כבר עשור שטניה ויטור, אשתו של קפטן הפועל באר שבע מיגל ויטור, קוראת לישראל "בית". המשפחה שהגיעה מפורטוגל הפכה לישראלית לכל דבר, ואפילו מיגל כבר לא נחשב זר. טניה חוותה כאן מבצעים, ישנה בממ"דים ואפילו גידלה שלוש בנות שהפכו לישראליות לכל דבר.
אך המלחמה האחרונה הציבה בפניה דילמה ששום ניסיון קודם לא הכין אותה אליה: הלב שנשאר בבאר שבע מול תחושת האחריות האימהית מחוץ לישראל. עכשיו, כשהיא רחוקה פיזית אך מחוברת 24/7 לאזעקות בנגב, מספרת טניה בראיון חשוף על הגעגועים, על ההסברה שהפכה למשימת חיים ועל הרגע שבו הלב אמר לה שהפעם – חייבים לעזוב כדי שיוכלו לחזור.
הריאיון עם טניה נערך בזמן שהיא נמצאת עם המשפחה בפורטוגל, רגע אחרי שמיגל הצטרף לשאר השחקנים הזרים בהפועל באר שבע למיני מחנה אימון בקפריסין. טניה מג'נגלת בין כמה תפקידים: אמא במשרה מלאה לחמישה ילדים, כולל שתי הבנות הגדולות שמתגעגעות לחברות בלהבים ורק רוצות לחזור; בעלים של חברה שמספקת שירותים לאנשים מבוגרים; חברת נדל"ן וניהול נכסים; ובנוסף כתבת בעיתון ספורט פורטוגלי.
בעשור שהיא כאן, ויטור חוותה כמעט הכל – כמו כל אזרח בישראל. רק מה שנראה טבעי כאן, קשה להסביר למשפחה שנמצאת אלפי קילומטרים רחוק: "זה נכון שבמהלך עשר השנים האחרונות חוויתי כאן הרבה סיטואציות מורכבות. מוזר להגיד, אבל כן, התרגלתי. אבל כשאני אומרת את זה למשפחה או לחברים, אף אחד לא מבין, ואני מבינה את הקושי שלהם, כי זה לא מצב שאנחנו אמורים להתרגל אליו. זה קשה. מעבר לאזעקות ולפחד הטבעי, יש את העובדה שהחיים נקטעים כל הזמן. אבל בגלל זה אני מעריצה את עם ישראל – את החוסן, את הגמישות שבה אנשים מסתגלים לכל סיטואציה. כמה חזק אתה צריך להיות כדי לחיות ככה? בפרדוקסליות מסוימת, ישראל היא בו זמנית המקום הכי פחות בטוח והמקום הכי בטוח שיש לישראלים".
טניה כמעט תמיד בחרה להישאר בישראל. בכל מבצע צבאי או מלחמה היא הייתה כאן, גם כשהייתה בהריון וגם עם ילדות קטנות: "הפעם, משפחתנו, יחד עם כל המשפחות הזרות, עזבה את ישראל מיד עם תחילת המלחמה. זה נכון שבמצבים אחרים, אני ומיגל תמיד נשארנו כאן. אפילו ב-2021, כשהייתי בשלבי היריון מתקדמים מאוד עם הבת השלישית שלי, ישנו במשך שבוע על מזרון בממ"ד. הפעם, מה שהכריע היה שהמועדון אפשר לנו לעזוב בצורה מסודרת עם שאר המשפחות, וההבנה שזה הולך להיות אירוע מתמשך. כולנו הבנו שזה לא עניין של כמה ימים. גם להסלמה מול איראן ביוני הייתה השפעה גדולה, והעובדה שיש לנו שלושה ילדים קטנים (בני 4, 3 ושנה) לא עוזרת. קשה לעבור סיטואציה כזו עם ילדים קטנים שעדיין לא מבינים".
