לא פשוט לעשות תחזית עונתית בעיצומם של משחקי המוקדמות האירופיים, כשהקבוצות הישראליות לא יודעות אם תתווספנה להן שמונה טיסות נוספות לפחות או שביום חמישי הבא הן מתפנות לגמרי לליגה? איך אפשר לחזות משהו כשחלון ההעברות לא מסתיים כמו באירופה בעוד שבוע וחצי אלא עמוק בספטמבר?
אבל ננסה. בלי בערך ובלי אולי, נהמר. הסיכוי הוא כמו לזכות בלוטו.
מקום 14: עירוני טבריה
מינוס שש נקודות, עונשי הרחקה למאמן ולשחקנים, חלקם בכירים, והרע עוד לפנינו. עם כל הדווקאיות והלעומתיות שמפגין אריה קלמזון – לא תמיד בשכל – זה עלול להיות גם גול עצמי מפואר. לעירוני טבריה, בלי בית, גם ככה קשה לשרוד שלוש שנים רצופות בליגה, אז עם הרזומה הזה בבית הדין בשנה האחרונה, לא להמר נגד עירוני טבריה? יש מצב שזה יהיה הניחוש הנכון היחידי פה.
מקום 13: מכבי פתח תקוה
בין 1991 ל-2012 הייתה מכבי פתח תקוה דיירת קבע בליגת העל. עזבו קבע, היא הייתה דיירת מכובדת בליגת העל, כמעט נטולת מאבקי ירידה. מאז היא ירדה ארבע פעמים ועלתה תוך עונה ארבע פעמים, כמו הפעם. רק שמעולה לעולה, כוחנו יורד. מכבי פתח תקוה חיה בשביל האקזיט הבא, פחות שאיפות גדולות, פחות ניסיונות דריכה על הפועל פתח תקוה, כמעט כמו מכבי פתח תקוה של הפרדסנים. ולהזכירכם, הלוזונים עוד שם. גם זיו אריה. מכבי פתח תקוה לא קבוצת אוהדים, אלגנטיות זה לא הצד החזק שלה, אין לה יותר מדי סבלנות ואם היא גידלה כזאת, אז הקרדיט, גם פה, מוענק לנועם שוהם שהצליח לשרוד את העונה שעברה.
לא בטוח בכלל שאריה יגיע עד לקו הסיום ובכל מקרה, עם סגל כמו שיש למכבי פתח תקוה, למרות כל שחקני הבית לדורותיהם שמעטרים את המגרש ואת שדרת הניהול, זה ייגמר שוב בבכי.
מקום 12: בני סכנין
בני סכנין היא אלופת הקיץ הנצחית בבלאגן. הקיץ היא איבדה את התואר לעירוני טבריה וגם איבדה את מוחמד אבו יונס שוויתר על הכס לחאלד דוכי, שכבר עבד שנים כמנכ"ל, ועכשיו מקבל את הסמכות גם להחליט ולנסות למעט בטעויות. סכנין הסתבכה כל שנה עם הגיבנת שהיא נושאת על עצמה: נציגת המגזר הנצחית בליגת העל. לפני שבעה באוקטובר ובוודאי שאחרי שבעה באוקטובר, הגיבנת הזו מצמיחה גם פצעים, וזה לא קל לשרוד כל עונה נגד כל הסיכויים ונגד רוב הקהל בליגת העל.
ואף על פי כן, בוודאי אם יוסי אבוקסיס יחזיק מעמד, היא תשרוד עוד עונה. אבל בקושי, כן?
מקום 11: הפועל רמת גן
על פניו, הפועל רמת גן נראית כמו יורדת בטוחה. בלי בית – רחובות רחוקה מרמת גן 30 קילומטר ובעיקר שעה בפקקים – בלי ניסיון, בליגה עם הפרשים מהותיים בין החזקות לפחות חזקות, ועם קבוצות עם ממון שמתחרות ביום בהיר על מקום תשיעי.
אז למה הפועל רמת גן לא תרד? בגלל אלמנט ההפתעה. לא יספרו אותה, היא תיראה כמו שלוש נקודות קלות, וכשיתברר שהיא נראית אחרת, יהיה מאוחר מדי. מסאי דגו מת להצליח ולהוכיח לכולם שהבחירה בו במכבי חיפה להחליף את ברק בכר לא הייתה אילוץ, ואם גם הקבוצה "תפגע בזרים", המקום ה-11 באמת יגשים את עצמו. אם לא, אז טעינו.
