אנחנו רק במחזור החמישי וכבר כל חמש הגדולות מסתדרות במקומות הראשונים. ההבדל הקוסמטי ביניהן הוא הניצחונות של מכבי תל אביב על כל אחת משלוש הדולקות אחריה וההפסד היוצא מן הכלל של בית"ר ירושלים למכבי נתניה במחזור השני (שהיה המשחק הראשון שלה, לאור דחיית המשחק נגד הפועל תל אביב).
חמש הגדולות במקומות הראשונים זה אירוע חד פעמי שקרה בעונה שעברה. אם זה קורה השנה זה מתחיל להדאיג כי אפילו באירופה מתחילות שושלות להתפרק. באיטליה יהיה נדיר אם תמצאו את חמש הגדולות – מילאן, אינטר, יובנטוס, רומא ונאפולי – בחמשת המקומות הראשונים, בהולנד אלקמאר נדחקת מדי פעם בין שלוש הגדולות, בסרביה נדחקות קבוצות בין שתי הבלגרדיות, ביוון בין האתונאיות, באנגליה נדיר שכל שש הגדולות (מנצ'סטר יונייטד, מנצ'סטר סיטי, ליברפול, צ'לסי, טוטנהאם וארסנל) יהיו בששת המקומות הראשונים. בספרד היו 11 עונות רצופות בין 2013 ל-2023 ששלוש הגדולות שלטו ללא עוררין ומאז כבר היו שתי מעידות של אתלטיקו מדריד. אפילו בפורטוגל, בראגה חודרת לשליטה המוחלטת של בנפיקה, ספורטינג ליסבון ופורטו. בארץ, בניגוד מוחלט לנעשה בעולם, הגדולות רק נהיות גדולות יותר מדי עונה, ולא משנה איך הן משחקות.
מכבי חיפה נקלעה אתמול לפיגור 2:1 מול טבריה לעיני 26 אלף מאוהדיה; מכבי ת"א, עם 100 אחוזי הצלחה, גילתה שניטרול יעיל של האגפים שלה, ופציעה של אחד משחקני המפתח, הופכת אותה כאחת הקבוצות; בית"ר ירושלים גירדה ניצחון על הפועל חיפה, ובאר שבע נזקקה למבצע אישי נדיר של אמיר גנאח מול עירוני קרית שמונה, כדי לנצח. למעט הפועל תל אביב שפירקה מוקש בלי מרעום ביום שישי, כולן הזיעו, חלקן מול קבוצות לא רעות ודי נושכות, אבל כולן ניצחו. כולן, עד האחרונה שבהן.
זו ליגה של חמש קבוצות. הפועל ירושלים במקום השישי. אם מעמידים את כל תשע הקבוצות האחרות לבחירה – מי תסיים שישית בסוף העונה – ספק אם מישהי תקבל עשרה אחוזים, אף אחת לא תעבור את אחוז החסימה.
יש לזה יתרונות – יותר קהל, תחרות גדולה יותר, אולי הצלחה גדולה יותר באירופה – אבל יש לזה חסרונות גדולים: זה שובר בעלים של קבוצות קטנות. אני חושב על רוס קסטין שמילא את מכבי נתניה בזרים איכותיים ברובם, אבל ראה רק ניצחון אחד, וזאת למרות הבטחתו לתת בראש לכל הליגה. אוהדי מכבי נתניה המבוגרים, אלה שזוכרים מה היה אצטדיון הקופסה עבור היריבות, ראו אתמול קבוצה אורחת שמביאה יותר קהל לבית שלהם, וגם מנצחת, בלי יכולת גדולה. מי שהקבוצה שלו לקחה תואר, קל וחומר חמש ושש אליפויות, לא מבין כמה הייאוש הולך להשתלט על הרגלי הצפייה שלו. הקהל של פעם לא בא בשביל הקהילתיות, המועבט ביציע, הפירוכטניקה וזמן איכות עם המשפחה. הוא בא כדי לדפוק את אלה ואת אלה ולקחת אליפות, או לפחות גביע. הקהל הזה כבר לא יגיע יותר למגרשים. הוא בעיקר יהיה מתוסכל.
ליגה של חמש קבוצות מצוינת למוצר, רעה מאוד לתחרות.
***
למכבי חיפה יש כמה זרים מעולים. ברוניניו, אנדריה נובאקוביץ' הענק, פדרו ברזאו. עם המתאזרחים שלה זו קבוצה שמסוגלת לפרק קבוצות ביום טוב, אבל אם איזה זר ייראה פתאום כמו מתיאס נהואל, או כמה זרים, זו קבוצת נפילה. ממהפכת הצעירים לא נשאר הרבה. נבות רטנר הפך לנער מגבות, איאד חלאילי עולה 17 דקות לסיום, אדם גרימברג התאדה. נעם שטייפמן הוא הצעיר התורן שמוזמן לנבחרת כי יש לה בעיה של בלמים. מכבי חיפה תקום ותיפול על הזרים והמתאזרחים שלה. חוץ מהם ומצעירים לא נשאר לה הרבה. גיא מלמד שווה חמש דקות בחמישה מחזורים, שחקן של 116 שערים בליגת העל. אם רק היה מסכים ללכת, ברק בכר גם היה מלווה אותו לדלת.
