במשך תשעה ימים בדצמבר 2010 התפללה מדינה שלמה לנס לאחר פציעתו האנושה של הכדורגלן אבי כהן בתאונת אופנוע, עד שנקבע מותו. עשור לאחר מכן, אלמנתו דורית ושלושת הילדים חוזרים לטלפון מבית החולים שמסר את הבשורה הנוראית, לימים הקשים מנשוא ליד מיטתו, להתמודדות עם האובדן – שקטעה את קריירת הכדורגל של בנו תמיר – ולחיים בלעדיו.
ספק אם הראשונים שמיהרו ב־20 בדצמבר 2010 לתאונת הדרכים שאירעה ליד מתחם הבורסה ברמת גן הבינו את ממדי האירוע. לא היה שום רמז מזהה בתפאורה הקודרת. בסך הכל רכב מסחרי שפגע בקטנוע שרוכבו שכב שרוע, במצב אנוש, על האספלט הקר. רק כעבור דקות התברר שהרוכב הוא לא אחר מאשר אבי כהן, לשעבר קפטן נבחרת ישראל, הכדורגלן הישראלי הראשון שעשה את זה והגיע לליברפול הגדולה. במשך תשעה ימים ישבה מדינה שלמה והתפללה לבוא הנס, שסירב להגיע. ישראל איבדה את אחד האייקונים של תרבות הספורט שלה.
"היום, כשאנחנו עשר שנים אחרי, ואני רוצה למשל להתקדם, לזרום עם החיים, בכל מקום שאני מגיעה מזכירים לי את אבי", מספרת דורית, אלמנתו של השחקן. "הרי מי היה מאמין? היה לנו כל כך טוב יחד. לפעמים הייתי חושבת לעצמי שיש לנו שלושה ילדים מקסימים, נכדים, כולם מסודרים, ואז באה המכה האיומה".
אבי כהן, ששימש כיו"ר ארגון שחקני הכדורגל בישראל, היה איש משפחה. הקשר בינו לבין ילדיו היה יומיומי. כמה ימים לפני מותו חזר מאנגליה, שם ביקר את בנו תמיר, ששיחק כדורגל בקבוצת בולטון וונדררס. ממש לפני שיצא לדרכו האחרונה שתה קפה עם לי, בתו הבכורה, ומשם נסע למחנה השלישות ברמת גן כדי להחליף עם דביר, הבן הצעיר, את הרכב המשפחתי בקטנוע. כמה דקות אחרי אירעה התאונה הטרגית.
"הייתי בקורס בצבא וביקשתי שיחליף איתי את האופנוע באוטו, אבל הכל פשוט הסתדר באותו יום כדי שיגיע לנקודה הזו ולתאונה", דביר משוכנע, "הוא בא, נתנו חיבוק ונפרדנו. כמה דקות אחר כך, בדיוק כשהתיישבתי בכיתה, אמא התקשרה וסיפרה שהייתה תאונה".
דורית מקשיבה ונזכרת. "ביום שבת שלפני היינו בארוחת צהריים אצל חמותי. בדרך כלל היינו באים לשעה וחצי והולכים. באותו יום ישבנו שם ארבע שעות, ובאמצע אבי אמר 'כשאני אמות…'". לי, בתם, ממהרת להתערב. "הייתה לו בדיחה קבועה, שהוא היה משוכנע שהיא נורא מצחיקה. הוא היה אומר: 'כשאני אמות, דורית מה זה תשמח. זה יתחיל אצלה מ'יואו אבי מת'", לי מחקה טון דיבור של מקוננת ואז עוברת לקצב ריקוד שמח, "'אבי מת, אבי מת, אבי מת'. כל מי שישב בארוחה הסתכל עליו בעיניים פעורות, אבל זה היה ההומור השחור שלו".
הם היו נשואים 32 שנה. הכירו כשהייתה תלמידת תיכון. "נראה כאילו הכרנו עוד לפני שנולדתי", היא צוחקת, "אחותי איריס יצאה אז עם ויקי פרץ, ששיחק במכבי תל אביב, והם לפעמים היו מחזירים את אבי מהאימון. יום אחד היא אמרה לו 'יש לי אחות חמודה להכיר לך'. עברו שלושה חודשים עד שהוא התקשר, אבל מהרגע שהוא נכנס אלינו, אמא שלי אהבה אותו כמו בן. באותם ימים רק ידעתי שהוא כדורגלן, אבל לא הבנתי עד כמה הוא כוכב, ומעמד השחקנים באותן שנים היה הרבה יותר מהיום, אהדה חסרת גבולות. וכשהכרנו הוא פשוט פרח על המגרש".
