ברק בכר צריך להתרחק מהכדורגל. כדי לחזור אליו גדול יותר

יש משהו כמעט בלתי נתפס בתמונה של ברק בכר עומד מול המצלמות, דקות אחרי תבוסה 4:0 למכבי נתניה, מתקשה לעצור את הדמעות ומודיע על התפטרותו ממכבי חיפה. לא בגלל שהמאמן לא ידע ימים קשים. הוא כבר פוטר, ספג ביקורות, איבד תארים ונאלץ להתמודד עם תקופות שבהן הקבוצות שלו לא נראו כמו הקבוצות שהתרגלנו לראות. אלא משום שבכר, יותר מכל מאמן ישראלי אחר בשנים האחרונות, התרגל להיות האיש שיודע לפתור כמעט כל בעיה.

הוא הגיע להפועל באר שבע והפך אותה לקבוצה ששולטת בכדורגל הישראלי ביד רמה. הוא הגיע למכבי חיפה והחזיר אותה לפסגת הכדורגל המקומי, עם שלוש אליפויות רצופות והעפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות. הוא בנה לעצמו מעמד של מאמן שיודע לקחת מועדון גדול, לייצר בו שיטה, להכניס את השחקנים לתלם ולגרום לכולם להאמין שאפשר לנצח כל יריבה.

אלא שבשנים האחרונות משהו השתנה. הקדנציה השנייה במכבי חיפה הסתיימה בפיטורים, השלישית בהתפטרות, ובתווך נוצרה תחושה שהקסם שאפיין את בכר כבר לא עובד באותה צורה. אין צורך למחוק את ההישגים שלו או להעמיד פנים שהקריירה שלו נמצאת בנקודת שפל שאין ממנה דרך חזרה. אבל גם אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמאמן שהיה פעם הפתרון כמעט לכל בעיה הפך בעצמו לחלק מהבעיה.

וזו אולי הנקודה שבכר יצטרך להתמודד איתה יותר מכל: הוא עדיין מאמן עם קבלות יוצאות דופן, אבל הקבלות האלה לא יכולות לשמש תחליף לעבודה הנדרשת ממנו היום. שש אליפויות לא מעניקות חסינות מביקורת, וההצלחות בבאר שבע ובמכבי חיפה לא מבטיחות שהשיטה, דרך הניהול והאינסטינקטים שהביאו אותו לפסגה ימשיכו לעבוד לנצח.

הדבר הראשון שבכר צריך לעשות עכשיו הוא לא לחפש קבוצה חדשה. הוא צריך לקחת אוויר.

ההתפטרות ממכבי חיפה הייתה רגע קשה מבחינה מקצועית ורגשית. בכר לא רק נפרד ממקום עבודה. הוא נפרד ממועדון שבו הפך לאחד האנשים המזוהים ביותר עם תקופת הזוהר שלו, ושבו בנה חלק משמעותי מהמוניטין שלו. הוא שמע את הקהל קורא לו להתפטר, ראה את הקבוצה שלו מתפרקת על הדשא והבין שהנוכחות שלו כבר לא מצליחה לשנות את המצב. עבור אדם תחרותי, שמורגל בהצלחה ובשליטה, זו מכה לא פשוטה.

דווקא משום כך, אסור לו למהר. לא כל הצעה שתגיע צריכה להפוך להזדמנות, ולא כל מועדון שיחפש מאמן צריך לקבל ממנו תשובה חיובית. בכר צריך כמה שבועות, ואולי אפילו כמה חודשים, שבהם לא יצטרך להכין את האימון הבא, לענות על שאלות במסיבת עיתונאים או לחשוב כיצד לעצור את המשבר התורן. הוא צריך להיות עם המשפחה, להתרחק מהרעש ולתת לעצמו אפשרות לחשוב בלי שהמשחק הבא נמצא מעבר לפינה.

