הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-46 התארח מאמן נבחרת הנוער אופיר חיים, מי שהצעיד את הנבחרת לגמר היורו ואחר כך למדליית ארד במונדיאליטו ולאחרונה לניצחון על גרמניה. חיים חזר לתחילת הקריירה במכבי ת"א, איך עזב אותה שלוש פעמים וחזר שלוש פעמים, מתוודע לראשונה לאפשרות שחלק מ-26 שעריו בעונת העלייה לליגה הראשונה עם מכבי יפו נכללו בפרשת שופטים באדום, מספר על העליונות של אבי נמני והקבוצתיות של אלון מזרחי, איך נסק בהפועל ב"ש והפך אותה לביתו ואיך נאלץ להתאמן שם עם קבוצת הנערים כמנודה עד שגיא לוי החליט להחזיר אותו, מה שהפך "לחצי העונה הטובה בקריירה שלי". הוא גם אומר בנחרצות: הפועל ב"ש תזכה העונה בדאבל"
צפו בפרק ה-46 של "מחצית בשכונה"
חיים מספר מדוע נאלץ לשחק בטורקיה ("לממן טיפול באור") ואיך אייל ברקוביץ החתים אותו במכבי נתניה עוד לפני שהגיע בעצמו למכבי נתניה. הוא מספר על ההתמודדות עם ילד אוטיסט בבית ואיך הוציא אותו מבית חולים לחולי נפש לאחר שגילה כי קשרו אותו למיטה. לסיכום הוא מגלה בטרם יתמנה למאמן הנבחרת הצעירה שהוא "מתאים יותר לאמן קבוצה ולא נבחרת".
חיים פתח מהמקום האישי ביותר והסביר כיצד חייו השתנו בעקבות בנו: "יש לי ילד על הרצף וזה סיפור חיי. בסוף אני מי שאני בזכות אור – הוא עיצב אותי, הוא שינה אותי איפה שצריך, הוא גרם לי להבין את העולם בצורה אחרת. אני חשבתי שאני אלמד אותו דברים, והוא לימד אותי הרבה יותר. היום אני מסתכל על החיים אחרת לגמרי, גם כאדם וגם כמאמן".
בהמשך הסביר כיצד זה השפיע ישירות על הדרך שלו כמאמן ועל הקשר עם שחקנים צעירים: "אני לא מתבייש לשתף שחקנים בחיים האישיים שלי. אני מדבר איתם, פותח להם את הלב, נותן להם להרגיש בנוח. שחקן צעיר צריך להרגיש שהוא יכול לבוא אליי עם כל דבר – אם הוא סגור, הוא לא יביא את היכולת שלו למגרש. מבחינתי, קודם כל בן אדם, אחר כך שחקן".
על תחילת הדרך סיפר כיצד כמעט ולא קיבל צ'אנס – דווקא בעיר בה גדל: "בראשון לציון לא קיבלו אותי, אמרו שאני צנום ולא מתאים. אבא שלי לא ויתר, לקח אותי למכבי תל אביב, הגעתי לאימון ראשון והבקעתי, ומשם התחיל הסיפור. לא סימנו אותי ככוכב, אבל הייתי בין הטובים במשך שנים במחלקת הנוער".
למרות זאת, המעבר לבוגרים לא היה פשוט, והוא הסביר מדוע בחר לעזוב: "הגעתי לבוגרים ולא שיחקתי. היו אימונים של 11 נגד 11 ואני בכלל בצד, לא מתלבש למשחקים. אמרתי לעצמי – אתה לא יכול להישאר במקום כזה. אתה אוהב כדורגל, אתה רוצה לשחק, אז לך ותראה מה אתה שווה".
הפריצה הגדולה, לדבריו, הגיעה במכבי יפו – שם הרגיש לראשונה שחקן מוביל: "עשיתי עונה מטורפת – מלך שערים, שחקן העונה. פתאום כולם מדברים עליך, כל הקבוצות רוצות אותך. זה נתן לי ביטחון אדיר, הרגשתי שאני יכול להגיע רחוק מאוד".
על אותה עונה והצל שמלווה אותה בדיעבד בגלל פרשת 'שופטים באדום, הוסיף: "עשיתי 26 שערים, לא ידעתי שהיה משהו חשוד. זה לא משהו שהרגשנו בזמן אמת. מבחינתי נתתי את הכול על המגרש, עבדתי קשה והגולים באו מזה. זה מוזר לשמוע את זה בדיעבד, אבל אני יודע מה עשיתי על הדשא".
על הדומיננטיות של אבי נמני: "אבי נמני היה מעל כולם. הוא היה המנהיג, זה שכולם מסתכלים עליו, זה שלוקח את המשחק על עצמו. אבי היה משהו אחר – הוא היה עושה את כולם טובים יותר. הוא היה הלב של הקבוצה".
על החזרה למכבי תל אביב אחרי מכבי יפו: "חזרתי למכבי תל אביב עם ביטחון, אבל משהו שם לא עבד. הרגשתי שאני חוזר להיות ילד בן 18. לא הצלחתי להביא את מה שהבאתי ביפו, וזה תסכל אותי מאוד".
את נקודת המפנה האמיתית מצא בהפועל באר שבע, שם גם חווה את אחת התקופות הזכורות בקריירה: "אמרו לי לא להגיע לבאר שבע – שזה מקום שקובר שחקנים. אבל אני ראיתי קבוצה טובה. נכנסתי לחדר ההלבשה ואמרתי לשחקנים – אנחנו קבוצה טובה, אנחנו יכולים לנצח כל אחד".
