בשקט בשקט, אלי דסה ערך בעונה החולפת את עונת הבכורה שלו כליגיונר בוויטסה ההולנדית. המגן הימני רשם עשר הופעות ליגה העונה, אך בעיקר בגלל פציעות. כשהיה כשיר – שיחק. אקס מכבי תל אביב התארח בפודקאסט "הפודיום" של אורן יוסיפוביץ' וסיפק סיפורים מעניינים במיוחד ומרתקים ביותר.
השחקן בן ה-27 דיבר על ההחלטה לעזוב את הצהובים לטובת החלום האירופי, כיצד בחר להתחיל את העונה ללא קבוצה, מערכת היחסים עם אנדי הרצוג, החוויה מליגת האלופות, ולדימיר איביץ', חשף סיפורים כואבים על הגזענות הבלתי פוסקת בארץ והתייחס לפרשת דור מיכה ועומר אצילי.
"אני אספר לכם על תפקיד חדש שקיבלתי – 'מומחה לענייני שחקנים ללא קבוצה'", פתח את דבריו דסה. "כבר בקיץ הזה שחקנים פנו אליי, שלחו הודעות ומתייעצים איתי יום-יום על מה עשיתי ואיך שרדתי, מה לעשות מבחינה מנטלית, מה לעשות מבחינת אימונים – כולם רוצים להעתיק את מה שעשיתי בשנה שעברה. אני חושב שבאיזשהו מקום זה נתן לאנשים תקווה כי חלק פונים אליי כבר אחרי שהם החליטו לצאת למסע הזה של להיות ללא קבוצה, וגם לפני כן שזה הרגע בו צריך להחליט אם לחתום במקום שנמצאים או להמשיך קדימה. המהלך שעשיתי נתן לאנשים אמונה שאם תעשה את הדברים נכון ותאמין במה שאתה חושב שצריך לעשות, ואיפה שהלב שלך מרגיש שהוא צריך להיות אז אתה יכול להגשים את החלום הזה. להגיד שלא היו רגעים קשים? אין ספק שהיו, אין מישהו שאוהב לשבת חמישה חודשים בבית, אבל אני יכול להגיד שהתברכתי בחברי אמת מתוך הכדורגל, אם זה טל בן חיים החלוץ שמהיום הראשון היה בשבילי ודיבר איתי כל יום. היו לנו שיחות של שעתיים-שלוש בהן הבן-אדם לא הפסיק לתמוך בי, להראות לי, לעזור לי ואני אפילו לא מוצא עוד מילים כדי לבוא ולהגיד מה הוא עשה בשבילי".
המו"מ עם מכבי תל אביב: "זה היה תהליך מאוד ארוך, בערך שנתיים. שנתיים של מו"מ עם מכבי. אבל פשוט יום אחד, ואני אומר מכל הלב, וזה יכול להישמע קלישאתי, יום אחד פשוט עמדתי מול המראה, הסתכלתי על עצמי ואמרתי: 'אלי, אם אתה תחתום בישראל לשלוש או ארבע שנים הלב שלך יהיה שלם? אתה תרגיש שעשית הכל בקריירה?' ברגע שהתשובה שלי הייתה 'לא' – אני ידעתי שעד הרגע האחרון, וגם אחריו, אני אעשה הכל על מנת לצאת לשחק בחו"ל במקום שבאמת מתאים לי ולא כל מקום שיגיע. היו הרבה הצעות בדרך מכל מיני קבוצות, מכל מיני ליגות שבהסתכלות לאחור אני יכול להגיד שאני סוג של מטורף. זה לא צחוק לעשות דבר כזה, אבל היום אני מבין כמה אמונה בדרך שלך זה דבר חשוב".
"אני אקח אתכם שנה וחצי אחורה לפני העזיבה, ג'ורדי קרויף הוא המאמן והיה מכבש לחצים מטורף. מטורף. מכל המערכת. רצו שאחתום על החוזה כשיש לי שנה וחצי לסיום, יש זמן ואני יכול לקחת את הזמן. אחת ליום, אחרי כל אימון היו שיחות של שעה-שעה וחצי עם ג'ורדי על המגרש והבן-אדם הוא כוח שיכנוע מדהים. הוא ישב עליי ואמר לי: 'אתה תבטיח את העתיד שלך, תראה איזה חוזה אתה מקבל, המשפחה שלך, אם יהיו פציעות' ומה לא כדי להציג את התמונה ככה שאני חייב לחתום. ואחרי שאני וג'ורדי דיברנו הייתה את הפגישה הרשמית עם בן מנספורד. השיקול שלי לא היה כלכלי. הוא לא היה כלכלי. וכשאני באתי לבן מנספורד ואמרתי לו: 'אתה הולך לשמוע עכשיו מחיר שאתה תיפול אחורה מהכיסא. אבל זה לא כי אני מנסה לגנוב אותך, וזה לא כי אני חושב שאני משהו לא נורמלי שלא היה, אלא שאני גדלתי עם חלום והחלום הוא לשחק בחו"ל. אם אתה רוצה לקחת לי את החלום הזה, אז בעייני הוא שווה הרבה מאוד כסף'".
