סנסציה והיסטוריה: בית"ר ירושלים, מכבי ת"א והפועל ת"א הוכיחו – יש עם מה לעבוד

המעבר החד בשבוע אחד, מגמר מונדיאל למשחקי שלבים מוקדמים באירופה, שחלקם נערכים באווירת בית קברות, עורר חשש לנפילת מתח, אבל מה שעשו שלוש הקבוצות הישראליות אמש (חמישי) – שלושה ניצחונות, שניים בחוץ ובעצם שלושה, והפרש שערים של 0:8 – עורר את אותן בלוטות ריגוש שרגשו וגעשו בחמשת שבועות המונדיאל.

זה היה מעל ומעבר לציפיות וזה נובע מכמה סיבות. הראשונה, הכדורגל הייצוגי הישראלי הידרדר בשנים האחרונות בצורה דרמטית, לא רק נוכח הכישלונות לעבור יריבות עדיפות או יריבות בכלל, אלא בגלל היעדר ביתיות מאז 7 באוקטובר, עניין שהוריד אוטומטית את המוטיבציה הבסיסית לנסות ולהתקדם. בלי קהל, ובלי מסורת, אתה מתרגל להפסיד. זה ממש קרה ביום שלישי להפועל באר שבע ברייקיאוויק.

הסיבה השנייה: לאירוע הפעם שלח הכדורגל הישראלי 4 מ-5 הגדולות ואם היו 5 כרטיסים לאירופה, גם הגדולה החמישית הייתה מצטרפת, וכמו שמכבי חיפה נראית בהכנה, כנראה שגם היא הייתה חוגגת. כאשר מועדונים גדולים מקומיים משתתפים במשחקי מוקדמות אירופיים קורים שני דברים: יש להן יותר פוטנציאל קהל, מה שמטשטש במידת מה את היעדר הביתיות, ויש בתת מודע את מימד התחרותיות בין מועדונים ובין קהלים: מי מצליח יותר, מי מביא קהל יותר, מה שגורם לקבוצות להתעלות אפילו יותר. אם לא פוטנציאל ההסלמה באיראן שעלול להחזיר אותנו למעגל לחימה, ולשבש שוב את הטיסות לאירופה וממנה, הייתי מהמר שהמומנטום הזה יימשך ויכלול גם את הפועל ב"ש. כרגע, נותר לנו ליהנות מליל אמש.

אם הזכרנו את הפועל ב"ש אולי כדאי להזכיר שאת העונה האירופית הכי גדולה שלה, בקיץ 2016, היא החלה בטירספול וחילצה בקושי 0:0, שאחריו התרוממה עד לשלב הנוקאאוט של הליגה האירופית.

לשחק במולדובה בכדורגל מועדונים, בפרט מול האלופה הנצחית שריף, שבעונה שעברה איבדה את האליפות לפטרוקוב (אותה הספיקה כבר לנצח לפני שבוע בליגה) זה עניין לא פשוט לקבוצות ישראליות. לפני שנתיים שריף הייתה בשלב הבתים של הליגה האירופית, לפני שלוש שנים הגיעה לשמינית גמר הקונפרנס אחרי מסע של 18 משחקים באירופה ולפני 5 עונות ניצחה בברנבאו בליגת האלופות.

לנצח אותה בבית שלה 0:5, זה משהו שלא קרה לה באירופה מעולם. הפעם האחרונה שבה הפסידה בהפרש של שלושה שערים בבית הייתה מול ריאל מדריד בליגת האלופות. התבוסה הכי גבוהה שלה בהיסטוריה היא 6:0 בחוץ לסלביה פראג בליגה האירופית, ומכבי תל אביב לא הייתה רחוקה מלשבור את השיא הזה אתמול.

