הריאיון האחרון בחייו? ניסים בכר: "אני כבר לא עושה את זה" | בלעדי

הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. לכבוד הפרק ה-61 התארח ניסים בכר, מגדולי שחקני מכבי ת"א בכל הזמנים ואחד מגדולי מאמני בית"ר ירושלים בכל הזמנים. בכר בן ה-83, צלול וחד, אחד מאחרוני המוהיקנים בכדורגל הישראלי ומי שהגיע כבר בגיל 9 לקבוצת הילדים של מכבי ת"א, עדיין פעיל כיום כיו"ר איגוד המאמנים – ובריאיון רחב ומלא סיפורים חזר לצמתים הבלתי נגמרים שעבר בחייו.

צפו בפרק ה-61 של "מחצית בשכונה"

בכר סיפר איך גדל בצילה של מכבי ת"א "הגדולה בהיסטוריה", לדבריו, זו של שנות ה-50; איך ג'רי בית הלוי כמעט שלח אותו הביתה; איך הפכו שחקני נבחרת הנוער הראשונה לעוגנים בנבחרות הזהב של ישראל; איך מכבי חיפה הובילה 0:5 על קבוצתו אחרי חצי שעה בגמר הגביע; ואיך, לדבריו, מכבי ת"א נתנה להכח מכבי ר"ג לקחת אליפות ב-1965 בעקבות איומים מפורשים. בהמשך חזר גם לפיטורי אליעזר שפיגל והחזרת גיורא שפיגל מצרפת, ימיו הגדולים בבית"ר ירושלים, גמר הגביע ההיסטורי ב-1976, האליפות שנשמטה ארבעה ימים קודם, הסיפור עם אורי מלמיליאן, אילן רומן ואברם לוי, משחק העונה בימק"א מול בית"ר כמאמן מכבי ת"א, אבי כהן וליברפול, מותו הטראומטי של חיים "לייבו" ליבוביץ', החתמת מנו שוורץ, אובדן משרת מאמן נבחרת הנוער, החזרה לבית"ר אחרי אלי גוטמן, הדברים שאמר לו גד זאבי, הסכסוך עם עמנואל שפר שמנע ממנו לטענתו להיות בסגל למקסיקו 70 – וגם הסיבה שבגללה שחקני עבר גדולים מתרחקים מאימון.

על השורשים הבולגריים שלו שלא הובילו אותו למכבי יפו הגדולה: "אמא שלי הגיעה מבולגריה בגיל 16, אבא שלי יליד הארץ וההורים שלו באו מבולגריה. לא הרגשתי איזו שייכות מיוחדת, אבל אני יודע שאני בולגרי, שני ההורים בולגרים. בלב שלי אני אומר: הבולגרים זה העם הכי טוב, לא עושים רע לאף אחד. אנשים טובים".

על מכבי יפו: "שיחקתי נגד מכבי יפו בשנים הכי טובות שלה. זו הייתה קבוצה שכל אחד בה היה שחקן. לנצח במגרש של מכבי יפו היה בלתי אפשרי, ואם היית עושה תיקו היית אומר תודה רבה. תמיד הייתה לי פינה למכבי יפו. עד היום אני רואה את המשחקים שלהם בליגה הלאומית, אני עוקב אחריהם ומת שהם יצליחו".

על מחלקת הנוער של מכבי תל אביב: "הדבר שהכי השפיע עליי בחיים זה מחלקת הנוער של מכבי תל אביב. הייתי ילד שנוסע שלוש-ארבע פעמים בשבוע לקריית שלום, עם שני אוטובוסים או עם האופניים. אנשים לא מבינים מה זה היה מכבי תל אביב של אז. קיבלנו חינוך שאי אפשר להסביר אותו: קודם כל תהיה בן אדם, תכבד אנשים, תקום כשמישהו נכנס ותדבר יפה".

על המשפט שליווה אותו כל חייו: "אמרו לי: 'ילד, אתה באת למועדון גדול, מועדון מפואר, מקום שני לא נחשב'. אומרים לילד שמקום שני לא נחשב, ועם זה אני רץ כל החיים, בכל מחלקת נוער ובכל הקבוצות שהייתי. זה לא יוצא ממך".

על העלייה לבוגרים: "ב-1962 עליתי לבוגרים, בגיל 16 וחצי. הייתי הראשון מכל המחלקה שעלה לקבוצה הבוגרת. המשחק הראשון היה במכביה נגד מכבי נתניה, ניצחנו 2:4. בנתניה שיחק ילד בן 16 בשם מוטל'ה שפיגלר, כל אחד מאיתנו כבש צמד במשחק הזה, ומאז אני ומוטל'ה חברים".