מקום 10: הפועל פתח תקוה
זאת ההכנה, זה אובדן ההפתעה, זה בסוף מחיר היותה של הפועל פתח תקוה דיירת חוזרת בליגת העל ששבה ולא מכירה כל כך את הבית, את דרכי הגישה, ואת השכנים החדשים. הכול נראה לה פתאום גדול מדי, שהיא שמחה על היותה, ושוכחת – וטוב שכך – שפעם היא הייתה מועדון הפאר בליגה.
החיים קשים בלי גב כלכלי בליגת העל. הפועל פתח תקוה גילתה את זה אחרי שתי העליות האחרונות שלה, שאחת הסתיימה בירידה והשנייה בעונה נהדרת. איתי רוטמן נחטף לבאר שבע, צ'יפיוקה סונגה לחו"ל, הפועל פתח תקוה מתרגלת להיות עוד קבוצה – עם קהל – בליגה שאין בה הרבה הזדמנויות להפתעה גדולה. השנה היא תגלה שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה למקום 6.
מקום 9: הפועל ירושלים
ליאור זדה פותח פעם ראשונה עונה בליגת העל. עד היום הוא היה פעמיים מאמן חירום. בנס ציונה זה פחות הצליח, בהפועל ירושלים זה הצליח הרבה יותר. עובדה, הוא קיבל את הקרדיט, ולאור היכרותו רבת השנים עם המנהל המקצועי שי אהרון, עם המנכ"ל אורי שרצקי ועם הקהל, יהיה לו גב לפחות, אם לא יותר, מאשר לזיו אריה.
לזדה יש רזומה ארוך בליגה הלאומית, אבל לא בהכרח רזומה מוצלח. הוא פותח עונות יוצא מן הכלל, ואחר כך נכנס לסחרור. הפועל ירושלים צריכה לקוות, לאור העובדה שמדובר בקבוצה עם תקציב מצומצם אבל עם אווירה יוצאת מן הכלל, שהשנים כעוזר מאמן חישלו את זדה להתמודד מחדש עם העננה הזו. חוץ מזה, בלי גיא בדש ובלי מתן חוזז ובלי סדריק דון שכבר עזב בעונה שעברה ובלי אווקה אשטה, ועם הכישרון בן ה-17, ישראל דאפה, הפועל ירושלים תהיה מעניינת ואטרקטיבית, עד כמה שאפשר למצוא קבוצות מעניינות מעבר לחמש הגדולות.
מקום 8: עירוני קרית שמונה
עירוני קרית שמונה הייתה קרובה עניין של דקות ספורות מגמר גביע הטוטו, שבמתכונת שלו כולל לא רק זכייה בבית הצפוני של המפעל, אלא גם ניצחון בחצי הגמר על אחת מהאירופיות. קרית שמונה בנתה את עצמה כל כך נכון בעונת העלייה שלה מהלאומית, וגם אחרי שבעה באוקטובר, שגם מעבר של יאיר מרדכי למכבי חיפה, לא החליש אותה, לא פגע בהתפתחותה, ועם שי ברדה שמתחיל להראות כמו זיו אריה של הצפון – מבחינת וותק במועדון אחד – היא לגמרי יכולה להפתיע העונה.
לא רק לתפוס את המקום השמיני, אלא ממש להיכנס לפלייאוף העליון. כל זה תלוי כמובן באדריאן אוגריסה, בין אם יכבוש ובין אם סתם יישאר עד סוף העונה. שני הדברים האלה לא מובנים מאליהם.
מקום 7: הפועל חיפה
כשנכתב "במקרה הטוב" על מכבי חיפה, הפועל חיפה הרימה ראש. ההכנה שלה נראתה נהדר. גביע הטוטו היה משובח. אלון תורג'מן בכושר אדיר והצעירים, שלא לומר שחקני הרכש הצנועים, נראים כמו הבטחת מרכז טבלה מלכתחילה, שזה בעצם עונה שקטה, נחמדה, אולי ניצחון בדרבי ואולי חלומות ודמיונות, לא רק על פלייאוף עליון, אלא ממש על מוקדמות קונפרנס בתחילת יולי הבא.
אבל תמיד צריך לזכור. כשיש שחקן כמו תורג'מן, בגילו, הבדל בין צל"ש לטר"ש הוא לפעמים פציעה אחת מנדנדת, שתטרוף את הקלפים. לא רואה בהפועל חיפה עומק ששווה לדון בו.
