הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. לכבוד הפרק ה-54 התארח יוסי מזרחי, גדול שוערי ירושלים בכל הזמנים ואחד השוערים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי, שהפך לאחר פרישתו למאמן והשאיר חותם בבית"ר ירושלים, הפועל ירושלים, מכבי פתח תקוה ומ.ס. אשדוד. מזרחי דיבר על המונדיאל ועל ליאו מסי ("תופעת טבע"), חזר לתחילת הדרך כחלוץ בהפועל ירושלים וסיפר כיצד הפך לשוער בבית"ר. ממחליפו של אבי ששון הוא הגיע לשער הקבוצה בעידודו של יוז'י סורינוב, השוער שאותו העריץ.
צפו בפרק ה-54 של "מחצית בשכונה"
בהמשך סיפר מזרחי על הדור שהפך את בית"ר למה שהיא, על החברות עם אורי מלמיליאן ועל אובדן האליפויות ב-1976, 1979 ו-1984. הוא גם סירב לבחור בין מלמיליאן לאלי אוחנה ("כמו לבחור איזה ילד אני יותר אוהב"). מזרחי חזר להצעה מהפועל ירושלים, למעבר להפועל לוד ולחזרה המפתיעה לשער בשמשון תל אביב. הוא סיפר גם על הפציעות הקשות, ובראשן זו במורסיה, ועל רובי ריבלין, ששכנע אותו בדמעות לעלות פצוע לחצי גמר הגביע. עוד דיבר על הפרידה ממלמיליאן ועל קריירת האימון, שבמהלכה זכה באליפות עם בית"ר ופוטר מיד לאחר מכן. מזרחי התייחס גם להפועל ירושלים כמועדון שבו הכי נהנה לאמן, לתקופת גולדהאר ונמני במכבי תל אביב, להצלה הגדולה בחייו – ולשאלה מי מחקה אותו טוב יותר, מיקו ג'מאל או עומרי קנדה.
על ליאו מסי והמונדיאל: "רואים פה תופעת טבע. לדמיין שכוכב כדורגל בגיל 39 עוד מסוגל להרים נבחרת שלמה וארץ שלמה על הכתפיים שלו, זה פשוט מדהים. אף אחד לא היה מדמיין ששחקן שדה בגיל כזה יכול לסחוב נבחרת שלמה, אבל בגלל זה הוא לא עוד כדורגלן, הוא מסי".
על ההבדל בין מסי של היום למסי הצעיר: "עכשיו זו יותר גדולתו. גם אז הוא לא היה רץ הרבה, אבל היה מחליף מהילוך אפס להילוך חמישי בשנייה וחצי. במונדיאל הזה הוא יותר משוחרר מהמונדיאל הקודם, כי השתחרר מהלחץ של הזכייה בגביע העולם".
על ההשוואות בין מסי, מראדונה ופלה: "אני אף פעם לא אוהב להשוות בין תקופות. זה כדורגל אחר לגמרי. אני סתם מדמיין את מסי משחק בשנים שמראדונה שיחק, ולהערכתי הוא לא גומר חודשיים כדורגל, בגלל המשחק הנוקשה. זה מה שייחד את מראדונה, את פלה ואת כל הגדולים".
על תחילת הדרך בהפועל ירושלים: "לבית"ר ירושלים הייתה אז רק קבוצת נוער. גדלתי 200 מטר מהמגרש בקטמון, הייתי הולך כמעט לכל אימון של הפועל ירושלים ויושב מאחורי השער. בגיל 13 הייתי בכלל חלוץ, וכבשתי המון שערים".
על העזיבה כנער: "מרדכי כהן היה מאמן קשוח מאוד, וגידל את כל הכוכבים הגדולים של הפועל ירושלים. בגיל 14 הוא אמר לי לעלות לשחק עם הנוער. אמרתי לו: עד שלא תפסיק לקלל אותי, אני לא עולה. הוא העיף לי שתי סטירות, והלכתי הביתה. מגיל 14 עד 17 שיחקתי רק בשכונות".
