גרי ונדרמולן סיפר פעם על נסיבות הגעתו לבית"ר ירושלים ושחזר כי קיבל טלפון בביתו באנגליה, דקות ספורות אחרי ששב מאימון קפוא במיוחד. הדבר היחיד שעניין אותו היה מה הטמפרטורה בירושלים. כששמע שיש 28 מעלות, הודיע שהוא כבר על המטוס. ככה אמר גם סטפן שאלוי, שישב השבוע בבודפשט במינוס 1 (בלילה היה מינוס 10) וענה לשיחה ממני. כששמע שבתל אביב יש 26 מעלות, נאנח: "אני מתגעגע למזג האוויר". אם להתרשם מהשיחה, גם לשאר הדברים הוא התגעגע, אבל היום קצת פחות.
שאלוי היה שנים מלך השערים של הזרים בישראל עד שהגיע פדרו גלבאן והותיר אותו במקום השני. בשש העונות וחצי שהיה בארץ, בבית"ר ירושלים ומכבי הרצליה, הוא כבש 95 שערים, 10 מהם רק באירופה. באמצע עונת 2000/01, כשהוא בליגה השנייה במדי הרצליה, הוא עזב ולמעשה לא חזר לשחק באורח מקצועני. הוא היה אז בן 34.
"פרשתי מכדורגל אחרי ישראל", הוא משחזר. "בעונה האחרונה בהרצליה היו לי המון בעיות בשרירים. לא יכולתי להחלים והפציעות חזרו. שילה אשתי אמרה שיותר טוב יהיה לחזור הביתה. 'נראה שהקריירה שלי דועכת ואני גם רוצה לעבוד ולא להיות רק עקרת בית', אמרתי לאריאל שיימן. אמרתי לו שלא אוכל לעזור לקבוצה אם אהיה פצוע כל הזמן. חוץ מזה, דיברתי עם מאמן הנבחרת ההונגרית והוא חיפש מנהל קבוצה והיה לי שווה לחזור. זה משך אותי".
למען האמת, שאלוי לא פרש באמת. הוא עוד שיחק כמה משחקים בליגה רביעית במדי אורסליין ואחרי פרישה אמיתית של שנה וחצי, חזר בגיל 36 לשחק בבושקה, קבוצת חובבים. "רק בסופי שבוע כדי לשמור על כושר", לדבריו.
הקריירה שלו קיבלה תפנית אחרת. "בימים האחרונים שהייתי בבית"ר הייתה ארוחה ומשה דדש שאל אותי: 'סטפן, מה אתה רוצה לעשות אחרי שתפרוש, אתה רוצה להיות מאמן? עניתי: 'שחקן גדול לא יכול להיות מאמן גדול'. אישטוון פישונט ואישטוון האמר שהיו לידי צחקו כי בהונגריה אתה לא יכול לענות ככה. הונגרים לא מדברים על עצמם בצורה כזו. בהונגריה אתה חייב להיות צנוע. הם הבינו שאני מדבר בצורה סרקסטית. דדש הבין פחות, אבל, מצד שני, זו הייתה האמת. לא רציתי להיות מאמן, היו לי ילדים קטנים ולא ידעתי כמה זמן אשאר בכל קבוצה. רציתי תמיד להיות בצוות המנהל. החלום שלי היה להיות מנהל ספורטיבי, אבל באותה תקופה הספיק לי להיות מנהל או יו"ר".