אבי כהן צמח במכבי תל אביב של שנות ה־70'. על רקע כדורגל חצי חובבני הוא נראה כדגם של איך צריך להיראות כדורגלן. בחור יפה תואר, ריצה זקופה, התנהגות של מנהיג, ובעיקר בעל קול סמכותי, שגם כשהאצטדיון היה מלא אפשר היה לשמוע במעלה היציע. כהן בלט בליגה המקומית, אף ששיחק בתפקיד הגנתי של בלם, אבל שיא הקריירה היה מעברו לליברפול האנגלית, שאיתה זכה בגביע אירופה לאלופות ב־1981.
"בארץ פחות הלכתי למשחקים, בליברפול כבר הרבה יותר", דורית מספרת. "שם זה היה אחר. אימפריה ספורטיבית, תרבות שונה, וכשתמיר שיחק באנגליה כל החוויה חזרה מחדש. זכיתי". לי, שחגגה לא מזמן יום הולדת 40, נולדה בליברפול. היא לא זוכרת את אביה משחק, אבל מכירה את ההילה מסביב. "תמיד אמרתי שאני לא אוהבת פרוטקציות", היא מספרת. "כשהתגייסתי לצבא הבהרתי שאת הקשרים אני אעשה בעצמי, ואז יום אחד הפקידה שלו בארגון השחקנים הסבירה לי שכל שיחת טלפון היא נוהגת לפתוח ב'שלום, מדברת הפקידה של אבי כהן, אני צריכה ככה וככה'. השם שלו פתח דלתות".
הוא אהב את ההילה?
דורית: "הייתה לו גאווה, אבל הוא היה צנוע מאוד. שבוע לפני התאונה הצעתי: 'בוא נלך לקנות מותגים, ריפליי, בכל זאת אתה אבי כהן, תרשה לעצמך'. הוא ענה: 'אפילו אם אני אלך עם ריפליי יחשבו שזה לא אמיתי'. היה לו פאסון, אבל הוא לא התפלצן". הקריירה של כהן אחרי הפרישה לא דמתה לזו שלפניה. הוא ניסה להיות מאמן, אבל ידע בעיקר אכזבות. "הוא אימן במכבי הרצליה כשהייתה מועמדת לרדת ליגה", דורית מספרת. "הוא לא רצה ללכת, ואני זו שדחפתי ואמרתי 'אל תדאג, אתה תצליח שם'. אני זוכרת שיו"ר הקבוצה ירד עליו ואני לא דיברתי איתו במשך ארבע שנים. אבי, לעומת זאת, לא שמר טינה לאף אחד".
מול כהן שהיה מנהיג כריזמטי על המגרש, היה גם את אבי של החבר'ה. בליין, נהנתן. לא עושה חשבון למה שיגידו. "בגיל 20 התחלתי לצאת עם חברים", מספרת בתו לי, "אמא עבדה אז בהנהלת חשבונות, תשע עד חמש, מקסימום שיחקה קלפים עם חברות והלכה לישון. אבא היה יוצא בלילות. משה סיני, בוני גינצבורג, אלי טביב. בכל יום חיפש פרטנר אחר. יום אחד הגעתי לפאב ה'ארליך', ואיך שנכנסתי אמרו לי 'אבא שלך פה'. הגעתי אליו מאחור, כיסיתי את עיניו, וביקשתי שינחש. הוא התחיל לזרוק שמות מי זו שמכסה לו את העיניים, בסוף הזמין אותי לוודקה רד בול. היינו נפגשים הרבה, ואמא פרגנה לו עד הסוף".
