יכול להיות שזה נגמר: הפועל ת"א היא מפלגת העבודה

ביום שני בלילה הייתה תחושה של דז'ה וו. נראה שכבר היינו בסרט הזה. 0:4 למכבי ת"א בדרבי, הפועל ת"א נראית כמו אוסף אומלל של שחקנים שבורים – בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. כמו שכתב הסופר והמשורר אודי שרבני כמה שעות אחרי שמכבי פירקה את הפועל בהליכה – "שחקני מכבי יחגגו במועדון 'הפלדיום' בבעלות אלי דריקס". אבל לא, אנחנו לא ב־1992. ההסתדרות כבר לא שולטת בהפועל ת"א, כוח החילוץ בראשות סמי סגול ומשה תאומים כבר לא יגיע, לא יהיו סימרוטיץ', גרשון, פארמה ודאבל מטורף ותצוגות כדורגל במיטב אצטדיוני אירופה. כל זה כבר היה, שייך לעבר. והכי טרגי: נראה שהפועל ת"א בזבזה את הכדור ההוא שהיה לה במחסנית וירתה אותו (בלית ברירה, מבחינתה) בשלהי 1996. ירתה ודייקה, ויצאה ל־15 שנים גדולות מהחיים. ואז הכל קרס.

האמת, אתה מביט בהפועל ת"א ולא מאמין שזה קורה לה. אם נולדת לפני ההתפרקות הגדולה שלה בסוף שנות ה־80 – אתה לא יודע אם לשמוח לאיד או להתבאס שככה נראית המפלצת המפחידה כשהיא בלי איפור. אם נולדת אחר כך – יש לך חשבונות אחרים איתם, יותר פיזיים ופחות רגשיים, אז אולי יותר קל לך להתמודד עם זה.

אין לי מושג מה הפועל ת"א צריכה לעשות כדי לצאת מהמצב שהיא נמצאת בו. ברור שזה לא רק מקצועי – לא באמת משנה מי יעמוד על הקווים, בחמש השנים האחרונות הפועל היא בדיחה לא מצחיקה. לפעמים אני שואל את עצמי מה היה עדיף להם בינואר לפני ארבע שנים, כשהקבוצה הלכה לפירוק: אולי היה כדאי שהשופט איתן אורנשטיין לא היה מתגלה כרחמן בן רחמנים, ולא היה מתאמץ באופן חריג במיוחד להשאיר את הקבוצה בליגת העל, אלא מעיף אותה כמו שהחוק היבש התיר לו – לליגה א' או ג' או ווטאבר. מה היה רע להם, להתחיל מההתחלה, לעשות איזשהו מודל של הפועל קטמון ירושלים או אפילו הפועל אוסישקין, לטפס במעלה הליגות לאט־לאט ובכיף שלהם; האם באמת עדיף המצב הנוכחי – ללא אופק נורמלי ועם חרב חובות מפחידה במיוחד שפיפ"א מניפה להם מעל הראש?

"הפועל ת"א" הוא מותג שמביא איתו אין ספור אסוציאציות. כמו שפעם היית אומר "הפועל פ"ת" וישר היית יורה "סטלמך" או "קקון", רק פי אלף יותר גדול. זו גודזילה שנטועה עמוק בתרבות הספורט, אבל מיומה הראשון, בשל נסיבות הקמתה, שלחה ידיים החוצה. לפוליטיקה, לכלכלה, למוזיקה, למסך הקטן, לגלי האתר, לדפי העיתון. פה הפועל פ"ת נכשלה. ולא רק היא. גם מכבי חיפה, אפילו מכבי ת"א. במובן הזה, הפועל ת"א היא הקבוצה הגדולה בארץ. אין קבוצת כדורגל שהממדים הכלל־תרבותיים שלה הגיעו לרמות כאלה. אפילו לא בית"ר ירושלים, בעיקר משום שהיא לא מסוגלת להתמיד בזה. קבוצת כדורגל אין, אבל קבוצת ספורט אחרת דווקא יש: מכבי ת"א כדורסל.

אם נקביל רגע לפוליטיקה, מכבי ת"א כדורסל היא הליכוד – 1977 היא השנה המכוננת עבור שני הגופים האלה, שמתמסרים בכיף למנהיג דומיננטי שהצד השני נהנה לשנוא ושנהנה לשנוא את הצד השני. האייטיז היו מנוע הצמיחה הגדול של מכבי ת"א והליכוד – ההתעצמות, ההיטמעות בממסד, ההישגים היחסיים וההכנה לתבוסות המקומיות בעשור שבא אחר כך, רגע לפני שהם לוקחים סופית את המדינה לידיים. אגב, בגלל שינויים ממסדיים כאלה ואחרים וגם אולי משום שעו"ד שמעון מזרחי התעייף (כמו בגין?) וביבי נתניהו נמרץ כמו תיכוניסט – ההשוואה קצת פחות רלוונטית בשנים האחרונות, אבל הקווים הבסיסיים נותרו.