"קוראים לי אישטוון, אבל יהיה לכם קשה לקרוא לי פה, אז תקראו לי סטפן", אמר כשנחת בישראל ב-1994. כי הוא כזה, הוא תמיד היה סתגלן ותמיד חשב כמה צעדים קדימה. לאחר הפרישה, הוא החל לעבוד כמנהל טכני במועדון נעוריו, שיופוק. "אחרי שנה עלינו ליגה ואז הבעלים פשט רגל והמועדון עמד בפני פירוק. השחקנים עמדו ללכת לבוררות ואז הבטחתי להם שחרור אם ייקחו 30% מהחוב כלפיהם בשלושה תשלומים. עשיתי המון שינויים, עבדתי עם תקציב מאוד קטן. כשעלינו – התקציב היה מיליון יורו, ואחרי שלקחתי את זה התקציב ירד ל-200 אלף יורו. ההתאחדות דחו את התכנית העסקית שלנו כי זה לא הגיע למינימום הנדרש. אמרתי להם: 'תראו לי את החוקים. אם יש תקציב מינימום, אין לי מה לעשות, ואם אין מינימום, אני עושה מה שאני מבין'. אחרי חצי עונה, הקבוצה הובילה את הטבלה וסיימה בסוף רביעית. בגלל זה קיבלתי את תואר מנהל העונה בהונגריה, ואויפשט שכרה אותי".
למזלו הרע, לא הייתה קבוצה בה עבד שלא היתה מאותגרת מבחינה כלכלית. "זו היתה תהילתי – שאני יכול לשרוד עם כל קבוצה. אבל סבלתי. היו איחורים במשכורות, רדפתי אחרי כסף. היו לי תוכניות הישרדות בלבד". וכך עבר מפשיטת רגל אחת לאחרת: אויפשט, דיושגיור, קצ'קמט, דונאויווארוש.
"ואז קיבלתי עבודה בוולבס", ממשיך שאלוי לגלגל את הקריירה שלו בכמה מילים. "שנתיים הייתי הסקאוט שלהם במזרח אירופה. הלכתי לראות משחקים בהונגריה, סלובקיה, קרואטיה וסרביה. במכונית, כן? לא נסעתי הרבה".
נו, ויש איזה שם שהמלצת והפכת לשחקן מפורסם?
"לא. מה שמצאתי לא התאים לסגנון האנגלי. קיבלתי פה ושם עמלות, אבל כסף קטן. עשיתי את זה בעיקר כדי ללמוד ולראות איך זה עובד".
לפני שלוש שנים שאלוי הגשים את חלום חייו ומונה למנהל ספורטיבי של זלאגרסגי, קבוצה בליגה שנייה. הקבוצה עלתה תוך עונה והיום הוא מנהל ספורטיבי בליגה ששלחה העונה נציגה לשלב הבתים של ליגת האלופות – פרנצווארוש.
הוא כבר לא גר על גדות אגם בלאטון והפך להיות בודפשטאי מאז שחתם באויפשט. "הקטע הוא שאמרתי אז לדדש שאני לא רוצה לנדוד מקבוצה לקבוצה ויצא שאני נודד. הייתי כבר ב-6-7 קבוצות. בעשר השנים הראשונות היה מזעזע, בעשר השנים האחרונות, ברגע שהממשלה התחילה להשקיע הרבה בכדורגל, אני נהנה. הכל מאורגן, יש השקעות, ואני לא מתעסק במרדף אחרי כסף".
מה הופך אותך למנהל מוצלח?
"יש לי רקורד טוב למצוא שחקנים שאף אחד לא רוצה, ואלה שחקנים זולים. הבאתי העונה שחקן מליגה שלישית והוא כבש כבר ארבעה שערים. יש לי עין טובה בבחירת שחקנים".
לבית"ר ירושלים אין מנהל ספורטיבי מאז שיוסי בניון עזב, קיבלת פנייה?
"לא".
זה העליב אותך?
"פעם דיברתי עם איציק קורנפיין, כשהיה יו"ר. הייתה עליו אז אש גדולה, אז הצעתי לו שישכור אותי כמנהל ספורטיבי כדי שהוא ינהל את הצד הכלכלי ואני את הצד המקצועי ואז האוהדים יירגעו ויהיו שמחים לקבל אותי בחזרה. הוא לא רצה ולא דיברנו על זה שוב. עבר לי בראש שאולי יהיה פעם נחמד לחזור לבית"ר בתפקיד כזה, אבל עכשיו זה מאוחר מדי. עברו כבר 20 שנה וצריך ללמוד את הליגה מחדש. בהונגריה אני מכיר הכל מהליגה השלישית. בישראל אתה לא יכול לבנות קבוצה רק מזרים, אז אתה צריך להכיר כל שחקן ישראלי. אתה צריך להכיר את המנטליות והאישיות והכל צריך להתאים. עשיתי תחקירים עמוקים על שחקנים ובשבילי הכי חשוב זה חדר הלבשה טוב. אלה דברים שאני כבר לא יודע על הכדורגל הישראלי".