אבי כהן חזר לכותרות ב־2008 כשהשתתף בעונה הרביעית של תוכנית הריאליטי "רוקדים עם כוכבים" לצד הרקדנית מירית קרדונר. "בוני גינצבורג הציע לו, 'צא להרפתקה'. הוא שאל לדעתי ואמרתי למה לא, שינסה משהו שונה בחיים", דורית מספרת. "בת הזוג שלו הייתה מהממת והוא היה מה זה מבסוט. סחב אותי ביחד איתו לחזרות, לקח ברצינות. היו אז כל מיני רינונים, אם יש לו רומן או אין. זה עבר לידי. היינו בטוחים שבתוכנית הראשונה הוא יעוף ובסוף הוא הגיע למקום השישי. יום אחד קלוד דדיה, ששפט בתוכנית, נתן לו את הציון 2, הרמתי את האולפן. צעקתי. דדיה, בכתבה בעיתון, סיפר שמאיימים עליו, יודע איך פתחתי עליו?".
מבין ששחררת את החבל.
"נתתי לאבי לעשות מה שהוא רוצה. בחיים לא דאגתי ולא חשדתי, כי הוא אהב אותי והעריץ את האוויר שאני נושמת. תשאל את הילדים, הוא כל הזמן אמר 'אין כמו אמא שלכם'. הם לא שמעו אותנו רבים ואם רבנו, לא דיברנו. היה שקט בבית, לא צעקות". לי: "כילד אתה רואה זוגות נשואים וגם לא מעט גרושים. החברים שלנו היו מקנאים כשראו את הוריי, כי כמו שהם היו, ככה אני רוצה להיות אמא. צעירה, קלילה. אצל אבא היה מספיק מבט אחד כדי להבהיר מה הוא רוצה".
תמיר: "הוא היה שטותניק, עם חוש הומור מיוחד. וגם היום, כשאני עובד במחלקת הנוער של הפועל רעננה, אם תשאל אנשים, הם יגידו שתמיר מחוץ למגרש לא דומה לזה שבתוכו. זו היכולת לעשות את ההפרדה שבכדורגל שלנו לא מצליחים. שטותניק מחוץ למגרש תמיד יצטייר כשטותניק בתוכו. לכן מעדיפים אצלנו שכולם יהיו רציניים. כשעזבתי בזמנו ועברתי לאנגליה, הליגה הטובה בעולם, למועדון שהוא ממוצע מינוס, אתה רואה את ההתנהלות והיא לא דומה. אצלנו מנסים לחקות עם תוכניות אימון ולחקות שחקנים, אבל את הבייסיק לא עושים. שם, אחרי הפסד, החיים ממשיכים. כדורגל זה רק כדורגל".
לתמיר היה קשר מיוחד עם אביו בשל העובדה שבחר במסלול דומה. הוא גדל במכבי תל אביב, הפך לשחקן נבחרת ישראל ויצא לקריירה בחו"ל. "אבא אף פעם לא דחף", הוא מספר, "הוא ניסה לכוון, להסביר, אבל כל הזמן אמר: 'אם תרצה להיות שחקן, זה רק בזכותך'. תמיד היו את הנפשות הטובות שאמרו 'טוב, הוא שם רק בגלל'. עשו השוואות, אבל זה לא משהו שהטריד. הוא התנהג כמו כל אבא גאה".
"היום, כשאני עובד במחלקת נוער ורואה מה זה הורה מתערב, אני יודע שזה הכי לא בריא, גם לילד וגם להורה. אבא שלי ידע להפריד. הוא היה בסביבה, ריחף מעליי, אבל מעולם לא הכריח או אמר 'אם לא תעשה ככה, זה לא יקרה'. החיבור שלנו בגיל 19־20 היה מדהים, מה שלא היה כל כך בתחילת הדרך בבוגרים של מכבי תל אביב. למעשה לא נתקלתי באבא ובן שהיה להם קשר כמו שהיה לנו, ואני מכיר המון".
מה גרם בהתחלה לקשיים?
"לא סתם אומרים שהאמת כואבת ולא כיף לקבל ביקורת ממישהו קרוב כל כך. זה היה ברמה המקצועית – המחיה, התזונה – בכל ההיבט של הספורטאי. בגיל 17 אתה עולה לקבוצה הבוגרת של מכבי תל אביב, שבאותה שנה זכתה באליפות. אתה נכנס לעולם שאתה לא מוכן אליו ומתבלבל. אתה אומר לעצמך 'אני יודע יותר טוב', ומי שאין לו הכוונה נכונה, פשוט הולך לאיבוד. ככל שהזמן עבר הבנתי שהוא צדק בכל מה שאמר. למדתי לקבל, להפנים ולממש".
קשר יומיומי.