אבל מנוחה לבדה לא תספיק. בכר צריך גם חשבון נפש מקצועי אמיתי. לא כזה שמסתיים במשפט "הייתי צריך לעשות דברים אחרת", אלא כזה שמוכן לגעת בשאלות הלא נעימות: האם הוא איבד את היכולת לזהות מתי שיטה מסוימת כבר לא מתאימה לסגל? האם התעקש יותר מדי על שחקנים ועל רעיונות שלא סיפקו את הסחורה? האם הצליח לייצר סמכות בחדר ההלבשה גם כשהתוצאות לא הגיעו? והאם ידע להגיב בזמן כשהקבוצה שלו איבדה את הדרך?

אלה שאלות שלא נועדו להקטין את בכר. להפך. מאמן שרוצה לחזור לפסגה חייב להיות מסוגל לשאול אותן, גם אם התשובות כואבות.

הבעיה של בכר היא לא שהוא שכח לאמן. ייתכן שהוא פשוט הפסיק להתפתח בקצב שבו הכדורגל סביבו השתנה.

הכדורגל של השנים האחרונות דורש ממאמנים הרבה יותר משיטה טובה, הכנה טקטית ויכולת לנהל חדר הלבשה. הוא דורש גמישות, התאמה לשחקנים, יכולת לזהות שינויים תוך כדי משחק ובעיקר אומץ לוותר על דברים שעבדו בעבר. בכר ידע לעשות את זה מצוין בשנים הגדולות שלו. כעת הוא צריך להוכיח שהוא עדיין מסוגל.

מאמן גדול לא נמדד רק ביכולת שלו להטמיע רעיון ולגרום לקבוצה להאמין בו. הוא נמדד גם ביכולת לזהות מתי הרעיון הזה מיצה את עצמו. לפעמים צריך לשנות מערך, לפעמים צריך לשנות את חלוקת התפקידים, ולפעמים צריך להודות שהבחירות האישיות לא היו נכונות. בכר יצטרך לבדוק אם בשנים האחרונות הוא נתן מספיק מקום לגמישות הזאת, או שהביטחון שהביא אותו להצלחות הפך במקרים מסוימים לעקשנות.

לכן השתלמות בחו"ל יכולה להיות צעד נכון, אבל לא כחופשה מקצועית שבה אוספים כמה רעיונות ומצטלמים עם מאמנים גדולים. בכר צריך לצאת וללמוד. לראות מקרוב כיצד מאמנים מובילים בונים קבוצות, כיצד הם מתמודדים עם משברים, כיצד הם מנהלים סגלים עם אגו וכוכבים, ואיך הם מצליחים לשמור על רלוונטיות גם אחרי שנים בצמרת. הוא לא צריך לחזור עם מערך חדש או עם כמה תרגילים לאימון. הוא צריך לחזור עם נקודת מבט רעננה.

השאלה החשובה ביותר היא לא איזו קבוצה תציע לבכר את התפקיד הבא, אלא איזו קבוצה באמת תוכל להחזיר אותו לעצמו.

אחרי ההצלחות בבאר שבע ובמכבי חיפה, קל להבין מדוע בכר רואה את עצמו כמאמן של מועדוני צמרת. אבל דווקא עכשיו הוא צריך לשים את האגו בצד ולבחור לא את המועדון הכי גדול שיציע לו חוזה, אלא את המקום שבו יוכל להצליח מחדש. הוא לא חייב לקחת קבוצה חסרת שאיפות כדי להוכיח שהוא מסוגל לבנות תהליך. מצד שני, הוא גם לא חייב להסתער על המשרה היוקרתית הראשונה שתתפנה.

קחו למשל את בית"ר ירושלים. אם הדלת שם תיפתח, זו בהחלט יכולה להיות אפשרות מסקרנת. מדובר במועדון גדול, עם קהל אדיר, ציפיות גבוהות ופוטנציאל מקצועי וכלכלי להתחרות על התארים. בכר מכיר היטב את הכדורגל הישראלי, יודע מה נדרש כדי להיאבק בצמרת ויכול להחזיר לעצמו את המעמד באמצעות הצלחה במועדון נוסף. על הנייר, זו הזדמנות שמתאימה למידותיו.