ואם מכבי ת"א כדורסל היא הליכוד, די ברור למי ניתן להקביל את הפועל ת"א. זה צועק לשמיים. עבר מפואר – באמת מפואר, והרבה שמות גדולים שמלווים את חיינו כאוהדי ספורט ו/או פוליטיקה בעשרות השנים האחרונות: מטיש ועד בן־גוריון, מגולדה ועד שייע, מסיני ועד רבין, מפרס ועד ג'ימי. ובכלל, הצבע, הפוזה, החשיבות העצמית, הנגיעה בכל תחומי חיינו, אריק פה ומוישיק שם, ובל נשכח את אלי מילר וחיים צימר וגרשון גלמן וחיים רמון, ופתאום מתברר שהכל מיקס אחד גדול: הפועל ת"א היא מפלגת העבודה. פנקס אדום שהוא גם סדין אדום, מי שאוהב – אוהב. מי שלא אוהב – שונא.

וכמו המקבילה הפוליטית שלה, הפועל ת"א דועכת. כבר שנתיים אנחנו במערכת בחירות שלא נגמרת, והעבודה, שנכנסה אל מערכת הבחירות הארוכה הזו בדצמבר 2018 כמפלגה שיש לה חמישית מהמושבים בכנסת, הגיעה למצב שלא מזכירים אותה בסקרים, ולא ברור אם זה משום שהסוקרים לא שואלים עליה או כי באמת לא היו מספיק נשאלים שנקבו בשמה כדי להצדיק מקום אפילו בקצה של הגרפים. כשממירים את זה למספרים של כדורגל, מקבלים ארבעה שערים (אחד מהם בפנדל) ב־13 משחקים, תבוסה מביכה בדרבי והפסדים במשחקים נגד יריבות מובהקות לתחתית. אפילו לבני יהודה, ספקית הנקודות המתמסרת והנרצעת שלה ומי שנחשבת למועמדת השנייה לרדת ליגה יחד איתה, הפועל הצליחה להפסיד (וכך קיימה את אחד מתנאי הבסיס לירידת ליגה שלה: הפסד לבני יהודה, כפי שקרה ב־88/89 וב־16/17).

הדעיכה האטית של הפועל ת"א היא לא תהליך בריא. נכון שהוא מענג ברמה המיידית כל אוהד כדורגל שלא מכיר בעל פה לפחות שיר אחד מ"חברים שרים טייב", אבל אם מסתכלים לטווח ארוך – הכדורגל הישראלי יפסיד. בעיקר משום שמכבי חיפה, גם אם תצליח להתגבר על ההיסטריה שלה ולקחת אליפות השנה – לא מסוגלת באמת להיות קונטרה למכבי ת"א. גם הפועל לא, אבל היא בהחלט מייצרת כאב ראש שונה, מציק בהרבה, למכבי. במשך שנים הפועל הייתה אחת האצבעות הכי משמעותיות בסכר שמנע ממכבי לתת עונות אדירות. גם כשהייתה עלובה ומכבי הייתה מפחידה, הפועל הייתה שם כדי להבליח עם סטירה שקצת תוריד לצהובים את האף.

חוץ מזה, המבנה של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות – לא זה שאנחנו רואים בטלוויזיה, אלא זה שמסתתר באותיות הקטנות של העיתונים ובעמודים הפחות נצפים של אתרי האינטרנט – מלמד שחל שינוי אדיר במבנים של מחלקות הנוער. אם פעם חולשה של הפועל ת"א הייתה מגדילה את הפוטנציאל לשוויון בין החלשות לחזקות – כי ילדים מוכשרים שהיו יכולים לשחק בהפועל בחרו לשחק בבני יהודה, בהפועל ר"ג, בקבוצות של פ"ת או בכפ"ס, ואפילו בגדנ"ע יהודה או בקבוצות זניחות יותר – הרי שהיום אם הפועל תהיה קטסטרופה, הילדים האלה ילכו אל מוקד הכוח ששואב כל דבר באזור המרכז – מכבי ת"א. ואז במקום שהקבוצות הפחות חזקות ייהנו מהפירות המקצועיים והכלכליים של הילד הזה, הוא לכל היותר ינחת אצל אחת מהן כמושאל ממכבי. לכן הפועל, גם פה, היא גורם מאזן וחשוב.

צפו במפלה בדרבי

למרות הכל, יכול להיות שהפועל ת"א תנצח את הפועל כפ"ס (שבת החל מ-14:45, שידור ישיר בספורט1) ותשאיר לעצמה סיכוי טוב להישאר בליגה. מבט על לוח המשחקים מלמד שלא מן הנמנע שהיא תכפיל את מספר הנקודות שלה עד סוף ינואר. אבל מה זה משנה, בעצם? כמו המקבילה הפוליטית שלה, הפועל ת"א נגועה. כמו ששר אריק רגע לפני המלחמה שהתחילה את הסוף של מפלגת העבודה, יכול להיות שזה נגמר.