משה סיני חשף: אלי אוחנה היה סגור בהפועל ת"א – זו הסיבה שלא חתם | בלעדי

הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. לכבוד הפרק ה-50 התארח משה סיני, גדול שחקני הפועל תל אביב בכל הזמנים וראש מערך הסקאוטינג בהתאחדות לכדורגל, שחזר לנסיבות בהן עזב את הפועל ת"א בנוער וחזר אליה דרך מכבי יפו, לגיבור ילדותו רוני קלדרון ולהשוואה בינו לבין גדולי הכדורגלנים בעולם, לניפוי הכואב מנבחרת הנוער, להצלחות הגדולות, לסכסוך עם ג'ימי טורק ולתקופה שלו כמנג'ר-שחקן, שבה לדבריו גם חבריו הקרובים הכשילו אותו.

צפו בפרק ה-50 של "מחצית בשכונה"

סיני גם משחזר מדוע לא בעט את הפנדל של הנבחרת מול אוסטרליה ברמת גן, מה הצית את שחקני הפועל במשחק המפורסם בימק"א שמנע מבית"ר ירושלים אליפות, מה עצר מאלי אוחנה לחתום בהפועל ת"א, איך פספס חוזה אצל אלכס פרגוסון, למה רצה להישאר בבני יהודה ולא לחזור להפועל, איזו הצעה מעליבה דחה מאלי טביב, ומסיים בבחירת השער היפה בקריירה שלו – וזה לא ה"ואן באסטן" מימק"א 84.

על הילדות סביב הפועל ת"א והנסיעה ההיא עם הקבוצה למשחק בקרית חיים בגיל 14: "הפועל הייתה כהרגלה בעשור הזה במאבקי תחתית. ואני עליתי לאוטובוס, נסעתי איתם לקריית חיים, ואתה יודע, כולם מבוהלים, פוחדים מירידה. זו קבוצת הדגל של הקהל הפועל, של ההסתדרות".

על רוני קלדרון, אותו ראה עוד בנוער של הפועל, אמר: "ראיתי את רוני קלדרון על מלא, בכל האספקטים שלו. הטובים, הפחות טובים. מבחינת כישרון, אין, ולא היה אחד כזה. קודם כל, טכניקה בכדור, משהו מדהים. כשהוא מקבל את הכדור, אתה לא יודע לאן הוא פונה: ימינה, שמאלה, אחורה, קדימה. השחקן שהיה מולו, אין סיכוי בעולם שיוציא לו את הכדור מהרגל".

בהמשך תיאר סיני את אחד הזיכרונות החזקים שלו מקלדרון: "אני זוכר את התמונה. רוני קלדרון עובר שמונה שחקנים – שמונה שחקנים! – מגיע עד לשוער, עובר את השוער וחוזר. זה היה מחזה שאי אפשר לשכוח אותו. ולכן אני, מה שראיתי, מה שהפקתי ממנו, שבאמת הוא היה גדול, אבל לצערי הוא לא היה עקבי. הוא לא שיחק בחיים עונה שלמה. אני יכול להגיד לך, שהוא היה ברמה של דייגו מראדונה, ברמה של ליאו מסי".

על השינוי שעברה הפועל תל אביב בתחילת שנות ה-80: "מי ששינה את הדרך של הפועל תל אביב היה, זכרונו לברכה, אייבי אפשטיין. אייבי אפשטיין, דוביד שוויצר וניסן ניסנוב, אלה היו השלישייה המובילה. הם עבדו בדרך שונה. מתאמנים פעמיים ביום ביום שלישי, והולכים לאכול. הם בנו איזו דרך מסוימת של מקצוענות אז, בשנת 1980. הם הצליחו ללכד את השחקנים הצעירים של הפועל תל אביב, וחיברו עוד שחקן או שניים שהתאימו".

על ההבטחה שקיבלו באותה תקופה, שהתגשמה מהר מהצפוי: "אני זוכר באסיפה הראשונה שלנו עם דוביד ועם אייבי, הם אמרו שיש לנו תוכנית שבתוך שלוש שנים אנחנו נזכה באליפות. והם טעו, זכינו באותה שנה באליפות. כי באנו רעבים, באנו שחקנים שגדלו במועדון, שחקנים שידעו מה הקהל דורש, מה צריך לעשות על מנת להביא הצלחה".