ובכל זאת, בטח רצית לקבל פנייה.
"למדתי המון דברים והלכתי לאורכה ורוחבה של אירופה. יש לי את הרעיונות שלי. אפילו בהונגריה לא הבנתי למה מחפשים תמיד מאמן לפני שמחפשים מנהל ספורטיבי. הדבר הכי חשוב במועדון זה מנהל ספורטיבי. האנשים הכי חשובים במועדון זה השחקנים ואם אתה בוחר שחקנים טובים, יש תוצאות ומי שבוחר אותם הוא המנהל הספורטיבי. פעם המאמן היה הכי חשוב, היום אלה הסקאוטים. מעולם לא ראיתי שבית"ר חיפשה את המנהל הספורטיבי הכי טוב שיש. יוסי בניון היה שחקן גדול, ואולי יהיה מנהל ספורטיבי גדול, אבל למה שלא תעשה ראיונות עם 5-6 מנהלים ספורטיבים, בישראל או מחוץ לישראל?"
מוזר, אלי אוחנה שיחק איתך ומכיר אותך היטב ובוודאי שמודע למה שאתה עושה. איך זה שלא קיבלת ממנו טלפון או שמך בכלל עלה?
שאלוי בורר את מילותיו בקפידה, נזהר באוחנה. "למה אוחנה לא הזכיר את שמי? מכיוון שהם לא הזכירו אף שם. בגלל שהם לא חושבים איך לבנות מועדון ובשביל זה הם פשוט ממנים מאמן, שכל כמה שנים מתחלף. צריך לעשות תוכנית ואסטרטגיה. הם חושבים חודשיים קדימה ולא שנים קדימה. בית"ר זו אימפריה וחייבת להיות אלופה ולא חשוב אם יש לך כסף או אין לך. זה הדבר היחיד שצריך להנחות אותך. אם יש לך אסטרטגיה נקייה, הקהל יתמוך בך".
כששיחקתם יחד, היה נדמה שבינך לבין אוחנה יש יחסי אהבה. ואז הוא מונה כמאמן ושחרר אותך.
"היינו חברים, אבל כיוון שהיה לנו אגו גדול, התעמתנו. היו גם את רונן חרזי, איציק זוהר ויוסי אבוקסיס עם אגו דומה, והיינו גם צריכים להתמודד על המקום במגרש. זו הסיבה שגם היינו טובים. זה היה ברור שלא אמשיך. הוא התחיל את הקריירה כמאמן ואני הייתי בסוף הקריירה כשחקן וכנראה לא הייתי מספיק טוב לשחק בכל משחק. הייתה לי את ההרגשה שהוא פחד שאעשה בעיות בחדר ההלבשה אם לא אשחק. אם הוא היה מנוסה, הוא היה יושב איתי ואומר לי שאולי לא אשחק בכל משחק, אבל שהוא צריך אותי בחדר הלבשה כדי לעזור לו. אולי הייתי מסרב, אבל שיחה כזו לא התקיימה מעולם. אם הייתי נשאר הייתי עוזר לו המון בדיוק כמו שהוא עזר למאמנים בבית"ר כאשר היה פצוע ולא שיחק. שחקנים מנוסים, עם גישה חיובית, יכולים לעזור לו. חוץ מזה, זה יצא לטובה: הייתה לי עונה מצוינת בהרצליה וכבשתי בה 10 שערים".
אם היית נשאר, הקריירה שלו כמאמן מתחיל הייתה נראית טוב יותר?
"אני מאמין ששחקן כמוני, ששיחק איתו יחד ומבין כדורגל, היה יכול לעזור. אם הוא היה מאמין בי, זה היה עוזר לו לקריירת האימון".
