלבי בתים) משתנה במידה רבה ממדינה למדינה. אחוז זה עומד על מעל ל-50% ב-13 התאחדויות (עם שיא של 65.3% עבור קרואטיה), בעוד שהוא עומד על פחות משליש ב-9 התאחדויות אחרות (עם שפל של 20% בוויילס). בישראל ממוקמים בתחתית עם 28% בלבד.
רק מיעוט (פחות מ-50%) מהשחקנים במדגם צברו ניסיון כלשהו בנבחרת לאומית בוגרת לפני גיל 24. במקרה זה, האחוזים נעים בין 34.7% (הולנד וסרביה) ל-5.3% (סקוטלנד). בישראל הנתון הזה עומד על 21.3% – מקום טוב באמצע.
המסקנה מהדו"ח בהקשר הישראלי היא ששילוב הצעירים המצטיינים שלנו בליגה הבכירה הוא בין הנמוכים באירופה. הנתון הזה גרוע במיוחד אם לוקחים בחשבון שיש כאן הגבלה נוקשה על מספר השחקנים הזרים שקבוצה יכולה להחתים.
מה דעתך על הכתבה?