על נבחרת הנוער הראשונה: "ב-1963 בנו את נבחרת הנוער הראשונה בארץ. כשאני מסתכל היום על התמונה, כל אחד שם היה שחקן. חלק מהם הפכו למאמנים גדולים בנבחרת ישראל. זו הייתה השנה הראשונה שעשו נבחרת נוער, והיא למעשה הייתה הבסיס של נבחרת ישראל גם כמאמנים".

על הגיוס לנבחרת גייסות השריון: "דוד דדו אלעזר הלך לרבין ואמר לו שצריך לעשות משהו לשריון. הוא הציע לקחת את כל נבחרת הנוער ולגייס אותה יחד, כמו להקה, כדי שנשחק בשביל הגייסות. נהיינו נבחרת גייסות שריון, עם אוטובוס, כמו להקת השריון. היינו נוסעים כל שבוע לעיר אחרת ועשינו שם טוב לשריון".

על גמר הגביע מול מכבי חיפה ב-1962, בו נקלעה קבוצתו לפיגור של 5:0 כבר בדקה-34 והוא ושייע גלזר צמצמו: "מכבי חיפה הייתה קבוצה של חלום, כל שחקן שחקן. לא כל יום גדלה קבוצה כזאת. אני, כשחקן, הייתי מסתכל על ג'וני הרדי ועל שמילו (דני רום) ואומר: 'מה זה השחקנים האלה? משהו לא נורמלי'. שייע גלזר היה תופעה. כל כדור ארוך אליו זה חצי גול. אף בלם לא יכול היה לעצור אותו".

על המשבר במכבי תל אביב בתקופה ההיא שכמעט הוביל לירידת ליגה: "היינו בתחילת ההידרדרות, כי איחרו להביא שחקנים מהצעירים לבוגרים. כשהוותיקים עזבו, נשארנו בלי שחקנים. אני לא אשכח את השנה הזו, לשבת בחדר ההלבשה ולרעוד. פחדנו לעלות על המגרש, איבדנו את הביטחון, איבדנו את האמונה, היינו במקום האחרון בליגה".

על ג'רי בית הלוי: "הוא בא לראות אותנו, דווקא אחרי תיקו 1:1 עם מכבי יפו ואחרי זה באסיפה אמר לנו: ‘איזו בושה, ראיתי אתכם משחקים. מה זו הקבוצה הזאת?'. הוא אמר שיש פה 12 ילדים מהנוער, ושכשנגמרת האסיפה שניתן את הנעליים לאפסנאי ונחפש קבוצה אחרת. אבל אמרתי לעצמי: אם הוא נותן לי צ'אנס, המשפט הזה לא יעזור לו. נתתי את חצי העונה הכי גדולה בחיים שלי כבלם קדמי, וככה הגעתי לנבחרת".

על משחק האליפות של הכח רמת גן במחזור האחרון של עונת 1964/5 מול קבוצתו, במגרש גלי גיל: "מה שקרה שם לא קרה במשחק, זה קרה לפני המשחק. היו הרבה מאוד איומים וטלפונים, בעיקר על ג'רי. אין פה עניין של כסף, ברור. יש פה עניין של לא להילחם. כל המשחק הזה היה לא נעים לנו. לא רצינו להרגיז אותם, אפילו אחרי הגול לא התחבקנו. בסוף הם ניצחו 1:3, ואם זה היה היום בשידור ישיר, אני לא יודע אם היינו עומדים בזה".

על התקופה עם אליעזר וגיורא שפיגל: "אני הייתי קפטן עם מעמד. בלי מילה שלי לא היו עושים דברים. אמרו לי: מה עושים עם גיורא? אבא ובן באותה קבוצה זו בעיה. בסוף 18 שחקנים חתמו על מכתב שמבקש שלייזר יעזוב. עד היום אני חי עם זה לא טוב, כי אהבתי את לייזר ואהבתי את גיורא. גיורא היה ילד פנטסטי".

על החזרת גיורא שפיגל למכבי תל אביב: "הלכתי ללייזר ואמרתי לו: בוא נחזיר את גיורא. נסענו לצרפת ודיברנו איתו. כל כך רציתי שהוא יבוא, כי רציתי שגיורא יוביל את הקבוצה. עשיתי הכול שהוא יחזור. רציתי לנקות לעצמי את המצפון. בסוף החזרתי אותו, ושמחתי שבשנת האליפות הוא תרם את התרומה שלו".