לפני שש שנים וחצי הגיע אוחנה כמאמן נבחרת הנוער לטורניר גמר אליפות אירופה שהתקיים בהונגריה וגם הפגיש בין הנבחרות. "פגשתי אותו, התחבקנו", משחזר שאלוי. "אם הוא מגיע להונגריה ויש אפשרות, אנחנו נפגשים. אני מאוד אוהב אותו ומעריץ אותו. הוא היה קפטן אמיתי. מצד שני, אני מרגיש שהוא רוצה פחות להיפגש איתי מאשר אני רוצה לפגוש אותו".
תסביר.
"בפעם האחרונה שבית"ר היתה במחנה אימונים בהונגריה, הם אפילו לא התקשרו אלינו. אנחנו התקשרנו אליהם ונסעתי עם פישונט והאמר. זה לא אומר שהוא לא נחמד. אולי הוא חושב שהוא יפריע לי".
על סוגיית השחקן הערבי בבית"ר, ועכשיו גם הבעלים, הוא מדבר בזהירות כדי שלא יצטייר כגזעני, אבל אי אפשר לטעות באיזה כיוון הוא בוחר. "אני מאמין שקבוצה יכולה להצליח רק עם 100% תמיכה מהקהל ואתה חייב למצוא דרך שלא להרגיז את הקהל. למשל, אתה לא יכול לקחת מאמן שהקהל לא אוהב, גם אם הוא הכי טוב בעולם. אני לא יודע כמה המחאה בבית"ר גדולה וכמה גדול פלג הלה פמיליה, אבל צריך למצוא דרך שתאחד את הקהל והקבוצה. זו לא שאלה של גזענות כן או לא. הכדורגל מיועד לאוהדים וחייבים למצוא דרך משותפת איתם. אני יודע שזה נושא גדול ולא בטוח שיש לי תשובה נכונה. במקרה כזה אני תמיד בודק מה אני ארוויח או אפסיד. לא בטוח שזה יועיל לבית"ר להביא שחקן ערבי. יש כל כך הרבה שחקנים לא ערבים או מוסלמים בעולם, לא בטוח שזה הזמן הנכון להביא אחד כזה לבית"ר".
אתה עוקב אחרי הכדורגל הישראלי?
"עוקב אחרי התוצאות והנבחרת הלאומית, אבל לא רואה משחקים. לפעמים רואה גולים של בית"ר ומדבר עם אוהדים. מצחיק, האוהדים תמיד אומרים שהכדורגל בישראל לא טוב ובזמננו היה כדורגל טוב. אני ממש לא מסכים, כי בתקופה ההיא הפסדנו לבודו גלימט והובסנו נגד בנפיקה. הקבוצות הישראליות היום מביאות תוצאות הרבה יותר טובות, מגיעות לשלב הבתים. יותר מזה, פרנצוורוש עלתה לליגת האלופות בלי הונגרים, אבל הקבוצות הישראליות מגיעות עם שחקנים ישראלים ולכן בעיניי אלה תוצאות טובות יותר. אני לא מבין רק למה הנבחרת לא מצליחה עם שחקנים כאלה. תמיד היו לכם שחקנים טובים מאשר בהונגריה, אבל הנבחרת הצליחה פחות".
גם בנבחרת מחפשים מנהל טכני.
"לא יודע איזה אדם הם מחפשים. אני יודע איך לבנות קבוצה, אני עובד עם המאמן, אבל נבחרת זה דבר שונה ומה שחשוב יותר בנבחרת זה המאמן והמנטליות. צריך מישהו שיכול לעבוד עם שחקנים צעירים ולהכין אותם לנבחרת ולהכין גשר שיוביל אותם לנבחרת הלאומית. זו עבודה שונה ואני לא חושב שהיא מתאימה לי".
מאמן הנבחרת בישראל הוא גם המנהל הטכני.