על המעבר לבית"ר והדרך שבה הפך לשוער: "כשהייתה לבית"ר קבוצת נוער, הביאו אותי. שאלו אותי מה אני משחק, אמרתי: חלוץ, ולפעמים שוער. מישל פורטל אמר לי להיכנס לשער, נתן שתי בעיטות, ובכדור השני אמר לי: איזה חלוץ, איזה נעליים. מאותו יום נגזר גורלי".
על היסודות של בית"ר הגדולה: "אני אומר תמיד שהיסודות של בית"ר ירושלים של היום נבנו ב-1971, בקבוצת הנוער שלקחה אליפות ארצית. דני נוימן, עמנואל כהן, דוד ישי וכל החבורה הזאת – לימים הם היו גם שותפים לגביע הראשון של בית"ר".
על אבי ששון והדרך להרכב: "אבי ששון היה שוער נבחרת הנוער, ואני קיבלתי את הצ'אנס רק כי הקפיצו אותו לבוגרים. היינו חיילים יחד והבנו שאין לנו סיכוי כשיש את יוז'י סורינוב בשער. בסוף אברהם לוי כתב לי: אם תוך שנה לא תהיה שוער ראשון בבית"ר, הכרטיס יהיה שלך. הוצאתי את ההסגר, והשאר היסטוריה".
על יוז'י סורינוב: "יוז'י בשבילי היה אליל, מנטור, כל מה שרציתי לחקות. לא הייתי משוגע כמוהו, לקחתי דברים אחרים, אבל הוא היה שוער ענק. היו איתו סיפורים שבכדורגל של היום נשמעים דמיוניים לגמרי".
על הצ'אנס שקיבל כשסורינוב יצא לגרמניה: "יוז'י רצה להיבחן בבונדסליגה. אמרו לו: 'ניתן לילד כמה משחקים, אם הוא יהיה בסדר תיסע'. יוז'י בא אליי הביתה ואמר לי: 'אם אתה לא תיקח את הצ'אנס הזה, אתה גומר לי את הקריירה'. בארבעה משחקים נהייתי כדורגלן החודש של ידיעות, ואמרו לו: 'סע מהר'".
על "ליל הצינורות": "השחקנים החליטו שיוז'י מוכר אותם ולא רוצים אותו יותר. ימק"א הרי היה וומבלי, ובאימון המסכם נפלתי על אבן, נפצעתי בכתף, לא יכולתי להרים את היד, ובדיעבד הלכו לחפש את יוז'י כי לא היה שוער. מצאו אותו באיזה מועדון, והוא הגיע, עלה למגרש ונתן את אחת ההצגות הכי גדולות של שוער. אברהם לוי אומר לי עד היום: 'חבל, אם היית משחק, היינו מקבלים חמש וחוסכים את הרדיוס'".
על עונת 1975/76: "הקבוצה נבנתה לליגה א'. כל הכוכבים הלכו, הילדים נשארו, ופתאום מודיעים לנו שנשחק בליגה לאומית. כולנו ילדים, ורק מתפללים שבית"ר תישאר בליגה. אף אחד לא האמין שזה יתחבר בצורה כזאת".
על גמר הגביע של 1976: "זה היה משהו מדהים. מ-10 בבוקר כל חוף הים היה צהוב-שחור. הייתי הכי בוגר, בן 23, והבנתי את גודל המעמד. זו הייתה שמחה שלא ראיתי עד היום באף מקום. פעם ראשונה בתולדות בית"ר שהיה תואר".
על הטענות שבית"ר ויתרה למכבי תל אביב לפני הגמר: "זה שטויות. הראש שלנו היה כבר בגמר הגביע. לא היו טלפונים ולא שירים ושערים. רק אחרי המשחק אמרו לנו שבאר שבע הפסידה. זה לימד אותנו שגם כמאמן וגם כשחקן אסור להרים ידיים לפני שזה נגמר. להגיד שהיה סיכום? שטויות".