על המעבר לבני יהודה אחרי עונת האליפות ב-1968: "נפגעתי מאוד מיוסל'ה מירמוביץ'. הגיע מאיר נמני, והוא לא ראה אותי בעיניים. אמרתי שאין לי מה לעשות שם. עבדתי עם אנשים של בני יהודה בעירייה, והם אמרו לי: בוא אלינו. אמרתי לעצמי שאקח שנה אחת לנוח ממכבי, ואחרי שנה חזרתי. עם יוסל'ה לא אריב בחיים, אין דבר כזה".

על ה-0:5 בדרבי: "זה היה אחד המשחקים הכי גדולים של מכבי תל אביב בכל הזמנים. חבל ששרפו את הסרט הזה, כי המשחק הזה היה בית ספר לכדורגל. היו שם גולים שכתובים בספר. זו הייתה שנה שבה כעסתי: למה אני לא בנבחרת? למה אני לא נוסע למקסיקו 70?".

על עמנואל שפר ומקסיקו 70: "הייתי בשיא הכושר שלי ב-1970. אפשר לראות את המשחקים, אפשר לראות את זה. אני לא ביקשתי טובות, אבל הייתי טוב. שפר ואני לא היינו ביחסים טובים כל החיים, עד שהוא נפטר. הוא לא רצה, לא אותי ולא את משה עסיס. הוא לא רצה אותנו".

על תחילת דרכו כמאמן: "בגיל 29 הפסקתי לשחק. ראיתי את הילדים החדשים שעולים לבוגרים ואמרתי: מה, אני אתחיל להילחם איתם על המקום? בגיל 16 עליתי לבוגרים, בגיל 29 כבר עברתי הכול. אמרתי למכבי תודה רבה והלכתי למכבי הרצליה. עשיתי שם שנתיים נהדרות ואהבתי את הקבוצה מאוד, שיחקתי לצד נסים כהן הילד שנה".

על ההצעה מבית"ר ירושלים: "אברהם לוי בא לתל אביב, ישבנו ודיברנו, והוא אמר לי שהוא הולך להציע אותי ללייזי ריבלין. באתי ללייזי, חתמנו הסכם. הם היו במקום עשירי בעונה הזאת כשחתמתי וירדו ליגה בסוף העונה. העונה הראשונה הזאת ב-1976 היא סיפור בשבילי. אי אפשר לשכוח אותה. אם היית אומר לי אחרי זה לפרוש מכדורגל, הייתי פורש".

על בניית בית"ר כמעט מכלום: "לא היה לי איפה להתאמן. התאמנתי בגן סאקר, שלחתי את האפסנאי לשים חבל כדי שאנשים שבאים לעשות על האש לא יפריעו לנו, עד שמצאנו מקום ברחוב ניסים בכר. אמרתי לעצמי: אם אלוהים הביא אותי לפה, זה סימן טוב".

על אילן רומן, יו"ר בית"ר באותם ימים: "לא היה לנו יושב ראש. נסעתי עם אברהם לירושלים לבחור יושב ראש לקבוצה. הייתה רשימה של עשרה שמות, ואף אחד לא רצה. בסוף הגענו לאילן רומן. הוא בכלל לא ידע מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. אמרו לו: רוצים שתהיה יושב ראש. הוא שאל מה הוא צריך לעשות, ואמרו לו: רק תחתום על הצ'קים. הוא אמר: זה הכול? בסדר".

על האווירה בבית"ר: "יום חמישי היינו באים לאימון בימק"א ו-2,500 איש היו באים לאימון. לא היה לנו בית, היו לנו ארבעה משחקי רדיוס בחוץ, שיחקנו בלי קהל, אבל ממשחק למשחק הם שיחקו יותר טוב. כשהגענו לימק"א, הכול היה מלא. הקהל התאהב בקבוצה הזאת כי כולם היו ילדים מהנוער. הרי ירדנו ליגה, עד שהייתה הקפאה, הכנתי קבוצה לליגה א'".

על האליפות שנשמטה לפני גמר הגביע: "מכבי תל אביב היו יותר טובים מאיתנו, הובילו 0:2 ולא היה שום דבר. הקהל התחיל ללכת הביתה, ואז הגיעה השמועה שבאר שבע הפסידו בבית למכבי יפו. הם חזרו, טיפסו על הקירות והתחילו לקלל. אמרתי לאברהם: אני לא חוזר לירושלים. מחר בבוקר אוטובוס למלון רמדה, עד גמר הגביע שהיה ביום רביעי. לא רציתי להיות בירושלים".