הוא נזכר באחד הרגעים הדרמטיים בחדר ההלבשה: "ירדנו למחצית בדרבי נגד בית"ר בפיגור, ראיתי שחקנים שבורים. שברתי את הלוח ואמרתי להם – איך אתם מוכנים לשחק ככה? איפה הגאווה שלכם? עלינו למחצית שנייה וטרפנו את המגרש. זה רגע ששינה לנו עונה שלמה".
לדבריו, החיבור לקהל ולמועדון היה יוצא דופן: "בבאר שבע זה קודם כל כדורגל. אם אתה נותן את הלב, את הנשמה – הקהל איתך. זה מקום שמחבק אותך, מקום משפחתי. הרגשתי שם בבית, באמת בבית".
חיים גם התייחס להרכב הכוכבים ולציפיות סביב הקבוצה: "היו הרבה שמות, הרבה ציפיות, אבל מבפנים זה לא תמיד נראה כמו מבחוץ. צריך חדר הלבשה חזק, צריך איזון. לפעמים יש הרבה כישרון – אבל זה לא מספיק אם אין חיבור".
על ההחלטה לעזוב לטורקיה סיפר בכנות: "זו הייתה טעות מקצועית. הייתי בשיא שלי, אבל היינו צריכים כסף לטיפולים של אור. קיבלתי החלטה משפחתית, לא מקצועית. בדיעבד – זה פגע לי בקריירה".
הוא הדגיש עד כמה המרחק מהמשפחה השפיע: "כשאתה לבד, בלי המשפחה, בלי הגב – אתה לא אותו שחקן. אתה לא יכול להביא את עצמך כמו שצריך. זה משהו שלמדתי בדרך הקשה".
בהמשך חשף מהלך חריג בקריירה: "אייל ברקוביץ התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה אותי במכבי נתניה. אמרתי לו – אבל אתה עוד לא שם בכלל. הוא אמר לי ‘עזוב, אתה תחתום'. זה היה מוזר, אבל סמכתי עליו. בסוף הוא באמת הגיע לשם, ואני כבר הייתי חתום".
בהקשר האישי, שיתף באחד הרגעים הקשים בחייו כהורה: "היה שלב שאמרו לנו שאין ברירה ושצריך לאשפז את אור. הגעתי לשם וראיתי שקשרו אותו למיטה – לא האמנתי למה שאני רואה. באותו רגע אמרתי ‘אין סיכוי שהבן שלי נשאר פה' ולקחתי אותו משם".
בבאר שבע גם חווה תקופה קשה, לאחר שעבר ניתוח לשחזור הצולבת: "הייתי פצוע, מנודה, מתאמן עם נערים. זה מצב לא פשוט לשחקן. אבל החלטתי שאני לא מוותר לעצמי. עבדתי כל יום, שעות על גבי שעות, כדי לחזור".
המאמץ השתלם – לפחות זמנית: "חזרתי לחצי עונה הכי טובה שלי. הרגשתי חד, חזק, טוב. הוכחתי לעצמי שאני יכול לחזור – אבל בסוף זה לא הספיק. אמרתי להם (הפועל ב"ש) – תנו לי לסיים פה את הקריירה, זה הבית שלי. לא ביקשתי דקות, לא ביקשתי כלום. אמרו לי שאני לא מספיק טוב. זה כאב לי מאוד, זה הרגיש כמו סכין בלב".
על המעבר לאימון סיפר שזה הגיע בהדרגה: "לא רציתי להיות מאמן מיד. רציתי להמשיך לשחק. אבל עם הזמן הבנתי שזה הכיוון שלי, ושיש לי מה לתת מהניסיון שלי".
את הבחירה לעבוד דווקא עם נבחרות צעירות הגדיר כהחלטה מכרעת, אך הודה כי בתחילה ראה חזון אחר: "אם היית שואל אותי לפני כן, הייתי אומר שאני יותר מתאים לאמן קבוצה ולא נבחרת. אני אוהב את היום-יום, את העבודה השוטפת, להיות עם השחקנים כל הזמן. בנבחרת זה שונה – אתה רואה אותם לפרקים".
על ההצלחה עם הנבחרות וההישגים הבינלאומיים אמר: "עברנו דרך מטורפת. סקוטלנד בדקה 97, הניצחון על יפן, המשחק מול ברזיל – היו רגעים אדירים. אבל המקום השלישי בעולם זה השיא, זה משהו שלא קורה כל יום".
הוא גם התייחס להתפתחות השחקנים הישראלים: "היום שחקנים צעירים מגיעים יותר מוכנים. הם מבינים מה צריך כדי להצליח. פעם זה לא היה ככה, היום זה משתנה".
על אחד הכישרונות הבולטים סיפר: "לענאן חלאילי יש נתונים שאין להרבה שחקנים. הוא מקצוען, עובד קשה, כל הזמן רוצה להשתפר. זה הבסיס להצלחה".
לבסוף, חזר שוב לנקודת המוצא האישית שמלווה אותו לאורך כל הדרך: "בסוף, כל מה שאני היום – זה בזכות אור. הוא לימד אותי מה חשוב באמת בחיים, מעבר לכדורגל".
מה דעתך על הכתבה?