על אובדן האליפות ב-1984 מול הפועל תל אביב: "אם אורי (מלמיליאן) לא משתיק אותי, היינו מנצחים. אמרתי לחבר'ה שלא יחשבו שהם באים לטיול, ואז אורי אמר לי להיות רגוע. ככה מפסידים אליפות. אליפות לוקחים בשיניים, לא מחכים שמישהו ייתן לך. אם בדקות הראשונות היינו שולחים אותם לארגז חול בימק"א, היינו לוקחים אליפות".
על טראומת האליפויות: "הייתה פה טראומה. הובלנו 13 נקודות על מכבי חיפה והפסדנו אליפות בצורה שערורייתית. הייתי כבר בן 34 ובטוח שלא אראה אליפות. גם כשהובלנו בעונת 1987, עוד פחדנו מהפנצ'ר".
על האליפות של 1987 והמשחקים בבלומפילד: "הייתה לנו קבוצה כל כך טובה שימק"א הרס אותה. ההצגות הכי גדולות של בית"ר היו במגרשים טובים. לשחק 30 משחקים בחוץ ולקחת אליפות זה דבר בלתי אפשרי. אם היינו משחקים בטדי, הקבוצה ההיא הייתה עם חמש אליפויות".
על אורי מלמיליאן ואלי אוחנה: "לשאול מי גדול יותר זה כמו לשאול איזה ילד אני אוהב יותר. אורי ודני נוימן שינו את התדמית של בית"ר מהיסוד, ואורי היה המאסטרו. אלי הגיע לקבוצה מוכנה והביא את האקס פקטור, אופי תל אביבי חוצפני, ווינריות אמיתית".
על החיבור ביניהם: "הגדולה באליפות הייתה חוסר האגו בין אורי לאלי. אלי העריץ את אורי, אבל שהכוכב הגדול יקבל את הכוכב החדש באהבה – זה לא מובן מאליו. בבית"ר היו מלחמות אגו, אבל הם היו רחוקים משם".
על העונה אחרי האליפות וההצעה מהפועל ירושלים: "לא רציתי להמשיך בבית"ר. הייתה לי הצעה כלכלית הכי גדולה שיכולה להיות לי מהפועל ירושלים, בליגה השנייה. אמרתי לבית"ר: נתתי הכול, תנו לי ללכת. לא שחררו אותי".
על היום שבו אבי רן ז"ל נהרג: "היינו באינטרטוטו בברונדבי, הביאו את בוני גינצבורג. ישבתי לבד ביציע, קראו לי לטלפון ואמרו לי שאבי רן נהרג. נהייתי לבן. בסוף המשחק סיפרתי לאברהם לוי, וזה היה יום שחור. אחרי ה-6:0 שחטפנו שם, שלחו את בוני לחיפה והחליטו לא לשחרר אותי".
על המעבר להפועל לוד: "אחרי האליפות הייתה אווירה של עשינו את שלנו אחרי 40 שנה במדבר. בא מוטל'ה שפיגלר, שאני מת עליו, אבל הוא מאמן שנותן לשחקנים לעשות מה שהם רוצים. זו הייתה עונה בינונית. דווקא אחר כך, בהפועל לוד, הייתה לי העונה הכי טובה בקריירה מבחינת כושר אישי".
על החזרה מפרישה לשמשון תל אביב: "שמונה חודשים לא שיחקתי, פרשתי לחלוטין. היינו במשחק ותיקים בהרצליה לכבוד לב יאשין. צביקה רוזן בא ואמר לי: 'השוער השני שבר את הרגל, הראשון נעצר, אין לי שוער, בוא תציל אותי'. אמרתי לו: 'אתה נורמלי?' בלילה נגד הרוסים נכנסתי במחצית ונתתי הצגה. בשתיים בלילה כבר לקחו אותי לחתום על חוזה".