על ההבטחה שקיבל מאוהדי בית"ר לפני הגמר: "ביום של המשחק אני יושב בחדר, רוצה לנוח, וטלפון. אומרים לי: ניסים, אם אתם לוקחים את הגביע, אתה מקבל פולקסווגן. אמרתי להם: עזבו אותי, מה פולקסווגן? אתם מפריעים לי לנוח. אחרי המשחק הם התקשרו ואמרו: לקחת את הגביע? הפולקסווגן מחר אצלך".

על גמר הגביע עם בית"ר מול מכבי תל אביב: "הם היו קבוצה מצוינת. אנחנו היינו חצי ילדים. אורי מלמיליאן היה עם חום, אמר לי שהוא לא יכול לשחק, ואמרתי לו: אתה תעלה, אפילו עם 40 מעלות חום. אני לא מוכן שיהיו שמועות. וואלה, מסכן, עלה על המגרש".

על הפנדל של מלמיליאן בגמר: "אורי, אם היית נותן לו באימון עשרה פנדלים, אחד עשר בפנים. אבל הסתכלתי עליו וראיתי בן אדם לבן. הוא בעט את הפנדל, ועד היום הכדור עוד מתגלגל. עצרתי את המשחק, עליתי עד האמצע ואמרתי לו: תרים את הראש, לא קרה שום דבר. אתה תיתן גול ניצחון".

על הזכייה בגביע והאהבה בירושלים: "באתי לירושלים, ועד היום מי שזוכר אותי שם מתייחס אליי כמו מלך. אני יושב במחנה יהודה, אנשים עוברים ואומרים: ניסים שלום, תודה רבה. אחרי דבר כזה אפשר לפרוש מכדורגל. אחרי כל אימון היית הולך לשוק, הם היו מחכים לך, שמים לך בשר על האש. זו אווירה שאי אפשר להסביר. פעם אחת בחיים זה קורה".

על החזרה למכבי תל אביב כמאמן: "באתי למכבי בשביל לקחת אליפות. לא הייתי ילד קטן, היו לי שבעה שחקני נבחרת. אבל לא היה לי שוער. אמרו לי: קח את משה מרכוס, מהנוער. אמרתי: יש לי פה שבעה שחקני נבחרת, אני אשחק עם ילד בן 16? אבל היושב ראש וקסמן לא הסכים. הלכתי להביא שוער, ובסוף הגיע מנו שוורץ, הזמנו אותו ואת מכבי חיפה לפגישה. הוא הגיע, שאל כמה, אמרו לו 300 אלף לירות, שלף פנקס צ'קים אישי, כתב צ'ק, והולך. היינו בהלם ואז אנשי מכבי חיפה אומרים אחד לשני: "ילוכנו לבקש חצי מיליון". השוער הזה 18 מחזורים לא קיבל גול. כל הקבוצה נהייתה פתאום מושלמת".

על אבי כהן: "אהבתי אותו כמו בן שלי. זה בן אדם שאיך שהוא עולה למגרש, הוא משתנה. כאילו שני אנשים. כשהוא נסע לליברפול אמרתי לו: אתה הולך להתאמן פעמיים ביום, תכין את עצמך. אחרי יומיים שם הוא לא יכול היה ללכת, כל השרירים תפוסים. אמרתי לו: אמרתי לך להתכונן, עכשיו אני צריך לעשות לך מסאז' שתוכל להתאמן מחר. הסתובבתי במשרדים של ליברפול וחיפשתי מסג'יסט, נתנו לי שמן ואמרו לי לעשות לו מסאז' בעצמי"".

על משחק העונה בימק"א, כמאמן מכבי תל אביב: "אני מכיר את בית"ר ירושלים. הייתי שם שנתיים לפני זה, ידעתי את הרחשים בקהל וידעתי מה עושים. עשיתי אסיפת קבוצה, הסברתי לשחקנים איך זה ייראה. אבי כהן היה חולה באדמת, הרופא אמר לי לסגור אותו בחדר, אבל הוא התחבא מתחת לשולחן באסיפה. אחר כך אמר לי מילה במילה מה אמרתי. אמרתי לו: אתה לא נורמלי, אתה רוצה להדביק את כל הקבוצה? והוא ענה: אתה חושב שאני לא אשחק מחר? והוא שיחק".