"כל מי שיש לו הבנה פשוטה בכדורגל יודע שיציאה לאירופה, גם במחיר של לוותר על כסף (ראו ערך שון וייסמן), בטווח הארוך שווה לך הרבה הרבה יותר ממה שתעשה אי פעם בכדורגל הישראלי. אני חושב שהשיקול היה טוב עבורי, המו"מ היה עיקש, ובן מנספורד באמת כמעט נפל מהכיסא כשהוא שמע את המחיר".
מערכת היחסים עם אנדי הרצוג: "עד היום אני והרצוג בקשר שבועי. מהיום הראשון, ואפילו גם לפני שהסתיימה העונה, הוא אמר לי: 'אני פה מאחוריך. הוכחת לי בתקופה הזאת שאתה שחקן שייתן הכל בשבילי, ואני לויאלי לשחקנים כאלה. כמובן שאם מקצועית אתה תראה שאתה לא מתאים אתה לא תשחק, אבל כל עוד אני בארץ אני פה בשבילך'. לא הרבה יודעים את זה, אבל הייתי מגיע כמעט כל יום לשפיים, והוא היה מגיע יחד עם ערן שדו, כדי לראות אם אני בכושר הנכון כדי לשחק. ברגע שהוכחתי לו שזה מה שיהיה הוא אמר לי: 'לא מעניין אותי מי שאומר שלא יכול להיות בנבחרת שחקן שלא משחק, אם אתה תמשיך במה שאני רואה – במשחק הבא אתה בהרכב נקודה'. ואני חושב שכשאתה מקבל תמיכה כזאת אז קל יותר לקבל החלטות ולהמתין, והוא כמובן ניסה לעזור לי. הייתי מרחק פסיעה מחתימה בוורדר ברמן, זה היה קרוב בצורה בלתי רגילה, וגם בזכותו אני במקום הרבה יותר טוב עבורי".
הילדות: "איפה שהיום נמצא אצטדיון סמי עופר והפאר של המשרדים – שם גדלתי, בשכונת קרוואנים. הכי קל זה לבוא ולהגיד 'איזו תקופה קשה' ו'חיינו בעוני', אבל אני אומר לך שכשאני לפעמים רוצה לחזור לילד המאושר שבי – שם זה המקום. בקרוואנים, בלי נעליים, שכונה סגורה. ככה אתה גדל, בקרוואן שבור, אתה ישן – אתה, החתולים והג'וקים ביחד – בסבבה. כל היום ברחוב עם כל הילדים, משחקים כדורגל עד אינסוף, כל יום, כל היום, מאושרים עד הגג. עד שאתה גדל ומתחיל להבין איפה אתה חי. ואז זה הפוך להיות מוזר. זה עושה לך משהו לאופי, זה שורט לך את האופי ואת הלב ואתה גדל עם הרבה משקעים ועם הרבה כאב, ולפעמים סיטואציות בכדורגל גורמות לך לקחת את זה אמוציונלי מדי. אבל התחושה הזו – שיש מכבש כזה שרודף אחריך ואתה חייב לרוץ כדי לעולם לא תחזור לנקודות הלאה, לא אתה ולא הילדים שלך לעתיד – זה דוחף אותך קדימה".
"אתה לא מוכן לחזור להיות רבע מזה", המשיך דסה. "אתה שם לעצמך הבטחה ואתה מתנהג כמו משוגע. תשאל את טל בן חיים או דור מיכה – הכינוי שלי בחברים במכבי זה 'זאב בודד'. טל תמיד אמר לי שאירופה מושלמת בשבילי כי אני אוהב להתבודד, אני אוהב שקט, אני יכול לא לפגוש חברים גם שנה. הם יצאו וישבו ואני לא אהיה חלק מזה, וזה חלק מהאופי. לפעמים אני יושב וחושב למה זה קורה, 'אלי מה קרה לך? תשחרר! סך הכול לשבת עם חברים', אבל אז אני אומר – ישיבה עם חברים, תיגמר מאוחר, מחר אימון. או למשל – מחר חופש, אבל בכל זאת תקום, תתאמן. כדי שלא תחזור – אל תיתן אחוז של סיכוי לכך שאולי תחזור למקומות האלה".