"אני לא מאמין בדבר כזה. להיות מאמן זה 24 שעות עבודה ביום. אם המנהל הטכני מתעסק גם בנבחרות אחרות, אין מקום לאדם אחד בשני תפקידים כאלה. מאמן צריך להיות מאמן. זה שבישראל רוצים לראות דרך זו חשיבה טובה, אבל בסוף מחפשים תוצאות".
איזה שחקנים ישראלים משכו לך את העין?
"בנבחרת אני רואה המון שחקנים טובים. הבחור ששיחק בזלצבורג (מואנס דאבור – ר.ע), הבחור שהיה בסין (ערן זהבי – ר.ע) הוא שחקן גדול, ביברס נאתכו, בירם כיאל שהיה בסלטיק ואני רואה הרבה את גדי קינדה בקנזס סיטי. מנור סולומון שחקן טוב מאוד ואני מקווה שיגיע לליגה טובה יותר. איזו? הכי טוב ספרד, אבל בניון שיחק כל כך טוב בפרמיירליג אז אולי סולומון גם מתאים לשם. ארסנל? מתאימה לו מאוד, בטח במצבה היום".
הסיפור הקצר 'סינדרלה בנימינה', שנכתב על שחקן אלמוני בשם קובי ראובן, נכתב בהשראת המריבות האינסופיות של שאלוי עם המאמן אז, דרור קשטן. הוא השאיר את ההנוגרי בחוץ לפני משחק גביע אופ"א מול ריינג'רס, העלה את השחקן הצעיר, שקרע את המפשעה ונעלם. שאלוי נשמע משועשע: "הבנתי את הטבע של של קשטן רק כשפרשתי. חשבתי תמיד שהוא לא אהב אותי, כי הייתי דעתן והוא לא אהב לשמוע אם האימון היה טוב או לא, בטח לא ממני, בטח לא ישר בפנים. כשהוא הוציא אותי מהסגל לפני ריינג'רס רציתי בסך הכל להגיד לו שאני לא מצליח להתמודד עם זה שאני שחקן אגף. הוא זרק אותי כי לא רצה לשמוע את דעתי".
"ציפיתי שהוא יעיף אותי מהקבוצה, אבל הוא מעולם לא עשה את זה", מספר שאלוי. "רק אחרי שפרשתי הבנתי שהוא היה מקצוען גדול וידע שאני חשוב לקבוצה והשתמש בי. אני תמיד מספר למאמנים שלי שלא חשוב אם הם אוהבים שחקנים, כי אם השחקן חשוב, הוא צריך לשחק. אני תמיד מביא להם את קשטן כדוגמה. גם אם הוא שנא אותי, הוא שם אותי בהרכב וככה צריך מאמן להתנהג. כשניצחנו, הוא תמיד זרק שחקן מהאימון בשבוע שאחרי, או צרח עלינו רק כדי להנחית אותנו לקרקע. הוא עשה הכל בכוונה והשתמש בהמון פסיכולוגיה. הוא היה המאמן שלי אבל לא חבר שלי".
הכי טוב שהיה לך?
"לא הייתי אומר, כי כל מאמן עשה משהו. אלי כהן הסתדר יותר טוב עם הכוכבים, היה יותר אנושי. קשטן היה יותר קשוח, הוא העדיף לצעוק. עם אלי כהן כבשנו יותר וזכינו באליפות בקלות כי הוא נתן יותר חופש, וקשטן היה יותר טקטי. יום אחד באתי באמצע המשחק לקשטן וצעקתי עליו: 'למה אתה מבקש דברים שונים במשחק ממה שאתה עושה באימון?'. תמיד רבנו ולכן הוא לא חיבב אותי כל כך. אהבתי מאוד גם את יוסי מזרחי אבל הקבוצה בזמנו לא הייתה יותר מדי טובה. אם היה נשאר איתנו עוד קצת היה אולי גם זוכה באליפות. המאמן הכי מצחיק שלי היה שייע פייגנבוים, זה בטוח. אהבתי אותו מאוד".
אתה יודע על מי אומרים שהוא המאמן הכי טוב בישראל?