"באנגליה, בכל בוקר, הטלפון הראשון שלי היה אליו, וכמובן מיד אחרי האימון. דיברנו על הכל, התייעצתי איתו. הוא היה מודל לחיקוי. לכן הזמן שעבר מיום מותו לא מרפא את הכאב, הוא רק נותן אפשרות ללמוד לחיות עם הסיטואציה. למדתי לחיות בלי".
מי שעבר שינוי גדול מאז מות אביו הוא דביר. בתמונות מההלוויה אפשר לראות נער עם עודף משקל קיצוני, ואילו היום, בגיל 29, הוא דק גזרה, נשוי טרי. דורית אומרת שאבי היה מתהפך בקברו, אבל משמחה. "כשאבא שכב בבית החולים, מחוסר הכרה, נכנסתי לחדרו ואמרתי לו 'אתה עוד תראה אותי רזה'", דביר נזכר. "כל מה שהוא רצה זה לראות אותי בריא. תמיד היה אומר 'למה לך? בסוף הכל אותו הטעם'. אפילו שזה היה בצחוק, זה הפריע קצת כי המשקל הגביל אותי".
"שקלתי 100 קילו, אפילו יותר. בצבא הייתי צריך להחליף כל הזמן מכנסיים כי הם היו נקרעים. היו תקופות שהייתי נכנס לחנויות בגדים ושום דבר לא עלה עליי. הייתי מתעצבן ויוצא. בתמונות מלפני גיל 18 אני בדרך כלל עם פנים נפולות. אם הם היו יוצאים לבלות, הייתי נשאר בבית".
רצית לשחק כדורגל עם אבא?
"מאוד, אבל התביישתי. כל הזמן הוא היה מציע ואומר 'אתה הרבה יותר טוב מאלה שמשחקים'. הוא אפילו אמר שהייתי יכול להיות שחקן טוב יותר מתמיר עם הטכניקה שיש לי. לצערי, הוא לא חווה אותי כאדם בוגר עם משפחה, בית ועבודה. חבל, כי יום אחד יהיו לי ילדים והם לא יכירו אותו. תמיד אני אומר לאשתי שכשמישהו נפטר בדרך כלל אומרים איזה מדהים הוא היה ובמקרה שלו הקלישאות במקום".
משפחת כהן מלוכדת מאוד. דורית, דביר ואשתו ולי ומשפחתה גרים היום באותו בניין ברמת אביב. גם לתמיר הייתה מיועדת שם דירה, אבל הוא העדיף להמשיך להתגורר ברעננה. את הטראומה שהם עברו בדצמבר 2010 הם יכולים לתאר דקה אחרי דקה, כמו ברשומון. "עבדתי אז בחברת הייטק", דורית מספרת, "ישבתי לאכול צהריים עם חברה ופתאום הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, מין לחץ בחזה. אמרתי לחברה: 'אני חייבת לצאת, לקחת קצת אוויר'. ברגע שיצאתי הנייד צלצל, מספר שאני לא מזהה. 'דורית כהן? מדברת העובדת הסוציאלית של בית החולים איכילוב, תגיעי דחוף, בעלך עבר תאונת אופנוע'. שאלתי אם היא בטוחה שזה אבי כי האופנוע היה בכלל של דביר. היא שאלה 'בעלך זה אבי כהן? תגיעי דחוף'.
מההיסטריה נפל לי הטלפון, אז החברה הרימה אותו, והעובדת הסוציאלית הדגישה: 'שתגיע דחוף, מצבו אנוש'. התקשרתי לדביר ושאלתי אם הוא אכן החליף עם אבא את האופנוע, הוא ענה שכן ואמרתי 'תגיע מיד לבית החולים'. התקשרתי לחתן שלי, ליאור, בעלה של לי, שהוא משהו מיוחד. הבן אדם שהכי אפשר לסמוך עליו. אמרתי: 'אבי עבר תאונה, אבל אל תספר ללי, כי אמרו שהוא נפגע בראש, תבוא איתי לבית החולים'. תמיר היה באנגליה, לי עם תינוק, ומה אני אוכל לספר לה? רק רבע שעה לפני כן היא הייתה עם אבי. נסענו לבית החולים וליאור היה הראשון שחשב שצריך להתקשר לתמיר כי הידיעה בטח תגיע במהירות לאתרי האינטרנט. אני כבר לא הייתי בעולם הזה".