הבנות הגדולות שלה, לאורה ולאונור, הן ישראליות לכל דבר: "בלילה שלפני כן שוחחנו עם לאורה ולאונור – הבנות הגדולות שלי – על האפשרות שתפרוץ מלחמה. אבל האמת היא שכבר עשינו את זה בסוף השבוע הקודם, אז הכל היה נראה לא ברור. בשבת בבוקר, אחרי האזעקות, כשאמרנו להן שאנחנו עוזבים את ישראל, הן הגיבו רע. הן לא רצו לעזוב. זה היה קשה, אבל אז ההחלטה הייתה כולה שלי. פעלתי לפי הלב של אמא שאמר לי מה יהיה הכי טוב, גם נגד רצונן. הבנות נמצאות בקשר רציף עם החברים שלהן. חיי היומיום שלהן מתחלקים בין שיעורי זום לשיחות עם חברים – כולם מישראל. קשה להן כאן, אפילו עם העזרה של המשפחה שלנו – שהיא מדהימה בכל מובן."
טניה מספרת שגם עכשיו, כשהיא בפורטוגל, אפליקציית פיקוד העורף עדיין מכוונת ללהבים והיא מדווחת על כל אזעקה: "אני מדברת עם החברים והאנשים הקרובים אליי כל יום. אנחנו מודאגים. אני גם מדברת בקביעות עם המורים של הילדים וההורים של החברים כדי לראות מה שלומם. כולם – במיוחד אלו עם ילדים צעירים – אומרים שהמצב מורכב, ברור שאנשים דואגים. אבל זו ישראל, אתם יודעים טוב ממני, כולם מנסים לשמור על איזושהי מראית עין של נורמליות בלי לעשות מזה עניין גדול. אני באמת מעריצה את זה וכבר מתגעגעת הביתה".
כחלק מתפקידה, טניה הפכה לשגרירה לא רשמית עבור השחקנים הזרים בבאר שבע: "ימים ספורים לפני כן דיברתי עם חלק מהנשים על האפשרות שתפרוץ מלחמה כדי שהן יוכלו להיות מוכנות. ובשבת, כשעזבנו, דיברנו על זה באוטובוס. כולם פחדו, וזה נורמלי לחלוטין. הם לא רגילים לסיטואציות האלה או למציאות הזו".
גם בתחום ההסברה, טניה בולטת: "הסברה למען ישראל היא תמיד קשה כי אנחנו שוחים נגד הזרם. זה עצוב, אבל זו המציאות. האמת היא שאירופה – באופן כללי – רואה בישראל ובארצות הברית של טראמפ כ'נבלים'. עם זאת, אני מאמינה שרוב האנשים – אפילו אלו שלא מסכימים עם המלחמה – הצליחו לראות למה איראן מסוגלת, במיוחד לאור ההתקפות שלהם על מדינות אחרות במזרח התיכון בניסיון להרוג אזרחים".
לגבי חידוש המשחקים והחזרה לכדורגל: "ברור שאחזור כשתחזור הליגה, אבל זה גם נכון שאני מרגישה פחד מסוים לעשות את זה עכשיו. הייתי משקרת אם הייתי אומרת אחרת. אני בפורטוגל, עובדת, מבלה זמן עם המשפחה והחברים שלא ראיתי שישה חודשים, אבל אני רוצה לחזור הביתה. האם אפשרי לשחק כדורגל במצב כזה? האמת שכרגע אני לא חושבת כך. זה עניין שאנשים אחרים צריכים לטפל בו".
לסיום, על העונה והעתיד של הפועל באר שבע: "ברור שאני מאמינה. מן הסתם, החלום של מיגל וגם שלי הוא להיות שוב אלופים עם הפועל באר שבע. שום דבר לא יהפוך אותו למאושר יותר. אני מקווה שאוהדי באר שבע יוכלו לחגוג בסוף העונה, בידיעה שנשארו עוד הרבה משחקים והכל יכול לקרות. לגבי העונה הבאה – אין שום מחשבה. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא להתפלל לימים טובים יותר בישראל ושכל האנשים יוכלו לחזור לחייהם הרגילים מהר ככל האפשר ובבטחה".
מה דעתך על הכתבה?