ולכן צריך לראות ב-0:5 אמש עניין שממש ממש לא מובן מאליו, אבל אולי כן מובן מאליו אחרי הזכייה באלוף האלופים עם ניצחון מרשים בבאר שבע, והדרך שבה מכבי ת"א משחקת תחת קני מילר. השערים הם תשקיף של כדורגל התקפי נכון: התקפות דרך האגפים והצטרפות בתנועה של שחקנים לרחבה. מכבי ת"א, בסגל שלא השתנה ואולי אפילו נחלש, נראית בפתיחת העונה מפחידה למדי. בהתחשב בכך שהיא לגמרי מסוגלת לעלות לשלב הליגה – או באירופית או בקונפרנס ליג – גם הכיסים של מיטש גולדהאר ייפתחו. זה משנה לחלוטין את התחזיות המוקדמות לפיהן המאמן הסקוטי יתגלח על גבו של המועדון. נכון שרוי רביבו ועידו שחר עוד צפויים לעזוב ואין תחליפים ישראלים הולמים, אבל דרך, שיטה וסגנון, ובעיקר בטחון בעשייה, מכפרים לפעמים על סגל אפור.

קחו למשל את סייד אבו פרחי, רק בן 20. תוך שבוע צמד מול הפועל ב"ש וצמד מול שריף טירספול – במשחקי חוץ – ושער כל 43 דקות. בעונה שעברה 10 שערים ו-3 בישולים בכל המסגרות, ואז הוא היה רק בן 19. זה שחקן שלא קופץ כברירת מחדל בדמיון של האוהדים, בטח כשיש דור פרץ או עידו שחר, אבל מכבי ת"א גידלה פה פוטנציאל ענק, שגם יימכר קרוב לוודאי בהרבה כסף, ובינתיים מציב איום ממשי לליגה.

הניצחון הפחות מפתיע וגם היותר מפתיע אתמול היה זה של בית"ר ירושלים בלרנקה. הוא פחות מפתיע כי לבית"ר ירושלים יש סגל מפלצתי, עם רביעיית שחקני התקפה כמו עומר אצילי, ירדן שועה, שון וייסמן ויוג'ין אנסה, שניים מהם שחקני רכש שעוד נמצאים בשלב ההתאקלמות. זו קבוצה שאמורה לפרק את הליגה ובפועל הפסידה להפועל תל אביב ועפה מגביע הטוטו.

ולכן זה יותר מפתיע, כי בית"ר הייתה אתמול בחלקים נכבדים מהמשחק מאוד מסורבלת, מאוד איטית, מאוד שקופה ומזל גדול – עם כל מיני קורות והחמצות מוזרות של הקפריסאים, ובלי לוקה גדראני – שלא חטפה בכלל שער. נוסיף לכך את העובדה המצערת שמבין כל המועדונים הגדולים לבית"ר יש עננה כבדה מעל הראש של מסורת אי הצלחה באירופה. ישראל משחקת כבר 34 שנים בגביעי אירופה ובית"ר מעולם לא שיחקה בשלב בתים. מכבי פתח תקוה כן, עירוני קרית שמונה כן, בית"ר ממש לא. אפילו לא קרוב.

נוסיף לכך שבית"ר שיחקה אתמול מוקדם יותר מכל הקבוצות הישראליות, בשלב שבו גם בקפריסין לא הסתיים צום תשעה באב, ובבית"ר לא רק המאמן חובש כיפה. קשה מאוד לשחק ככה ואפילו מאוד לא מקצועני, ובית"ר ניצחה את המשחק ובהחלט יכולה לעבור את סגנית אלופת קפריסין.

ולא מומלץ לזלזל בזה. בעונה שעברה הביאו הקבוצות הקפריסאיות למעלה מ-12 נקודות דירוג במפעלים האירופיים, שזה בערך 50 אחוז יותר מניקוד השיא של ישראל אי פעם. זה יבטיח להם שתי קבוצות במוקדמות ליגת האלופות בעונה הבאה, אחת מהן יכולה להיות א.א.ק לרנקה. בעונה שעברה הקבוצה הזו העיפה את פרטיזן בלגרד ואת לגיה ורשה, הביסה בשלב הליגה של הקונפרנס 0:4 את אלמקאר, ניצחה את קריסטל פאלאס ונכנעה רק בשמינית הגמר לאותה קריסטל פאלאס. רק בעונה שעברה היא הביאה לבד יותר מ-4 נקודות דירוג, כמעט נקודה וחצי יותר מכל הקבוצות הישראליות ביחד. זו גם הפעם הראשונה שהיא מפסידה בבית לקבוצה ישראלית. כשמחברים את כל הבלתי אפשרי על הנייר, הניצחון אמש הוא אפילו על סף הסנסציה.