על משחק האליפות והמוות של חיים ליבוביץ': "זה היה משחק קובע לאליפות, הספיקה לנו נקודה. נגמר המשחק, זכינו באליפות, עלינו לאוטובוס, ופתאום הראש של לייבו נופל לי על הכתף. אמרתי: תבדקו אותו. אמרו לי שאין דופק. תבין, זכיתי באליפות והמנהל שלי נפטר באותו רגע. כל השמחה נגמרה. לייבו היה בשבילנו אבא".

על הקריירה כמאמן: "אימנתי בקריירה שלי 16 מועדונים. רובם היו מועדונים במצב קשה. אני לא כמו כל המאמנים, יש לי אחריות על כל דבר. כשאני בא למועדון, המועדון הזה הוא כמו הבית שלי. בכל מקום הדבר הכי חשוב לי היה מחלקת הנוער, בגלל מכבי".

על החזרה לבית"ר אחרי אלי גוטמן: "בבית"ר ביקשו ממני לחזור בגלל גוטמן, שעזב באמצע. גוטמן ברח, הרגו אותו שם. הוא עשה טעות לפני שהגיע לבית"ר, הם זכרו את זה. היו זורקים עליו קליפות ותפוזים על הספסל, אי אפשר היה לעבוד. הוא היה מקום ראשון בליגה ולא יכול היה להחזיק מעמד. בצדק, אף אחד לא היה מחזיק מעמד".

על מה שמצא בבית"ר של גד זאבי: "השחקנים לא דיברו אחד עם השני. שחקנים גדולים שהרוויחו הון תועפות לא דיברו אחד עם השני. הייתי המום, לא הבנתי איך יכול להיות דבר כזה. לפעמים אתה לא מדבר עם שחקן אחרי משחק, זה קורה, אבל במשחק אתה מוסר לו. פה אנשים שנאו אחד את השני. לא ראיתי דבר כזה. הייתי חסר אונים, מה אני אעשה? אשלח את כולם הביתה?".

על גד זאבי: "זה לא ארקדי גאידמק. גד זאבי לא רצה את זה. הוא היה אומר לי: מה אני אשם? מה הם רוצים ממני, העיתונאים? אין לי עניין בכלל. עשיתי טובה לאהוד אולמרט. הוא לא רצה את בית"ר, הוא בסך הכול נתן הרבה מאוד כסף לכיסוי ההוצאות".

על העשור במחלקת הנוער של בית"ר: "עשר שנים בבית"ר ירושלים, מנהל מקצועי. עשר שנים, כל יום בשבוע, ירושלים-תל אביב, ירושלים-תל אביב. עד שאחרון השחקנים לא עוזב, אני לא עוזב. מחלקת הנוער הצילה את בית"ר ירושלים, בפה מלא. אם הילדים האלה לא היו עולים לבוגרים, בית"ר לא הייתה קיימת".

על איגוד המאמנים: "אני יושב ראש איגוד המאמנים, ואנחנו עושים המון בשביל המאמנים. אף פעם לא היה דבר כזה. אנחנו עושים השתלמות כל חודש, במקום אחר בארץ, מביאים מרצים ו-200-300 מאמנים. יש לנו 5,000 מאמנים, ואתה כל הזמן צריך לגלגל את זה".

על הקושי של שחקני עבר להפוך למאמנים: "אנשים הרוויחו 50, 60, 70 אלף שקל נטו בחודש, היה להם הכול, ואז זה נגמר. הם באים לקורס וחושבים שבסוף יקבלו 200 אלף דולר או חוזה, ולא מבינים שמתחילים הכול מחדש. קודם כול ילדים, מחלקות נוער, 3-4 אלף שקל בחודש. זו בעיה רצינית מאוד".

לסיום, בכר רמז כי ייתכן שזה אחד הריאיונות האחרונים שיעניק, אם לא האחרון שבהם: "אני לא יודע מתי הריאיון הבא שלי יהיה בכלל, כי אני כבר לא מתראיין בזמן האחרון, ואני גם לא אוהב את זה. אחרי כל כך הרבה שנים, באמת, אני רוצה שקט. בבוקר אני לוקח את האופניים שלי, נוסע שעתיים, יושב בפרלמנט שלי, מגיע הביתה, אוכל צהריים והולך לישון. חוץ מעניינים של איגוד המאמנים, היום לא מעניין אותי כלום. כשאני יושב לבד וחושב על עצמי, אני אומר: עשית דברים, קידמת שחקנים, שיחקת במכבי, לקחת אליפויות, היית בנבחרת, עשית קורסים למאמנים, בנית אימפריה של מאמנים. היום אתה יכול לנוח קצת בשקט וליהנות מהחיים".