על הדחייה מהנבחרות הצעירות והתחושה שלא קיבל הזדמנות אמיתית: "לא הייתי בנבחרת הנוער, ניפו אותי בנבחרת הנערים. לא מסיבות של כדורגל, סיבות כל מיני כאלה וכאלה של פוליטיקה זולה. נסענו לפורטוגל, ואתה יודע, אנחנו ילדים, קצת אני עושה בעיות, קצת שבתאי לוי, קצת רפי סולומון, זה לא היה משהו שהוא חריג. סיימנו את הטורניר, חזרנו לארץ, ואז אמציה לבקוביץ' אמר: מי שלא לומד ולא עובד, לא יכול להיות בנבחרת".

על הרגע שבו הבין שהוא נשאר מאחור בזמן שחבריו ממשיכים: "מהר מאוד סידרו לשביט ולסולומון עבודה. אני, אף אחד לא דאג לי, אבל אני דאגתי לעצמי, הלכתי לעבוד בעיריית תל אביב. שליח. אמרתי, עכשיו אני לא לומד, אבל אני עובד. הזמינו אותם, ואותי לא. נהגנו לשחק שערים קטנים מתחת לשער 1-2 בבלומפילד. אני משחק, אני רואה את שאבי (לוי). הוא מגיע מחויך. אני אומר לו, שאבי, בוא תיכנס, שחק. הוא אומר 'לא, מחר אני נוסע לפרגוואי'. תקשיב, זה היה כאילו לוקחים לך סכין, תוקעים לך אותו בלב, ומסובבים אותו".

על המעבר למכבי יפו, שסימן את תחילת הדרך חזרה: "בהתחלה נבחנתי בבני יהודה, אבל בבני יהודה קצת פחדתי מהאווירה שם, הייתה אווירה גם לא נעימה באותם ימים, ומכבי יפו זו קבוצה ביתית. ואז סיכמנו איתם שאני מגיע, הדבר היחידי שביקשנו זה להתאמן בבוגרים, ואם רוצים אותי בבוגרת, אני משחק. אם לא, אני משחק בנוער".

על המשחק שנתן לו את הפריצה ביפו: "שיחקנו נגד הפועל כפר סבא, היה 0:1 לכפר סבא. מוצי ליאון נפצע, ואז הורידו את אלברט לוי לשחק בלם, ואותי הכניסו לקישור. אני נכנסתי למשחק הזה, הפכתי את המשחק הזה. ניצחנו 1:2, והייתי באמת דומיננטי מאוד. מהרגע הזה כבר כאילו קלטו שזה הולך לכיוון אחר".

על הדרך שבה דוביד שוויצר החזיר אותו להפועל תל אביב: "דוביד בא למשחק שלנו ביפו, ישב ביציע, ואז הוא ראה אותי משחק ושאל מי זה. וכולם אמרו לו, זה שחקן של הפועל תל אביב, גירשו אותו מהפועל והוא הלך למכבי יפו. ואז הוא עושה את כל המאמצים שאבוא, בא אלינו הביתה. דוביד שוויצר מגיע אלינו הביתה, זה היה מבחינתי מדהים. חזרתי להפועל. ודרך אגב, גם כשחזרתי להפועל, היו לי חודשיים נוראים. לא שיחקתי, ולא הכניסו אותי, וכל הזמן היו שולחים אותי להתאמן בלילה".

על הדרבי הגדול מול מכבי תל אביב בסוף 1980 והזיכרון מהחמישייה שספגה הפועל שנים קודם לכן: "ה-5:0 הזה, הדהד לי בתוך המוח. אני זוכר שחזרתי הביתה בבכי, וכל הזמן מכבי, מכבי, מכבי. ואני בתוך תוכי אומר, אם אני מגיע לקבוצה הבוגרת, אין סרט כזה שאנחנו מפסידים. ולימים הגיע, ששיחקנו ב-1980/81, ואנחנו קבוצה צעירה שכבר עולה בטירוף, והם כבר קבוצה מתבגרת. אני זוכר, המשחק הזה עשינו להם באמת בית ספר. דוביד צעק לנו לא לעשות 'אולה', כי היו 25 אלף צופים. עשינו להם 'אולה'".