היו רגעים אתמול שמה שנצפה ממישקולץ בהונגריה הזכיר לי את הניצחון של הפועל ת"א על צ'לסי לפני 25 שנה. לא רק התוצאה, לא רק העובדה שהפועל שיחקה מול יריבה בדרג אירופי בינוני, אחרי 12 שנה שלא שיחקה באירופה, אלא גם מבנה האצטדיון שמזכיר מאוד את בלומפילד הישן, וכמובן הקהל.

הפועל ת"א היא הקבוצה הישראלית הכי מצליחה באירופה אי פעם ואולי בשל היעדרה הממושך, חלה ההידרדרות עליה דיברנו קודם, אבל יש משהו ממש קסום בהופעות שלה ביבשת, והוא נובע מהקהל המטורף שלה.

6,000 איש, שילוב של משפחות ואולטראס, מילאו את היציעים במישקולץ, חור הונגרי, שעתיים מבודפשט, יעד שאין בו כלום חוץ מחוויה ספורטיבית, והפועל ת"א בשילוב הקהל הזה, סיפקה אותו. אין קבוצה בארץ שיכולה להביא כמות כזו למשחק באירופה בשלב כזה מוקדם של התחרות. זה אפילו האפיל על 4,000 אוהדי בית"ר שהגיעו לפני איזה 20 שנה באחר צהריים הביל במיוחד לבלומפילד למשחק אינטרטוטו מול סילקס קראטובו המקדונית.

שתי הקבוצות האלה בקונפרנס ליג, בלי דירוג, זה חגיגה של קהל, והכמות של הפועל רק תמריץ את אוהדי יריבותיה לנסות ולהשוות. ההבדל בין כל המועדונים הוא שאלה אותם 6,000 שיגיעו לנוף הגליל למשחק ביום שישי בצהרים בליגה הלאומית. קהל שאין מרחק או רמת תחרות שמרתיעה אותו. תנו להם ריאל מדריד בברנבאו והם מבקשים מהמארחים 10,000 כרטיסים ומכניסים 200 אבוקות בתחתונים.

ולכן התזכורת מצ'לסי היא ברורה. לודוגורץ היא יריבה אירופית בעלת שם, בעיקר כי היא אלופת בולגריה הכמעט נצחית. בעונה שעברה היא ניצחה בשלב הליגה בקונפרנס את סלטה ויגו, ניס ומאלמו, לפני שנתיים הוציאה תיקו בשלב הליגה האירופית מלאציו, ליון ואלקמאר ורק לפני כמה שנים ניצחה את רומא. אם הפועל ת"א מעיפה אותה מאירופה בשבוע הבא ברזגראד (מעניין כמה אוהדי הפועל יורשו להגיע לשם, אם יצליחו להגיע), זה כישלון מהדהד עבור הבולגרים.

והפועל לגמרי מסוגלת, גם כי שום דבר מקרי לא היה בניצחון שלה אתמול, כמו נגד צ'לסי אז, לפני 25 שנה. אם דניאל דאפה כובש את אחד משני המצבים שלו בסיום, הפועל כבר בשלב הבא, אבל גם בלי המצבים האלה, הפועל הייתה ראשונה לכל כדור, נחושה במאבקים, מאוד התקפית ומאוד מסודרת בהגנה. אסף צור כמעט ולא נגע בכדור. וזה בלי רכש, כמעט עם אותה קבוצה מהעונה שעברה, רק בלי לויזוס לויזו. ככה זה שיש קהל, ורוח מועדון. שום יריבה אירופית בינונית לא יכולה לעמוד נגד זה.

ייתכן ומה שהיה אמש הוא יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, אבל אלה היו שלושה ניצחונות מוצדקים, בתנאים לא פשוטים, במצב רוח לאומי מעורער לגמרי. צריך לחבק את הערב הזה ולזכור – יש פוטנציאל בכדורגל הישראלי שגלש מהיציע לדשא. יש עם מה לעבוד.