כעת, כשיענקל'ה שחר פועל רשמית למכירת מכבי חיפה, וברק בכר כבר מדבר על "להעניק לו רגעי אושר אחרונים" כבעלי המועדון, הגיע הזמן להפסיק עם המחאות, להוריד את השלטים, לחדול מהנהי ולגלות קצת כבוד לאיש שהקדיש חלק עצום מחייו למכבי חיפה ולכדורגל הישראלי. לא צריך להסכים עם כל החלטה שלו, לא צריך להתעלם מהטעויות ולא צריך לוותר על ביקורת. אבל בין ביקורת לבין מסע ההשפלה המתמשך יש מרחק גדול. מרחק שאוהדים אמורים לדעת לזהות.
בעיניי, יענקל'ה שחר הוא ככל הנראה האדם המשמעותי ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי.
זו לא אמירה שנועדה להמעיט בחשיבותן של הביקורות שנשמעו כלפי שחר בשנים האחרונות. היא נשענת על היקף העשייה שלו, על משך הזמן שבו הוא עומד בראש מכבי חיפה, על ההישגים ועל החותם שהותיר לא רק על המועדון, אלא גם על הכדורגל הישראלי כולו.
צריך להתחיל במספרים. שחר הגיע למכבי חיפה כספונסר באמצע שנות השמונים (1985), וב-1992 הפך לבעלים. מאז חלפו יותר מארבעה עשורים של מעורבות, מהם כ-34 שנים כבעלים. ארבעה עשורים שבהם מכבי חיפה הפכה מקבוצה בעלת מסורת ושאיפות למועדון מוביל, יציב ומעוטר, כזה שהישגיו חרגו שוב ושוב מגבולות הכדורגל המקומי.
11 אליפויות בתקופתו, גביעי מדינה, גביעי טוטו, שיאים מקומיים והופעות שהכניסו את מכבי חיפה להיסטוריה של הכדורגל הישראלי. שלוש פעמים בשלב הבתים של ליגת האלופות, ניצחונות בלתי נשכחים על קבוצות אירופיות גדולות, ובראשם ה-0:3 על מנצ'סטר יונייטד, ה-0:3 על אולימפיאקוס בקמפיין האירופי המופלא של 2002, ה-0:2 על יובנטוס בסמי עופר בקמפיין האחרון. הישגים שנרשמו בספרי ההיסטוריה.
אבל גם רשימת התארים, מרשימה ככל שתהיה, אינה מספרת את כל הסיפור.
התרומה הגדולה של שחר הייתה גם בדרך. בתפיסה שלפיה מועדון כדורגל צריך להתנהל כארגון מקצועני, עם תשתיות, מחלקת נוער מפוארת, מתקני אימון, חשיבה לטווח ארוך וסטנדרטים שאינם משתנים בהתאם לתוצאה של משחק אחד. האקדמיה בכפר גלים, המתקנים, ההשקעה בדור הצעיר והניסיון המתמשך להעמיד מועדון תחרותי לאורך שנים הם חלק בלתי נפרד מהמורשת שלו.
הוא גם הוכיח שאפשר להצליח לאורך זמן בלי להפוך כל חלון העברות למסע של הימורים כלכליים. היו טעויות, היו תקופות רעות, היו עונות שבהן הקבוצה אכזבה והיו החלטות מקצועיות שעוררו ביקורת מוצדקת. אבל מועדון אינו נמדד רק ברגעי השפל שלו, בדיוק כפי שאדם אינו נמדד רק בהחלטותיו הגרועות ביותר.
כאן בדיוק מתחילה הבעיה עם חלק מהמחאה הנוכחית. נדמה שלפעמים הזיכרון מתקצר בהתאם לטבלה. עונה רעה הופכת לעילה למחיקת עשרות שנים, מחלוקת מקצועית הופכת למלחמה אישית, ואדם שבנה מפעל חיים הופך לפתע לאויב שצריך לסלק בכל מחיר.
אפשר לרצות שינוי. אפשר להאמין שמכבי חיפה זקוקה לדרך חדשה, לרוח חדשה ואולי גם לבעלים אחרים. אין שום קדושה בכיסא של בעלים, וגם יענקל'ה שחר אינו מעל ביקורת. אבל אפשר לדרוש שינוי בלי לבזות, אפשר לחלוק בלי להשפיל ואפשר לרצות את היום שאחרי בלי להתכחש לכל מה שקדם לו.
וזה אולי העניין החשוב ביותר: יענקל'ה לא יישאר כאן לנצח. שום בעלים, שום מאמן ושום שחקן אינם גדולים מהמועדון. בסופו של דבר, גם הפרק הארוך והמשמעותי הזה יסתיים. וכשהוא יסתיים, מה שיישאר הוא לא השלט שהונף ביציע ולא הקריאה שנשמעה בהפגנה. מה שיישאר הוא המועדון, ההישגים, הזיכרונות והחותם שהותיר האיש הזה.
יום אחד, כשהרגשות יירגעו והוויכוחים של ההווה יהפכו להיסטוריה, יהיה קל יותר להבין את גודל התקופה. אולי אז גם מי שמתקשים לראות היום מעבר למשבר הנוכחי יבינו שאפשר לבקש מיענקל'ה לפנות את מקומו, ובאותה נשימה להכיר בכך שמדובר באחת הדמויות החשובות ביותר שידע הכדורגל הישראלי, אם לא החשובה שבהן.
ולכן, דווקא עכשיו, כשהסוף נראה באופק, הגיע הזמן להוריד את גובה הלהבות. להפסיק את מסע ההשפלה, להניח לרגע את השלטים ולתת לאיש את הכבוד הראוי לו. לא מתוך כניעה, לא מתוך חולשה ולא מפני שאסור לבקר אותו, אלא מתוך פרופורציות, הכרת תודה על רגעים היסטוריים שעיצבו את המועדון וביססו את מעמדו בצמרת הכדורגל הישראלי, מתוך הגינות ומתוך הבנה בסיסית שיש הבדל בין לדרוש שינוי לבין למחוק מורשת.
ומעניין יהיה לראות אם אותם אנשים שהרימו את המחאה לגובה כזה יידעו, ולו בשנה או בשנתיים האחרונות שלו כבעלים, לרדת מהעץ. לא בשביל יענקל'ה בלבד, אלא גם בשביל מכבי חיפה, בשביל האוהדים ובשביל הכדורגל הישראלי, שראוי להיפרד משחר בכבוד.
את מה ששחר עשה במכבי חיפה ובכדורגל הישראלי במשך יותר מארבעה עשורים, לא שלטים, לא מחאות ולא עונה מקצועית פחות טובה יוכלו למחוק.
מה דעתך על הכתבה?