"כשגיסי התקשר, המילים הראשונות שלו היו חדות", תמיר נזכר, "חרב עליי עולמי, אין דרך אחרת לתאר. הוא אמר 'אבא שלך עשה תאונה עם האופנוע' והתחיל לבכות. הבנתי שהמצב רע, ופתאום הטלפונים החלו לזרום וקלטתי שזה ממש חמור. הייתי חדור מטרה להגיע לארץ וזה הפך לסיוט. דצמבר, שלג, ביטולי טיסות. נסענו ללונדון ברכבת ובנמל התעופה הייתה רשימת המתנה של מאות אנשים שנתקעו בגלל מזג האוויר. במזל, זוג נחמד ששמע מה קרה ויתר על המקום. גם במטוס עצמו אתה רגע בוכה, רגע צריך להיות עם אשתך, ומסביב אנשים מספרים מה היה ואיך זה קרה. טירוף אדיר".
דורית: "אבי שכב במיטה בבית החולים, יפה תואר, כאילו כלום לא קרה. שפשוף ביד וזהו. כבר באותו ערב, אחרי שיצא מחדר הניתוח, הבנתי שחיי הולכים להשתנות, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא ימות. אני זוכרת שאמרתי לחברה 'אני מתכוונת להתפטר מהעבודה כדי לטפל באבי'. ואז המנתח קרא לנו לחדר ואמר שאין סיכוי שהוא ייצא מזה. אמרתי שלא יכול להיות שאבי לא ייצא".
"חודשיים לפני התאונה רכבנו על אופניים בנמל תל אביב, הוא פגע באיזו גדר והתרסק על המדרכה. תוך כדי נפילה הוא הגן על הראש עם הידיים ואמר 'אם את היית נופלת ככה, היית מסיימת באיכילוב'. לכן אמרתי לרופאים 'אני לא רוצה לשמוע אתכם'. בשש בבוקר תמיר הגיע לבית החולים והעיר אותי. לא הבנתי איפה אני נמצאת כי דפקתי שם כדורי הרגעה כמו סוכרזית. הוא אמר 'אמא, אנחנו בבית החולים, אבא עשה תאונה', הבנתי שזה לא היה חלום".
דביר: "לא הכרנו כל כך את ההערצה לאבא כשחקן, ולכן את השוק של ההמון התומך קיבלנו עוד בבית החולים. כל כך הרבה אנשים הגיעו בשביל לעודד ולחזק. אחד הביא לנו שמיכות כדי שנתכסה בלילה. אני זוכר שלמחרת התאונה דוד שלנו נכנס עם עיתון והכותרת בעמוד הראשי והתמונה של אבא מרוחה. רק אז התחלנו לתפוס את ממדי האירוע".
אלה היו תשעה ימים שבהם המדינה נכנסה לדרמה סוחטת דמעות. בית החולים היה עמוס באוהדים, שחקני עבר, חברים. "היה שם הכל מכל – רבנים, הילרים, קוראים בקלפים. כל האמונות והדתות", תמיר מספר, "אתה לא באמת מאמין שמשהו יכול לעזור, אבל אתה נותן צ'אנס, כי אתה אומר שאם לא תעשה, אז אולי לא יקרה. אלו סיטואציות מורכבות ואתה נמצא בהכחשה, לא שקול, חי משנייה לשנייה". לי: "שבוע הזייתי. באו אנשים עם תרופות פלא ואמרו למרוח לו על הראש וזה יעבור, לשים משחה על הרגליים וזה יעבור. שלחו אותי לחפש תמונה אצל סבתא ולהחליף מזוזה בבית. אני זוכרת שבחצות נפתחה דלת המעלית בבית החולים והמוני אברכים הגיעו להתפלל. שיגעו אותנו. וכל מי שהגיע נתן תקווה, אולי זה יעזור".
הימים חלפו ורק מכונות ההנשמה השאירו את אבי כהן בחיים. התחילו אז לדבר על תרומת איברים, מאחר שאבי היה חתום על כרטיס אדי, אבל המשפחה לא הסכימה, מה שעורר ביקורת ציבורית."לא היינו ערים לביקורת, וכשהבנתי שהיה עליהום אמרתי שזה לא פייר", מספרת לי, בתו. "נכון שאבא חתם על כרטיס אדי והיינו צריכים לתרום, אבל זה לא הוגן להעמיד את המשפחה במצב שאנחנו אלה שצריכים להחליט. אשכרה טמטמו אותנו באותם ימים. אני צריכה לקבוע 'זהו, לאבא שלי אין יותר סיכוי, קחו מה שאתם רוצים', איך אני יכולה לעשות דבר כזה?".