על שמשון שירדה ליגה: "אבי חדד חזר, אבל הראש שלו לא היה בכדורגל. אני הייתי בן 37 והוא בן 25, ואמרו לצביקה למה לתת לשוער בן 37 לשחק כשיש את הילד שלנו. נתנו לו, ושמשון התחילה להידרדר. הכול מטעות. אם אני משחק, הם לא יורדים בחיים".
על הפציעה ששינתה אותו כשוער: "עד 1983 הייתי וירטואוז, עף לגבהים. באימון עם אורי בבית וגן קפצתי לכדור, וכל המרפק יצא החוצה. מאותו יום הייתי שוער אחר – הרבה יותר מיקום, יותר שקט, אבל הרבה פחות וירטואוז".
על הפציעה במורסיה: "זה היה משחק שהיה צריך להיגמר 1:35 לספרדים. השחקן הכי קדמי שלנו היה על עיגול ה-16 שלנו. היה להם קיצוני שמאלי של ברצלונה, שהיה חותך ומסובב לרחבה. קלטתי את זה והתחלתי לצאת לכדורי גובה. ואז הוא סובב לפינה הקצרה, עפתי מקו החמש ונכנסתי עם כל האגן בקורה".
על ההחלטה לא לצאת: "הובלנו 0:1, והקהל חשב שאני עושה הצגות. אמרתי: אני לא יוצא, גם אם אני מת פה, לא נותנים לי גול היום. בדקה 82 הרגשתי שהכול נקרע לי. לקחו אותי לחדרי ההלבשה, ואז הם השוו ל-1:1. שפר אמר שאם יוסי מזרחי לא יוצא, אנחנו עושים סנסציה עולמית".
על רובי ריבלין ששכנע אותו לעלות פצוע לחצי גמר הגביע: "לא יכולתי ללכת, הייתי מרותק למיטה. רובי הגיע אליי הביתה והתחיל לבכות: 'אל תעשה לי את זה, בחיים לא לקחתי גביע'. אמרתי לו שאני לא יכול ללכת לשירותים. הוא אמר: 'תבוא, ייתנו לך זריקות'. שמו לי בלוק של זריקות, שיחקתי 120 דקות, ניצחנו 1:2 ועלינו לגמר".
על הפרידה המקצועית מאורי מלמיליאן: "אורי ואני היינו צמד תמיד, גם כשחקנים. בהפועל ירושלים כמאמנים נפרדנו. אמרתי לו שאני אקח את הקבוצה ואשאיר אותה בליגה. הוא אמר לי: 'חמישה משחקים, אתה הולך הביתה'. אבל התכונה הכי חזקה שלי היא אומץ. אם אני מאמין במשהו, אני לא מפחד".
על הפועל ירושלים: "בשלוש שנים השארתי אותם בליגה בתקציב הכי נמוך, והבאתי אותם לגמר גביע. ניצחנו את כל הגדולות. זו הייתה חוויה לראות שחקנים שכל כך רצו, והיה כיף לאמן אותם. האווירה שם הייתה מצוינת".
על מכבי פתח תקוה כמאמן: "כשבאתי, מכבי פתח תקוה הייתה קבוצת תחתית. אבי לוזון אמר לי: אני לא משלם הרבה, אבל יש לך 25 אלף דולר מענק הישארות. זו הייתה עונה יפהפייה, קבוצה שהבקיעה 67 שערים, עם אסי טובי, שי הולצמן, עידן מליחי, גיא יצחק וכל החבורה. נחת לעיניים".
על האליפות עם בית"ר כמאמן והפיטורים: "עבדתי בבית"ר שהייתה אחרי עשר שנים בלי אליפות. הלחץ היה עצום. אין לך הנאה מאף ניצחון. לעבוד עם ארקדי גאידמק זה לא פשוט. הוא פיטר אותי ביום שלקחתי אליפות, למרות שהיה לי חוזה לעוד שנה. זו הפעם היחידה שפיטרו אותי".
