על האש
הניצחון הכי מרשים של מכבי חיפה העונה לא היה בטדי, אלא במשרדים של יעקב שחר. הסגירה המהירה עם אלי דסה היא מהלך של מכבי חיפה הישנה והעוצמתית. עם סכין בין השיניים. זו הצהרת כוונות מצד שחר, על רקע הטענות שהוא רק מעביר את הזמן עד מכירת המועדון ולא רוצה להתפרע, וגם מצד ליאור רפאלוב שהמשיך בבנייה הדרגתית תוך כדי הליגה, אחרי קיץ לא מספיק טוב ותגובות איטיות.
בחודש מרץ לא היה למכבי חיפה שחקן אחד בסגל הנבחרת. עכשיו יש לה ארבעה, כולל הקפטן. היא שמה יד על הישראלי הבכיר ביותר בנמצא ופתרה את בעיית המנהיגות שמלווה אותה מאז העזיבה של צ'ארון שרי. זו הצלחה אל מול היריבות ומסר ברור לאוהדים, עוד לפני ששיחק דקה אחת.
האם יצליח גם מקצועית? זו כבר שאלה אחרת. דסה יצטרך לתפוס פיקוד בחלק אחורי לא מסודר ולא ממושמע, ולצמצם את ההבדלים בין ההגנה להתקפה. אחרי עונה שלמה בה שיחק כבלם (הימני בשלישייה) בקבוצה הולנדית שהשיגה כרטיס למוקדמות ליגת האלופות, הוא מספיק ורסטילי כדי לאפשר לברק בכר להחליף בין השיטות ואולי גם להרוויח מחדש את ילה בטאי בעמדה אחרת (מגן שמאלי?).
פדרו ברזאו השתלב נהדר ונתן לברוניניו מישהו לשחק איתו. אם דסה ישתלב באותה מהירות כמו ברזאו וינצח על ההגנה כפי שברוניניו מנצח על ההתקפה, למכבי חיפה אולי בכל זאת יהיה בסיס להצטרף למאבק על התואר.
על הדרך
טבלת ליגת העל הסתדרה לה תוך זמן קצר. חמש הגדולות החזיקו בחמשת המקומות הראשונים עוד לפני פגרת הנבחרות, וכעת הן עדיין שם באותו סדר בדיוק – היחידות עם מספר דו-ספרתי של נקודות ודי ברור שירכיבו את הפלייאוף העליון. האם זה מפתיע מישהו? ממש לא. האם הפערים גדלו? הצצה קלה לעבר טבלת הליגה בתום המחזור השישי בעונה שעברה, מלמדת שלא. פשוט הזיכרון שלנו קצר.
גם לפני שנה, אותן חמש קבוצות היו בחמשת המקומות הראשונים – רק בסדר שונה. גם אז הושגו ניצחונות קלים וגם אז אף אחת מהן לא הפסידה בפתיחת העונה ליריבה נחותה. בית"ר ירושלים הפסידה רק להפועל תל אביב, שמצידה הפסידה יחד עם מכבי חיפה רק להפועל באר שבע. מחזור לאחר מכן הגיעה ההפתעה הראשונה, על חשבון באר שבע המושלמת, בעוד הירוקים הפסידו בבית למכבי נתניה ופיטרו את דייגו פלורס.
נכון, מכבי חיפה הנוכחית טובה יותר מזו של פתיחה העונה שעברה והפועל תל אביב היא כבר לא עולה חדשה אלא קבוצת צמרת מבוססת, אבל מדובר במגמה. זו ליגה שלא צריכה לחכות לפלייאוף כדי להיות מחולקת.
על הדבש
נבחרת ישראל סיימה חלון מאכזב בליגת האומות, כולל השפלה לאומית אחת גדולה, אבל היה בכל זאת מי שהרוויח מהאירוע. אסף צור היה השוער הכי טוב בליגת העל בעונה שעברה, אך נראה היה שלא יוכל לפרוץ את תקרת השוער השלישי בנבחרת, לאור העובדה שבסגל המתינו לו שני ליגיונרים. פציעה של דניאל פרץ ומחלה של עומרי גלזר פילסו לו את הדרך להופעת בכורה במדים הלאומיים, גם השנייה הייתה מוצלחת ופתאום יש עוד אופציה לגיטימית לגמרי.
היו לא מעט שוערי ליגה מצוינים שלא הצליחו לעשות את קפיצת המדרגה בהזדמנויות הבודדות שקיבלו בנבחרת. צור זינק על הצ'אנס שלו ואז חזר לליגה והמשיך מאותה נקודה. בדקות הקשות של הפועל תל אביב, הוא זה שמנע מעירוני קרית שמונה להשוות ואלמלא פנדל בתוספת הזמן, היה שומר על רשת נקייה בפעם החמישית בשישה מחזורים. מניה בטוחה.
על העוקץ
מי שחזר קצת פחות מרוצה מהנבחרת הוא ירדן שועה. קפטן בית"ר ירושלים לא שותף בשלושת המשחקים הראשונים בליגת האומות, קיבל 12 דקות מול אירלנד בסרביה ולאחר מכן עקץ את רן בן שמעון בעזרת האינסטגרם של החבר עומר אצילי. שחקן שלא פתח בהרכב של הקבוצה שלו לפני הפגרה ורבים הביעו פליאה על זימונו לסגל, הפך לפתע למקופח הראשי ולחיסרון המשמעותי של הנבחרת. נו, מילא.
לפחות אלמוג כהן ידע לתעל את הכעס הזה של שועה, החזיר אותו להרכב וקיבל ממנו שני בישולים ב-0:4 הקליל על הפועל רמת גן. בית"ר צריכה את שועה יצירתי ומפוקס. בלעדיו לא תוכל לחזור להתמודד על האליפות. "הבישולים זה אקסטרה", אמר המאמן, שהתגאה בעבודה הקשה ובהשקעה של הקפטן. עכשיו רק צריך למנן את ההטרלות.
מה דעתך על הכתבה?