דביר: "גם אני חתום על כרטיס אדי. כשהייתי בקורס, בצבא, היינו כיתה של 100 חיילים, והגיע מישהו ודיבר כמה זה חשוב. הגישו לנו טפסים, אז לא תחתום? זו לא אינדיקציה. כרטיס אדי הוא בסך הכל הצהרת כוונות". דורית: "כל הזמן דיברו איתי על השתלות ואמרתי שאין מצב, אבי ייצא מזה. אבל אתה רואה ששום דבר לא קורה והאיברים מתחילים לאבד מיעילותם. התכנסנו ואמרתי 'מה שהילדים יחליטו, אני עושה'. החלטנו שאנחנו תורמים". לי: "אמרת שאת רוצה שהוא יישאר יפה".
דורית: "רציתי שהוא ייקבר שלם, אבל חד־משמעית החלטנו על תרומה, כבר החזקתי את העט ביד והתחילו להתקשר לבתי חולים כדי להתעניין מי צריך איברים ואז נכנס לחדר בחור דתי". תמיר: "בעשר בלילה הגיע איזה רב, כולו מזיע, ואמר: 'באתי אחרי דרך ארוכה, קח את הברכה הזו ואבא שלך יקום מחר בבוקר'. באותן שעות אתה גוף מהלך, בובה על חוט וכולם עליך. משגעים אותך. זו הייתה החלטה בלתי אפשרית. מחול שדים". המשפחה החליטה לא לתרום איברים, ואבי כהן לא קם. ב־29 בדצמבר, בשעות הבוקר, נקבע מותו בגיל 54.
"לא הבנתי שאבי הולך למות", דורית מספרת, "בשש בבוקר ניגשה האחות ואמרה 'לבו נדם'. כל השבוע בבית החולים אמרתי שאני מקווה מאוד שהוא לא שמע את הבכי והתחנונים, כמה אני רוצה שיתעורר, שיזיז אפילו אצבע. נכנסתי לחדר ונפרדתי, ולדעתי הכל בסוף מן אללה. אם צריך להיות, יהיה. זכיתי בזוגיות מדהימה, יש לי ילדים מדהימים, לכן אני מאמינה שגם הפציעה האנושה היא מלמעלה. הרי הגיעו לתמוך בנו אנשים שעברו תאונות ופציעות ראש ומי היה רוצה לראות אותו ככה היום? אלה לא חיים".
זו הייתה תאונה מיותרת.
דביר: "הוא רכב אז עם קסדת חצי, שאחרי התאונה הוצאה מהחוק. חבל, כי הייתה לו קסדה טובה במכונית אבל הוא היה רוכב רק עם החצי. הוא אהב את הקסדה וחשב ששום דבר לא יוכל לפגוע בו". דורית מחייכת בעצב: "לקחתי בוחן תנועה שיחקור מה קרה, אבל זה מסוג התאונות שאי אפשר להחליט מי אשם. וכמו שאני מכירה את אבי, אז בטח גם הקסדה לא הייתה קשורה. לו זה לא יקרה".
כהן הובא למנוחות בהלוויית ענק. המסע יצא מאצטדיון רמת גן, שאליו הגיעו אלפים, והסתיים בבית העלמין ברמת השרון. "הייתי בהלם", לי נזכרת, "חשבתי מה זה כל האנשים האלה מסביב? רציתי לעמוד ליד הקבר של אבא ולא יכולתי כי כל הזמן דחפו אותי". דורית: "ניידות משטרה, אופנועים. הסתכלתי אחרי זה על הכתבות וראיתי תמונות של המונים בוכים. לא ראיתי כלום, אני רק זוכרת שכל מה שרציתי זה לקפוץ לתוך הקבר ושיכסו אותי איתו".