הגזענות שלא עוזבת: "אתחיל ואגיד שבמדינה הזו יש הרבה אנשים טובים, הרוב טובים, אבל אין מה לעשות, לאורך כל החיים מהיום שנולדתי ועד היום. כשאתה גדל כילד שחור במדינה שלפעמים אתה חווה בה רגעים קשים של גזענות אתה כאילו מרגיש סוג של ניצחון. אני אתן לך דוגמה לא מפעם, פשוט מעכשיו, כשאני שחקן נבחרת, הייתי במכבי תל אביב. אין פעם שלא הייתי הולך לסופר בג'ינס, חולצה יפה, לא עכשיו לבוש כעובד המקום, כן? הולך עם עגלה מלאה בדברים ברוך השם, ולא יבואו לי לפחות שניים-שלושה אנשים ויגידו לי "סליחה, איפה פה ה-זה?, "סליחה, אתה יכול ללכת להביא לי את זה".
"בהתחלה זה כאב לי. יודע מה, זה גם לא משנה הלבוש, מה שאני כרגע לובש, אם אני נראה שאני עובד פה או לא. למה אתה צריך לחשוב שאני, בגלל שאני שחור אני עכשיו עובד פה. מאיפה נבע הדבר הזה?! למה זה הגיע למצב ש- 'אוקיי, אתה שחור כנראה שאתה עובד פה, אתה לא מספיק טוב כנראה בכלל להיכנס לסניף הזה'. עכשיו יותר מזה אני אספר לך, יש לי איזשהו בית, לא משנה איפה, אבל בית ברוך השם. לא סביר שיהיה בו מישהו אתיופי בסדר? נקרא לזה ככה. לפני שלושה שבועות אמא שלי הלכה לסדר לי שם איזה משהו, ירדה במעלית ובאה אחת הדיירות שם ואומרת לה "תגידי, באיזו דירה פה את מנקה? את יכולה לבוא לנקות לי את הבית?" אמרתי לה 'אמא איך הגבת? אני מקווה שיצאת לה על החיים' היא אומרת לי 'לא, אמרתי לה שאני עובדת פה'. הסתלבטה עליה היא פשוט התרגלה אז היא אמרה לה 'אני עובדת פה באיזה 3 דירות, קחי את הטלפון שלי ודברי איתי אולי ביום שישי אני אוכל לבוא'. הסתלבטה עליה, נתנה לה איזה מספר לא נכון".
"זה יכול להטריף אותי, כי אמא שלי חזותית כאילו. היא יכולה לגשת לקנות בסופר משהו ובגלל שאני היום האחראי הבלעדי על המשפחה שלי, וברוך השם זכיתי שאני גם יכול לעזור להם עם הכל. אז לדוגמה היא באה ומשלמת עם כרטיס אשראי ששייך לי, ואחת לשתי עסקאות יעצרו אותה ויגידו לה 'אוקיי, מה זה הכרטיס הזה, תביאי תעודה מזהה'. היא עונה 'זה הבן שלי'. ושואלים אותה 'מה זה הבן שלך? מה זאת אומרת? למה יש לך כרטיס כזה? תראי תעודה, תתקשרי, תעשי'. מה זאת אומרת?!"
המאמנים הזרים במכבי ת"א: "יש שני מאמנים שמאוד השפיעו עליי במכבי – פטר בוס במוכנות לליגה ההולנדית בגלל הדרישות שלו, ובקשיחות ובמשמעת הטקטית זה ללא ספק ולדימיר איביץ'. אני חושב שהעבודה עם שני המאמנים האלה הביאה אותי לפה למאמן גרמני שמשלב את שני הדברים וזה בהחלט הקל".
החוויה בליגת האלופות: "אין מילים שיסבירו את הרמה בליגת האלופות. זו רמה כל-כך גבוהה שאתה לפעמים שואל את עצמך: 'איך אני מגיע למצה שאני בועט לשער?!' רק בועט. אני לא מדבר על לנצח, אני לא מדבר על גול. זה יכול להישמע קצת לוזרי, אבל בואו נשים דברים על השולחן. כשהייתה ההגרלה אמרנו 'אוקיי, צ'לסי ופורטו זה נורא ואיום, אבל נגד דינמו קייב יש על מה לדבר'. ופתאום אתה מגיע לשחק נגד דינמו קייב ואלו המשחקים שלי היו הכי קשים, ואולי מבחינת תוצאות זה לא מה שהיה מול צ'לסי. הם באו לשחק כאילו הכריחו אותם, הם לא מתאמצים כל-כך ועדיין אתה מקבל 4-0. אתה מרגיש במשחק שיש שטחים, שאתה יכול לשחק טיפה, אבל בסוף ארבעה שערים וספק אם בעטת להם לשער".