מקום 6: מכבי חיפה
מכבי חיפה כבר הייתה בצמתים האלה. לפני פחות מעשור היא אפילו סיימה במקום העשירי. יש שם עייפות חומר: של בעלים, של מאמן, של חומר שחקנים. הריחוק הזה ממוקדי אליפות, כבר שלוש שנים, עושה את שלו. מכבי חיפה לא רק שלא נראתה טוב בהכנה – בלשון המעטה – היא גם לא נראית כמי שמתחזקת באופן משמעותי כדי לשנות את התמונה. בחירת זרים שלפעמים נראית הזויה וחוסר מזל בכל הנוגע לפציעות, שלא לדבר על קרבות סמכות מקצועית שלכאורה נפתרו, בין ליאור רפאלוב לברק בכר, ואנחנו מריחים מוצר מקולקל שאולי צריך לעשות לו ריקול.
זה מצער, זה גם ייראה ביציעים. בלי מכבי חיפה חזקה, הליגה פחות מעניינת. אבל מכבי חיפה לא חזקה. זה ייגמר במקרה הטוב במקום השישי.
מקום 5: מכבי נתניה
למרות התחזיות המוקדמות לפיהן חמש הגדולות יישארו חמש הראשונות גם העונה, אין לזה סבירות סטטיסטית וגם לא מקצועית. מכבי חיפה לא נראית ולא דומה לקבוצה מהטופ 5, וזו הזדמנות לקבוצה שלא ממעגל הגדולות באמת, להשתחל לפלייאוף העליון ובמקרה הזה, אפילו טיפה יותר מכך (לא יותר).
זו לא תהיה הפועל פתח תקוה שאיבדה את אפקט ההפתעה וכלכלית לא נמצאת בתחרות עם אלה שכן יכולות להתחרות על מקום בפלייאוף העליון, זה גם לא יהיה מועדון אחר מסדר הגודל הזה (תקציב או קהל). זו תהיה מכבי נתניה שעם רוס קסטין עשתה קפיצת מדרגה כלכלית, ועם רוני לוי עשתה קפיצת מדרגה מקצועית.
זה כאמור לא יהיה יותר ממקום חמישי, אבל עם הפער העצום מול הגדולות, זה ייחשב להישג.
מקום 4: מכבי תל אביב
ייאמר מיד. גם עכשיו מכבי תל אביב זה המועדון מספר 1 בכדורגל הישראלי, עם פאסון ואופי ושדרת ניהולית מרשימה. אבל אפרוריות כזו לא זכורה במכבי תל אביב מאז תחילת העשור הקודם. מכבי תל אביב מתנהגת בקייצים האחרונים ובעיקר בקיץ הזה כמו מכבי פתח תקוה או מ.ס. אשדוד: מוכרת שחקנים, לא קונה.
מועדון שרוצה להגיע לשלב ליגה אירופי – ולמרות כל מה שקראתם ועוד ייכתב בשורות הבאות, זה גם יכול לקרות – ולזכות בתארים, חייב להתנהג ככה: למכור ולקנות בהתאם. לתת דרור לשחקנים שרוצים להתקדם ולהביא תחליפים הולמים. מכבי תל אביב מביאה בשנים האחרונות זרים שצריך לברור בפינצטה כדי למצוא בהם יהלום, והשוק הישראלי? היא ממש לא שם. השחקן הישראלי הכי בכיר של מכבי תל אביב הוא דור פרץ, הרכש הישראלי הנוצץ שלה הוא דן גלזר והשחקן הישראלי הכי אטרקטיבי שלה הוא עידו שחר. ועוד לא דיברנו על המאמן הסקוטי קני מילר, שהיה בעונה שעברה עוזר מאמן. בואו נסכם שעד עכשיו, מכבי תל אביב לא עשתה שום מאמץ לזכות באליפות הבאה.
מקום 3: הפועל תל אביב
הפועל תל אביב קבוצה נהדרת, באמת נהדרת. יש בה סינרגיה מופלאה בין מאמן לשחקנים, בין זרים לישראלים, בין קבוצה למועדון, בין מועדון לקהל. לקנא באוהדי הפועל תל אביב, הם אשכרה נהנים מהקבוצה שלהם נון-סטופ, גם כי הם יודעים להפסיד, וזו תכונה נהדרת לאלה שרוצים לנצח.