"בשבעה הגיעו לנחם השחקן שלמה וישינסקי, שבנו נפל, והגיע מישהו שבתו נספתה באסון הכרמל, שהתרחש ממש כמה שבועות לפני. אותו אב אמר 'החיים שלך יתפרקו', ואילו – הסביר 'יש לך שתי ברירות, לחיות או למות. אני בחרתי בחיים. מיד כשקמתי מהשבעה, הייתה לי באותו ערב הצגה'. זה משהו שנתפס בי, ותמיד הזכרתי לעצמי. שתי ברירות, לחיות או למות. הילדים שלי עברו מספיק אובדן והחלטתי שאחזיק את עצמי ונתקדם".
דורית הכריחה את תמיר לחזור לאנגליה מיד אחרי השבעה. הייתה לו שם קריירה ככדורגלן מקצוען, אבל המוות של אביו הכה בו. "ערוץ הספורט ליווה אותי בחזרה לבולטון, אז לא יכולתי לנבול מול כולם, אבל בחדרי חדרים האובדן היה בלתי נסבל", הוא מודה. "לא כל שעה, אלא כל שנייה עברתי את האבל. אשתי לא חזרה איתי לאנגליה, אז הייתי חוזר מאימון, שותה ויסקי עד שהייתי נופל על המיטה וקם למחרת. חייתי כמו רובוט. קם, אימון, חוזר, שותה ומתמוטט".
המוות השפיע על הקריירה?
"אני בטוח. אם לא המוות כבר הייתי במועדון אחר, עם חוזה חדש. זה לא קרה, ובקיץ שאחרי זה לא היה רלוונטי. אתה לא יודע אם להישאר בחו"ל או לחזור למשפחה. אתה לא ממש צלול, ובסוף התקבלה החלטה לחתום במכבי חיפה. לצערי, לא הייתי אז במצב נפשי, פיזי ומקצועי טוב, וחבל, כי אני משוכנע שהשידוך הזה היה יכול להיות אחר. נפרדנו אחרי שנתיים".
"המוות קטע הכל כי אבא היה הגב שלי בחיים. אתה מאבד מישהו יקר, דמות שאתה נמצא איתה יום־יום, לכן כנראה ההחלטות שקיבלתי היו לא נכונות. הפסקתי לשחק בגיל צעיר, 30, כי לא נהניתי יותר מכדורגל. מעולם לא פרשתי רשמית. לא הייתה מסיבת עיתונאים, לא עשיתי סיפור גדול, פשוט זזתי הצדה".
על שמו של כהן קרויים אקדמיית הנוער של מכבי תל אביב וחדר האסיפות בבית נבחרות הכדורגל. "רציתי שיקראו את האצטדיון הלאומי על שמו", דורית מספרת, "נפגשתי בזמנו עם יו"ר ההתאחדות אבי לוזון, שאמר שאין מצב. רציתי שם של רחוב, וכנראה גם זה בסוף לא יהיה. לי היה חשוב להנציח, כמו מפעל חיים, שילדים יגדלו על אבי כהן, ישמעו מי הוא היה".
גילי, בנו של תמיר, ובר, בנה של לי, היו תינוקות כשסבא שלהם נפטר. היום יש שבעה נכדים שמסתובבים בחוץ ודביר התחתן לפני שנה. "יש לי שלושה בנים, וכל הזמן אמרתי לבעלי 'אתה חייב בת, אתה לא מבין מה זו בת בשביל אבא'", לי צוחקת, "הוא אמר 'אבל סגרנו את הבסטה'. אמרתי לו אתה חייב, ואז קיבלתי אותה מתנה", היא מציגה תינוקת טרייה, "קוראים לה אלה".
דורית מקבלת את הנכדים בחיבוק ואחרי שהיא נפרדת מהם היא נאנחת: "העובדה שאבי לא הכיר אותם הכי קורעת אותי. כמה הוא היה חסר בשמחות, בחתונה של דביר".
שאלתי את דורית אם לא חשבה על פרק ב'. לי מיד אומרת שהם דוחפים את אמם, רק שלא תהיה לבד. תמיר אומר שמה שישמח אותה, הוא יהיה איתה. "אני צריכה מישהו אדרנליני, משוגע, כי אבי היה משוגע", אומרת דורית, "פתאום יום אחד בבוקר הוא אמר 'בואי, נוסעים לעשות צניחה חופשית'. הייתי רוצה זוגיות, אבל צריך כימיה. זה יבוא. אני צעירה, יש לי ילדים מפרגנים וגם אבי בטח היה מפרגן, למרות שלא בטוח שהוא היה אוהב לראות".
מה דעתך על הכתבה?