איביץ': "מהאימון הראשון, ומיד אחר כך אחרי משחק האימון הראשון במחנה האימונים הוא הבין את המנטליות הישראלית. הוא גרם לאנשים להבין שאיתו אין להתעסק. אין לא לבצע את מה שהוא אומר. אני לא אכנס לשמות אבל הוא נכנס בלא מעט שחקנים כבר באסיפה בראשונה, ולשחקן הישראלי זה שוק. כשאתה שחקן בכיר במכבי תל אביב אתה לא יודע לעבד את זה בהתחלה, בחודש הראשון אתה אומר: 'אולי אני אתפוצץ, אולי אני לא אתפוצץ. אני אגיד משהו, אני לא אגיד משהו'. וברגע שהוא גרם לכולנו להבין שמי שיתעסק איתו פשוט לא יהיה פה, ושכל יום נצטרך להלחם על המקום פה. אם שחקנים כמו מיכה, כמו שכטר, כמו אצילי, כמו עטר, כמו יונתן כהן, כמוני, מגיעים כל יום לקריית שלום וכשרואים את איביץ' אנחנו 'עוברים לצד השני של המדרכה', ולא כי הוא ירביץ לנו – הוא הבן-אדם הכי גברי שהכרתי בחיים, כי אתה צריך להלחם על המקום שלך כל אימון מחדש. המשמעת היא אדירה וככה אתה גם משחק. אתה אומר לעצמך: 'אלוהים ישמור. אני לא רוצה להיות על המגרש ולא לתת הכל מעצמי כי אני לא רוצה להיות המוקד של איביץ' באסיפה הבאה. לא שווה לי. עדיף לי לתת עוד ספרינט ולהקיא על המגרש ולא להגיע לאסיפה כשיש טענות כלפי'".
"אחרי המשחקים בנתניה היינו חוזרים באוטובוס והרכבים היו במלון, ולפעמים היו קורות סיטואציות שהיינו יורדים איתו במעלית לחניון. אלו היו רגעים שאי אפשר להסביר אותם. היינו נכנסים למעלית שניים-שלושה שחקנים והוא. ואתה רואה אותנו מזיעים, לא יודעים מה לעשות והוא עומד. הנוכחות שלו גרמה לשחקנים גדולים בקנה מידה ישראלי להקטין את עצמם. היא גרמה לשחקנים לחשוב: 'אני כלום ושום דבר, יש פה משהו יותר גדול ממני ואני צריך לעשות את מה שהוא אומר'. עכשיו הבן-אדם לא כועס עלייך, הוא הכי גבר בעולם והוא אחד שעומד מאחורי השחקנים שלו תמיד. אין סיכוי שהוא יפקיר שחקן שלו לבד, גם אם יש לו טענות אליך – הכל ייסגר בתוך המשפחה".
פרשת מיכה ואצילי: "לי, למיכה ולטל בן חיים יש קשר מאוד מאוד קרוב. הרבה פעמים ביום תמצא אותנו בשיחות וידאו משותפות מדברים על החיים. בתור מישהו שמאוד מאוד קרוב לדור מיכה אני יכול להגיד שעניין הפוסטים זה נטו כדי להוציא את אשר על ליבם, ואני חושב שהם עשו מהלך נכון כי הגיע הזמן לשמוע גם אותם, וכדמות ציבורית זה היה גם מתבקש. אני חושב שבאופן כללי הייתה טעות, והם גם הודו בה ואפשר לקרוא זאת בפוסטים על מה הם מתנצלים. אי אפשר לתת להם כל היום לשבת בבית לכתוש אותם כשבסוף, בשורה התחתונה – עדיין אין כתב אישום. אם התיק הזה ייגנז זה רק יוכיח את החפות שלהם. אני אולי קצת לא אובייקטיבי כי הם חברים קרובים אבל עדיין חשוב לבוא ולומר – על מה שצריך להתנצל הם התנצלו, אבל בנוגע לרמה המוסרית – קשה לשפוט בן-אדם שלא ידע, זה יכל לקרות לכל אחד אחר. אנשים לא אשמים כשמטעים אותם. זה טוב עבורם לצאת מהשגרה הקשה שהייתה להם בחודש-חודש וחצי האחרון. בסופו של דבר הם יחזרו לשחק כדורגל, אין פה שום ספק".
להאזנה לפרק המלא
להאזנה בספוטיפיי
מה דעתך על הכתבה?