על הסכסוך הארוך עם ג'ימי טורק: "אין לי הסבר חכם להגיד מה קרה, ומה הוא מרגיש, ומה הוא עשה, ואיך הדברים התגלגלו. אני חושב שזה פשוט בורות של הסיטואציה. הוא לקח את זה למקומות אישיים, והעבירו לו מסרים כאלה ואחרים, שהוא אף פעם לא בדק אותם, אף פעם לא שאל, ותמיד היה בתחושה של קיפוח. העניין שאני התקדמתי, ואתה יודע, אתה לא יכול לעצור. אתה מתקדם, אתה משחק, אתה לא אומר מי עכשיו מסתכל או לא מסתכל. זה חלק מהחיים".

על מה שאולי היה צריך לעשות אחרת מול טורק: "הדבר היחידי שאולי לא עשיתי בסדר, שהייתי צריך להתעקש איתו, ולהגיד לו מי אמר ומה אמר, ולעבור ולאמת את זה. אבל שמע, אני ילד בן 20-21, נשוי, צריך להתפרנס, צריך לעבוד, צריך להתאמן. אני לא יכול להתעסק עכשיו כל הזמן בזה. זה אולי הטעות היחידה שלי".

על המשחק שבו לקח את האליפות מבית"ר ירושלים ב-1984 והיחס של אוהדיה אליו עד היום: "בירושלים אני אהוד ברמה שאתה לא מתאר. גם אחרי בלומפילד, עם השער, מחלוקת לא מחלוקת, ושלקחנו להם את האליפות. יש לי הרבה חברים אוהדי בית"ר, והם אומרים, לקחת לנו, אבל אנחנו אוהבים אותך. הם מכבדים את מה שעשיתי, מכבדים ברמה מקצועית".

על האווירה לפני אותו משחק גורלי: "אף אחד לא דיבר איתנו, ואף אחד לא ביקש, לא מלמיליאן ולא אלי אוחנה. לזכותו של דוביד – שאימן אותם – ייאמר שהוא לא העז לדבר איתנו אפילו. האוהדים שלהם עשו משהו שהוא לא נכון. הם באו וקיללו וירקו כשנכנסנו לחדר הלבשה. אנחנו גדלנו ביפו, אנחנו לא איזה פראיירים או פחדנים. נכנסו למתחם רדומים, פתאום כולם נכנסו לטירוף. לא מוותרים להם, משחקים ועולים. זה השפיע".

על השער של גילי לנדאו עם היד בגמר הגביע: "לא ידענו מיד. כמובן שראינו את המשחק אחרי זה. שלוש שנים היינו בצרות בגמר, פעמיים הפסדנו, בפעם השלישית כבר לא עניין אותנו כלום. אחרי יום, יומיים, שאתה רואה הילוך חוזר, אז אתה רואה שהוא רץ שם עם אבי כהן ונגע ביד. אבל מה, את מי זה מעניין? זכינו בגביע, וזה לא משנה יד, רגל".

על הפספוס הגדול באירופה, כולל הפנייה מאלכס פרגוסון: "פרגוסון רצה אותי לאברדין אחרי המשחק של הנבחרת בגלאזגו. אני זוכר שהוא צלצל לאשר הרשקוביץ', ואשר אומר לי, פרגוסון התקשר אליי, רוצה אותך. אמרתי לו, מי זה פרגוסון? לא ידעתי מי זה פרגוסון. היו לי כמה נקודות שהייתי צריך להיות באחת הקבוצות הגדולות, אבל מכל מיני סיבות כאלה ואחרות זה לא יצא לפועל. ואני יכול להגיד לך בוודאות, הרבה באשמתי. התנהלות לא נכונה".

על המבחנים באסטון וילה, שאותם הוא רואה כפספוס עצום: "הנכון היה, אם אתה מחזיר אותי לאחור, זה ללכת לאסטון וילה. הייתי במבחנים שם שלושה שבועות, והרשמתי אותם, ורצו לשלם, ורצו הכול. ואני פשוט ילד מבוהל, שלא מבין את הסיטואציה, לא מבין איזה דבר זה, ומה זה יכל להוביל אותי בעתיד. כשאני מסתכל על זה אובייקטיבית ולהגיד את האמת, כל ההחמצה של זה שלי. פספוס גדול. מאוד".