אלא שבית"ר היא גם מבחן לא פשוט. אלמוג כהן נמצא בתקופה לא טובה, והמועדון מתמודד עם לא מעט לחץ וציפיות. בכר, שזה עתה יצא מסיטואציה שבה איבד את היכולת להשפיע על הקבוצה שלו, יצטרך לשאול את עצמו אם זה באמת המקום הנכון להתחיל בו מחדש. האם יקבל את הסמכויות הדרושות? האם תהיה לו השפעה אמיתית על בניית הסגל? האם המערכת תדע להעניק לו זמן גם אם ההתחלה לא תהיה חלקה? והאם הוא יגיע כדי לבנות קבוצה או שוב כדי לפתור משבר של מועדון גדול?

בית"ר יכולה להיות תחנה מצוינת עבורו, אבל רק אם התנאים יהיו נכונים. אחרת, הוא עלול למצוא את עצמו בעוד כמה חודשים באותה נקודה שבה עמד במכבי חיפה, רק עם אוהדים שלובשים חולצות בצבע אחר. בכר כבר לא נמצא בשלב שבו הוא יכול להרשות לעצמו לבחור משרה רק בגלל היוקרה שלה.

גם חזרה לחו"ל יכולה להיות אפשרות, אבל היא לא צריכה להיות מטרה בפני עצמה. בכר כבר ניסה את האתגר הזה בעבר, והניסיון הזה ממש לא צלח. אם תגיע הצעה מתאימה, ממועדון שמבין את המעמד שלו ומאפשר לו לעבוד בתנאים הנכונים, אין סיבה לפסול אותה. אבל הוא לא צריך לצאת לחו"ל רק כדי להתרחק מהביקורת בישראל. השאלה היא לא באיזו מדינה הוא יאמן, אלא באיזה מקום יוכל לבנות מחדש את עצמו כמאמן.

כדי לחזור להיות המאמן הבכיר בישראל, בכר יצטרך להפסיק להסתמך על מה שהוא היה ולהראות מה הוא מסוגל להיות.

הוא עדיין אחד המאמנים המעוטרים והמצליחים בתולדות הכדורגל הישראלי. שש אליפויות הן לא עניין של מזל, ושלוש אליפויות רצופות במכבי חיפה הן הישג שאי אפשר לקחת ממנו. אבל ההיסטוריה לא תנצח עבורו את המשחק הבא. המוניטין יכול לפתוח דלתות, אך הוא לא יגרום לשחקנים לרוץ, לא יפתור בעיות טקטיות ולא יחזיר אוטומטית את האמון של חדר ההלבשה.

בכר צריך לחזור עם רעב, אבל גם עם ענווה. עם הביטחון של מי שכבר עשה כמעט הכול בכדורגל הישראלי, ועם הנכונות של מי שמבין שיש לו עוד הרבה מה ללמוד. הוא צריך לדעת מתי להתעקש ומתי לשחרר, מתי להגן על השחקנים ומתי לדרוש מהם יותר, ומתי להודות שהרעיון שלו לא עובד ולשנות כיוון.

הפרידה ממכבי חיפה לא צריכה להיות סוף הסיפור של ברק בכר. היא יכולה להיות נקודת מפנה. אבל כדי שזה יקרה, הוא יצטרך להבין שהדרך חזרה לפסגה לא עוברת דרך ניסיון לשחזר את 2021 או 2022. היא עוברת דרך בנייה של בכר חדש: כזה שמכיר היטב את היתרונות שלו, לא מפחד להסתכל על החסרונות שלו, ובעיקר לא חושב שההצלחות הגדולות של העבר מבטיחות לו משהו בעתיד.

בכר כבר הוכיח שהוא יודע לבנות קבוצות אלופות. עכשיו, אחרי שהגיע לרגע שבו כבר לא הצליח להציל את הקבוצה שלו, הוא צריך להוכיח שהוא מסוגל ללמוד גם מהכישלון הזה. לפעמים הדרך חזרה לפסגה מתחילה דווקא בצעד לאחור. במקרה שלו, זה עשוי להיות הצעד החשוב ביותר בקריירה.