מכבי חיפה מזכירה במידה רבה את הפועל תל אביב כדורסל, חוץ מהקטע של מגורים בסופיה. את השנים הגדולות שלה היא עשתה כשהיו אצלה בהרכב גם עומר אצילי, גם דין דוד, גם דולב חזיזה – ישראלים דומיננטים. הישראלי הכי דומיננטי שלה היום הוא איתן אזולאי. לאוהדי מכבי חיפה – שהצמיחה הכמותית שלהם קשורה ישירות להצלחות – זה פחות מעניין, ואולי זה גם המניע למוטו של ראשי המועדון.
***
לא יודע מה יש לאלמוג כהן מירדן שועה, ויכול להיות שלא כל מאמן הוא יוסי אבוקסיס או ברק יצחקי. אני מעריך שירדן שועה בגיל 27, נשוי, הוא לא ירדן שועה שמכבי חיפה פגשה בגיל 20. הוא קפטן הקבוצה, הוא שחקן סגל נבחרת ישראל, אפשר וחשוב להכיל אותו. כשהקהל איתו ונגד המאמן, צריך על הקווים מישהו עם אפס אגו כדי להתמודד עם הסיטואציה. זה בדרך כלל נגמר בניצחון של הקהל. צריך למצוא סולם לרדת מהעץ ולדעת לעשות מהאירוע – או מקבץ האירועים הזה – משהו תועלתי. מה שקורה כרגע זה שהקהל רוצה שועה אינסטנט, שועה רוצה קאמבק אינסטנט, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. אתה צריך להיות אבי נמני או ערן זהבי או אלי אוחנה, כדי להגיע מ-0 ל-100 בכמה דקות. ושועה הוא לא כזה. וכשמנסים בכוח, כל המערכת סובלת, לא רק שועה.
ולזה צריך מנהל מקצועי חכם שיצליח לקחת את המאמן לשיחה ולתת לו כמה עצות כדי שיוכל לנהל את הסיטואציה. וזה די בעייתי בבית"ר ירושלים, מסיבות ידועות.
***
96,046 צופים, כמעט אחוז מתושבי מדינת ישראל, הגיעו לשבעת משחקי ליגת העל שלשום ואתמול. 13,721 צופים בממוצע למשחק.
שילוב של חמש גדולות חזקות מאוד, כשארבע מהן מארחות והחמישית מתארחת באצטדיון גדול יחסית שגם לו יש קהל ביתי – הביא לשבירת השיא. זו כנראה תקרת הזכוכית. לא יכול להיות יותר ואני בספק אם נצליח אי פעם לחצות את רף 100 אלף הצופים במחזור. שישה משחקים בשבת אחת, בערב, כשלמחרת ערב יום כיפור ואין לימודים – זה אירוע של פעם בדור.
ב-2011 הוקם אצטדיון המושבה, אחרי שנתיים אצטדיון מרים, ב-2014 נחנך סמי עופר ומאותו רגע השיאים לא הפסיקו להישבר. עד אז היה השיא 63,800 צופים – לפי הערכת עיתונאים – שהגיעו לתשעת משחקי המחזור האחרון של עונת 1975/6. היום השבת ההיא ממוקמת במקום ה-73 מבין המחזורים הכי מאוכלסים בהיסטוריה של הליגה הבכירה. מניח שעד סוף העונה היא לא תיכלל בין ה-100 הראשונות.
האצטדיונים החדשים עשו את העבודה. כשאמר לי פעם מנהל אצטדיון GSP בניקוסיה, כששאלתי לו למה בונים אצטדיון של 23 אלף מקומות ישיבה במדינה של 700 אלף תושבים, הוא אמר שהאצטדיון יעשה את הכדורגל. והוא צדק. זה הסיפור גם פה. אצטדיון חדיש מזמין קהל, מזמין משפחות, נותן תחושה של הופעה. אם יבנו עוד כמה אצטדיונים גדולים, יהיו פה גם 150 אלף צופים במחזור אחד, כי זה לא קשור לרמת כדורגל. זה קשור לקהילה, זה קשור לזהות, זה קשור לתרבות. הכדורגל הוא ענף התרבות הכי נצרך בישראל, ביחס הפוך לרמתו ולהצלחה הבינלאומית שלו. כשיחזרו המשחקים לארץ אנחנו נגלה תופעה מדהימה: במשחקי הנבחרת יהיו לפעמים פחות צופים ממשחקי קבוצות שלא האמנו פעם שיש להם בכלל קהל גדול. באנגליה לא תמצאו אוהדי נבחרת שמגיעים מהיציעים של ליברפול, מנצ'סטר יונייטד או ארסנל. רובם אוהדי לוטון, לייטון, האדרספילד, נוריץ' וכאלה. אוהדי נבחרת באנגליה הם אוהדים של קבוצות שבחיים לא יגיעו לכלום וגם לא יהיו להם שחקנים גדולים, לכן הם אוהדי נבחרת. זו לא פרשנות, את זה שמעתי מהם ביורו 2004.
דווקא שלוש השנים שבהם הכדורגל הישראלי מוגלה, הן השנים הכי טובות מבחינת קהל במגרשים. מבין 100 המחזורים הכי מאוכלסים בהיסטוריה של הליגה, 51 מהם היו אחרי טבח 7 באוקטובר. 51 מחזורים בשלוש שנים. זה לכשעצמו, נתון מטורף.
מה דעתך על הכתבה?