על האליפות מול מכבי חיפה והוויכוח סביב הנבדל הפסיבי: "מכבי חיפה הייתה קבוצה יותר טובה מאיתנו בכל פרמטר. חמישה משחקים לסיום דוביד עשה לנו אסיפה ואמר, חבר'ה, אנחנו לא מוותרים על האליפות. אמרנו, אם אנחנו עוברים את באר שבע, את שאר המשחקים עד המשחק האחרון עם מכבי חיפה אנחנו מנצחים. אני טוען: אם היה היום VAR, שזה לא אופסייד. אף אחד לא רואה איפה היה ציון מרילי, ורפי אוסמו עושה תנועה. אני אומר לך היום בוודאות, אחד, לא רואים את מרילי בתמונה, ושתיים, רואים בתמונה את רפי אוסמו עושה תנועה לצאת מאופסייד. זה לא רק נבדל פסיבי, זה אפילו לא נבדל".

על קריסת הפועל תל אביב בסוף שנות ה-80: "ברור שראיתי. היום גם אני מבין את זה יותר מאי פעם. ניהול. זה ניהול כמו ניהול בית, כמו ניהול כלכלי, כמו ניהול חברתי, הכול ניהול. והניהול לא היה תואם את הרמה של הקבוצה. הם עשו הכול, אותם אנשים, להרוס את הקבוצה. פשוט. הכסף של הכדורגל עבר לכל הענפים בהסתדרות. הם פשוט פירקו את הקבוצה".

על המעבר לבני יהודה אחרי הירידה: "לא רציתי ללכת לבני יהודה. באותה עונה שירדנו ליגה, שבעה חודשים שיחקנו ללא תשלום. מזל שהיה אימוני נבחרת, אז היינו מקבלים דמי אימונים לנבחרת, איכשהו היינו שורדים. התנאי שלי היה פשוט: אל תתנו לי כלום, תשלמו מה שמגיע משנה שעברה, ונתחיל את העונה. אני מבטיח לכם שבמחזור 15 תיקחו אליפות. והם אמרו לי לא".

על האליפות ההיסטורית עם בני יהודה והכאב שנשאר מהפועל: "לקחנו אליפות היסטורית, ואני אומר לך בכנות – זה לא יקרה יותר. אני כל כך שמח שהסיטואציה הזאת, אלוהים הוביל אותה, שאני אלך לבני יהודה, ניתן להם אליפות. היה תענוג, היה כיף, היתה מחמאה מקצועית הכי גבוהה שיכולה להיות, ונהניתי מכל רגע. אבל תמיד הלב שלי בהפועל, ותמיד זה כאב לי שהייתי צריך לעשות את זה".

על נבחרת ישראל שהייתה קרובה למונדיאל: "אנחנו הנבחרת היחידה שהייתה הכי הכי הכי קרובה להגיע למונדיאל. אם זה היה כמו מקסיקו 70, אז רק אתה עובר את הבית האוקייני, אתה מגיע לגביע עולמי. אצלנו עברנו את הבית האוקייני ואז הביאו לנו משחק הצלבה עם קולומביה. אבל היינו נבחרת מאוד מגובשת, מאוד זהירה, הגנתית. דגש על הגנה, והצלחנו בזה".

על הפנדל שנתן לאלי אוחנה לבעוט מול אוסטרליה: "הייתה לי תחושה באותו רגע שאני בועט ואני מחמיץ. זו שיחה עם עצמי. אלי הוא חבר, הוא כמו אח שלי. אמרתי לעצמי, משה, אם אתה תבעט ותחמיץ זה משהו גורלי. אתה לא יכול לקחת את האחריות הזו. ואז ניגשתי לאלי לאוזן אמרתי לו, אתה רוצה לבעוט את הפנדל? יש לך ביטחון? אלי כרגיל 'מה, בטח'. ואז נתתי לו לבעוט את הפנדל. ואני אומר לך גם היום, שמחתי שנתתי לו את זה".