על בעלי הבית שעבר: "עברתי את מיטש גולדהאר, גד זאבי, גאידמק, אבי לוזון, ג'קי בן זקן, ויקטור יונה, יוסי סאסי ועוד. אנשים שהטביעו חותם בכדורגל הישראלי. צריך שאר רוח וסבלנות, אבל יותר מהכול אומץ לעשות את הדברים שאתה מאמין בהם".
על קפריסין: "אחרי אליפות בבית"ר, כשקיללו אותי ואמרו ‘אליפות בלי מאמן', הגעתי ללימסול. אחד הדברים שאני מתחרט עליהם הוא שלא המשכתי שם. היו לי תנאים מדהימים, פנטהאוז על הים, וכל מה שביקשתי קיבלתי. לקחתי קבוצה במקום לפני אחרון והקפצתי אותה עד מקום שני".
על הגדרת הצלחה כמאמן: "הצלחתי כמעט בכל המקומות שהייתי. מה זה להצליח? להוציא יותר מהמקסימום מהסגל. לא הכול אליפויות וגביעים. אם החומר שלך שווה מקום רביעי ואתה מביא מקום שני – זו הצלחה אדירה".
על מכבי תל אביב, גולדהאר ונמני: "ידעתי לאן אני בא, ואין לי תלונות. זו הייתה חוויה לעבוד במועדון ענק. כשפיטרו את אבי, גולדהאר התקשר אליי אישית להישאר, ואני לא הסכמתי. אבי הביא אותי, והייתי מחויב לו".
על הפגישה עם גולדהאר בקנדה: "ישבתי איתו שש-שבע שעות ודיברנו על כדורגל. אמרתי לו שמכבי תל אביב צריכה שנתיים כדי להיבנות ולרוץ לאליפות. אין הוקוס פוקוס בכדורגל. אי אפשר ללחוץ על כפתור והכול מתחבר".
על בית"ר של היום: "הטירוף סביב הקבוצה לא היה בתקופה שלנו ולא באף תקופה. זה לא מתקרב למה שהיה אצלנו. נכנסתי לטדי באווירה הזאת – זו אווירה אחרת לגמרי. אם זה יימשך ככה, אף אחד לא יעצור את בית"ר ירושלים מלקחת אליפות".
על ההצלה הגדולה בקריירה: "זו הצלה שלא ראיתי עד היום בכדורגל. מול שטרסבורג בצרפת בעטו לי כדור עונשין, הדפתי לא טוב לאמצע, חנן אזולאי בא להרחיק ובעט לפינה השנייה. איך הגעתי לכדור ואיך הדפתי אותו, אין לי מושג. זה היה נגד חוקי הטבע".
על הצלה שרוני רוזנטל לא שכח: "אם תשאל את רוני רוזנטל, הוא יגיד לך. זה היה בגמר גביע, נגיחה מארבעה מטר לחיבור, במשחק שניצחנו 0:1 עם הגול של אלי. את ההצלה הזאת רוני לא שוכח עד היום".
על מי שמחקה אותו הכי טוב: "את עומרי קנדה אני לא רואה, אז אני אגיד מיקו. אבל יש לי הפתעה בשבילך: אם תבקש ממשה אוחיון, העוזר של בית"ר, לחקות אותי, הוא מחקה יותר טוב משניהם. גם דרק בואטנג היה אלוף בזה. לפני שהייתי נכנס לאסיפה, הוא היה עושה חיקויים שלי".
ולסיום, על הכדורגל: "היו הרבה אכזבות, אבל אתה מסתכל אחורה בהערכה גדולה. זה המקצוע הכי טוב בעולם: לקום בבוקר, לעלות על דשא ירוק ולבעוט בכדור. אני מקנא בשחקנים. אם אני יכול להגיד להם משהו – אל תוותרו על אף יום כשחקני כדורגל".
מה דעתך על הכתבה?