"אבוקסיס? שמע, כשחקן הוא ביקש תמיד את הכדור ותמיד שיחק מהר, אבל הבנתי שהוא עושה את זה בכל מקום. הוא בקושי איבד כדור. הוא נגע בכדור לבד כמו כל הקבוצה יחד. הוא שיחק טיקי טאקה לפני שהבנתי מה זה. הוא שיחק מאוד מוזר בעיניי אז, והיום כשאני מדבר על מספר 6 האידיאלי אני מדבר על יוסי אבוקסיס. הוא הדגם הקלאסי של מספר 6".
מותר עכשיו לגלות שלמרות שגדלת בהונגריה הבנת כל מילה שנאמרה באסיפות בבית וגן?
"לא עשיתי את זה בכוונה. יום אחד ראיין אותי יורם ארבל ופנה אלי בעברית: 'חבר, אתה כבר 4 שנים בישראל'. אז התחלתי ללמוד עברית. למדתי טוב מאוד והבנתי את רוב הדברים. אני לא יודע איך, אבל היום המוח נהיה נקי יותר ואני ממש חולם בעברית. שש השנים בישראל טבועות אצלי מאוד עמוק. מה שמצחיק, הבת שלי דיברה עברית מצוין, אפילו בבית כשבאו ילדים לשחק איתה, היא ביקשה מאימא שלה שנדבר רק עברית. הילדים שלי היום לא מדברים הרבה על ישראל, אבל יש דברים שנשארו. לפני ארוחת הערב אנחנו תמיד אומרים 'לחיים'. כשאנחנו ממהרים אנחנו תמיד אומרים 'יאללה יאללה'. אפילו הבן שלי אמר לי שבקנזס אמרו לגדי קינדה: 'אל תדאג, דניאל מדבר טוב עברית', מה שלא באמת נכון. הוא לא זוכר מילה".
דניאל שאלוי זה גם אישיו. הוא נולד בפגרה שלפני עונת האליפות הראשונה של שאלוי בבית"ר והיום משחק כחלוץ מרכזי, עם גדי קינדה, בקנזס, אחרי עונה איומה בה מיעט לשחק וכלל לא כבש. "עד עכשיו היו לו עונות טובות ופחות טובות בקנזס והיה נדמה שהוא יכול ללכת לאירופה. כמה קבוצות עקבו אחריו, אבל בשנתיים האחרונות לא הלך לו טוב. הסטייל שלו מתאים לכדורגל הישראלי, ואולי זה יקרה. הוא מת לשחק בבית"ר, זה בטוח, אבל לא יודע מה הם חושבים. בשנה שעברה הצעתי להם אותו, אבל הם אמרו שהם משחקים יהלום והוא לא מתאים והם מחפשים חצי חלוץ ולא שחקן כנף. הם אמרו לי באלה המילים: 'אנחנו מחפשים סטפן שאלוי ולא דניאל שאלוי'".
המנהלים שלך בבית"ר היו משה דדש ואברם לוי, שהיום נדמה שהניהול שלהם היה קאלט, אבל גם הביא אליפויות.
"גם בתקופה ההיא קראנו לזה ככה. זה היה כמו משפחה, ממש מהנה. היינו מתכנסים אצל דדש בבית בחגים. אברם היה איש מוזר קצת. בהתחלה הוא היה נראה לי קשוח, היום אנחנו חברים טובים. זו היתה תקופה טובה, אבל כשבפעם הראשונה קראו לי לבוא לקחת את הצ'ק מ'קפה נאווה' לא הבנתי שזה בעצם המשרד שלו".
היה עובד היום ניהול כזה?
"בלתי אפשרי, כי אם אתה רוצה להביא שחקנים מקצוענים שרגילים לאווירה מקצוענית וחשוב שהמועדון ייראה מקצועני, משרדים, מתקנים, משכורת בזמן, אז זה לא עובד. אז משכורות איחרו כל הזמן. 'יהיה בסדר', 'רגע רגע', 'סבלנות'. היום שחקנים לא אוהבים את זה".
מה דעתך על הכתבה?