על החזרה להפועל כמאמן-שחקן, אמר: "קודם כל, רציתי להמשיך בבני יהודה, לא רציתי לחזור להפועל. אמרתי לגד סולמי, 'אני לא רוצה תוספת, אותה משכורת'. הוא אמר שאין מצב שהוא משלם סכומים כאלה יותר. יצאתי החוצה וגיורא שפיגל אמר לי: 'אם יש לך הצעה של 6 שנים מהפועל ת"א, לך תחתום שם'. הפועל רצו שאני אהיה גם מנג'ר, גם שחקן, גם אפסנאי, גם נהג אוטובוס. אני ידעתי גם את הקשיים בניהול הקבוצה. ידעתי שאני בא למקום בעייתי, שאני צריך לתת מעצמי לשחק, להחזיק את הקבוצה. אמרתי, אם אני בא, ואני לוקח סיכון כל כך גדול, ואני אשקם את הקבוצה שנה או שנתיים, אז לפחות אני איהנה מהפירות".

על הניסיון להביא את אלי אוחנה להפועל תל אביב כשחזר כמאמן-שחקן: "רציתי להביא את אלי והייתי מוכן לתת לו מה שהוא רוצה, והוא קיבל מה שהוא רוצה. אבל דדש ידע איך להחזיר אותו לבית"ר. אני יודע שאלי היה ממש סגור בהפועל, אבל זה כמו שאני הייתי עובר למכבי תל אביב, לא היו נותנים לזה לקרות. תשמע, אם אלי בא להפועל באותו קיץ, כל ההיסטוריה שלו הייתה משתנית והוא היה משנה את הפועל תל אביב, כי אני והוא יחד היינו מצרפים עוד שניים והפועל תל אביב הייתה חוזרת מהר מאוד לגדולה שלה. אבל כל פעם בדרך התפקשש משהו, כמובן גם בגלל כסף וגם בגלל כל האווירה שהייתה לא הכי נוחה".

על ההצעה שקיבל מאלי טביב לחזור להפועל תל אביב ב-2012: "ברגע שכבר התפכחנו והבנו שלא רצים לכל דבר ולא מאמינים לכל דבר, עזוב, ההצעה המעליבה שלו (15 אלף שקל בעונה – ר.ע) הייתה הצעה מעליבה לכל דבר ולכל הדעות. ואחר כך הוא שילם כפול למאמן אחר (ניצן שירזי ז"ל – ר.ע), כי לא הייתה לו ברירה. אני כבר העמדתי תנאים. רוצה את שלום תקווה כעוזר שלי, רוצה תנאים לרכש, ולא הייתי רץ".

על הפועל תל אביב כאהבת חייו, למרות כל המשקעים: "הפועל תל אביב זו קבוצה שהיא אהבת חיי. זה משהו שגדלתי, ואני אוהב אותו. הפועל תל אביב עשתה לי הרבה דברים טובים כשהייתי שחקן, אבל את הדברים הרעים שהם עשו לי, אני גם מאשים את עצמי, שהסכמתי בגלל האהבה שלי אליהם, ובגלל זה שרציתי שהם יהיו במקום אחר, ויתרתי על העניין שלי. אף אחד לא עמד לי עם אקדח".

על עבודתו כיום בסקאוטינג של ההתאחדות, סיכם: "היום יש נבחרת נערים, 15, 16, 17. היום המחלקה שלי עובדת. אין יום שבמחלקת הסקאוטינג אתה מצלצל אליי ואומר לי, משה, יש שחקן במכבי, לך לראות. יש דוחות של המאמן, של המנהל הטכני. יש תהליך".

ולסיום, כשנשאל על השער הכי מיוחד בקריירה שלו, בחר דווקא בשער קבוצתי מול מכבי נתניה: "אני חושב שהגול מול מכבי נתניה הוא גול יפה. זה גול שאני מעורב, אם אני לא טועה, ב-10 או 12 מסירות קבוצתיות, שבסוף אייל אקשטיין מכניס לי כדור, אני לוקח עם העקב, נותן צ'יפ למעלה. למה אני מציין בפניך את הגול הזה? כי זה גול שכולו אני. עוד פס, ועוד פס, ועוד פס, בסוף אתה מגיע לרחבה ואתה מסיים את זה בגול. אני חושב שזה שער שלא רואים כל יום".