אבל תקראו מה שנכתב על שתי הקבוצות הבאות ותשאלו את עצמכם אם אלה תנאים שבמובהק אפשר להצמיד להפועל תל אביב: האם סתיו טוריאל ועומרי אלטמן טובים יותר מעומר אצילי וירדן שועה; האם דניאל דאפה אימתני יותר משון וייסמן; האם הפועל תל אביב משחקת כמו הפועל באר שבע; האם יש לה עומק כמו להפועל באר שבע; האם היו לקבוצות האלה מחצית כמו המחצית השנייה של הפועל תל אביב בקטוביץ', שבה היא פחות שיחקה כדורגל ויותר חיכתה לסיום, מול קבוצה שלא מסיימת בישראל בפלייאוף העליון.
להפועל תל אביב יש אופי בשפע, אבל היא עוד לא בשלה לאליפות. גם מקום שלישי, אחד לפני מכבי תל אביב, יספק לפחות מחצית ממנוייה, ויש לה המון.
מקום 2: הפועל באר שבע
בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי יש לא מעט קבוצות גדולות – אולי הכי גדולות במועדון מהן צמחו – שלא זכו באליפות. נתניה 1982, הפועל תל אביב 2002, הפועל תל אביב 2011, מכבי חיפה 2003, מכבי חיפה 2010, בית"ר ירושלים 1984, מכבי תל אביב 2016 ועוד ועוד.
המשותף לרובן: הן הגיעו לשלב הבתים בליגת האלופות ונאלצו לחלק את זמנן וסגלן ו"לסבול" ממכירת שחקנים בחלון ינואר שהחלישה אותן. אין לי תחזית יותר טובה להפועל באר שבע לגבי המעבר את סבאח האזרית, אבל בטוח שהיא תשתתף בליגה האירופית לפחות, ואם לא יחול שינוי במצב הגיאופוליטי שלנו היא בוודאות תחווה שמונה נסיעות מתישות לאירופה עד פברואר, דחיית משחקים, נטישת כוכבים ואולי גם אי הסתגלות של שחקני רכש שפתאום ינחתו בפתחה. מועדונים גדולים מהפועל באר שבע לא הצליחו לשרוד שתי עונות מקבילות – אירופית וישראלית – ואת מה שמסוגל ההרכב השני של באר שבע ראינו רק בשבת מול הפועל חיפה.
הפועל באר שבע היא באמת הקבוצה הכי טובה בארץ, עם המאמן הכי טוב, שמתקתקת את הכדור וממש עושה טוב על הנשמה לצפות בה, אבל כדורגל הוא לא רק המשחק עצמו, הוא הרבה יותר מה שמסביב. שם יהיה לה קשה יותר, וזה ישפיע על מה שיקרה במגרש.
מקום 1: בית"ר ירושלים
בית"ר ירושלים היא לא הקבוצה הכי טובה בארץ, ולהסתכל עליה בספקטרום אירופי זו טעות כי מדובר בקבוצה שמעולם לא הגיעה לשלב בתים או שלב ליגה אירופי כלשהו, וזה לא קשור לכדורגל, זה מיסטי. ובכל זאת, למרות שהתחלנו בדאחקות על חשבונה, מגוון היתרונות שיש לה על פני יריבותיה, עשוי להכריע לטובתה את מאבק האליפות ולהחזיר את הצלחת לבירה אחרי 19 שנה.
קודם כל, בית"ר לא באירופה, ולפעמים זה טוב לעוף מוקדם, בטח שחלק מהיריבות לא. שנית, מדובר בסגל אטרקטיבי מאוד, בעיקר בכל מה שקשור לחלק הקדמי. לא די שהיו שם קודם עומר אצילי וירדן שועה, עכשיו הגיע גם שון וייסמן, שלמרות שגמגם במוקדמות הקונפרנס ליג, מדובר בסקורר, בשחקן שעובד במגרש ובחיזוק יוצא מן הכלל.
אז נכון שאם בית"ר תזכה באליפות מיגל סילבה יהיה השוער הכי חלש שזכה אי פעם באליפות, אבל ידוע כבר שההגנה הכי טובה היא ההתקפה, ובית"ר יכולה לכבוש תמיד יותר שערים מהשטויות של השוער הפורטוגלי שלה. לכך צריך להוסיף מכירת מנויים חסרת תקדים בהיסטוריה של המועדון שתהפוך את טדי לראשונה מזה 20 שנה למבצר אמיתי, וכמובן תוצאות טובות יביאו לנהירה של קהל גם למשחקי החוץ.
כל זה מתווסף לרעב הגדול של המועדון. בית"ר פחות טובה מהפועל באר שבע, אבל היא יותר כשירה ממנה לזכות באליפות.
מה דעתך על הכתבה?