כמו לחזור בתשובה: החיים החדשים של ז'אן טלסניקוב

אזהרת מסע. מה שתקרא תיכף רחוק מההגדרה של סיפור כדורגלני סטנדרטי וצריך לקרוא אותו בריכוז עילאי. עוד בתחילת דרכו בבית"ר ירושלים נתפס ז'אן טלסניקוב (48 בחודש שעבר) שוקד על קריאת "כשניטשה בכה", והנגיעה בפילוסופיה ורוחניות היא מאפיין מרכזי בחייו של אחד משחקני הנשמה הכי גדולים ששיחקו בכדורגל הישראלי לפני דור.

משהו בחיים העכשוויים של טלסניקוב – מאמן מנטלי – הוא סוג של חזרה בתשובה, בין אם זה קרה לאחר נפילתו של אחיו הצעיר, דן טלסניקוב הי"ד, בפעילות מבצעית, ובין אם בתהליך ההיפרדות שלו מהכדורגל. "אלוהים הוא הטבע" הוא הסביר השבוע. "אני לא חוזר בתשובה. במסעות ההתפתחותיים שלי חלק מזה זו גם רוחניות. אני מחובר לבבילון, אני לא עם גלימה לבנה. אני מנהל את מחלקת הראש ואת מחלקת הרגש, הם לא מנהלים אותי. בשביל זה צריך קצת רוח, קצת בודהיזם, קצת יהדות, קצת כדורגל והרבה כדורגל".

השיחה עם טלסניקוב מדהימה. בלי לפגוע בשחקני הכדורגל הסטנדרטיים, רובם המכריע לא מסתכל על החיים ובונה אותם בדרך שבה עושה זאת טלסניקוב, וזה באנדרסטייטמנט. מהפוזיציה של 20 שנות לימוד מצטברות ("לקחתי גם קורס נשימות אינטגרטיבי"), קל מאוד לחרטט, אבל טלסניקוב לא שם. הוא מעניין, הוא אחר. קשה להאמין ששיחק וכיכב במקום כל כך יצרי כמו בית"ר ירושלים, ואולי בעצם אפשר להבין.

כשטלסניקוב הרגיש שהוא בתהליך דעיכה, הוא התחיל את המסע שלו לעבר הקריירה השנייה. בהתחלה הוא למד קולנוע. "זה היה עוד בזמן ששיחקתי. אחרי בית"ר ירושלים הבנתי שאני בהיפרדות מהקריירה, אבל עוד לא הייתי מוכן לזה ברמה פיזית. לא יכולתי לעזוב את המשחק כל כך מהר. תוך כדי ירידה התחלתי לעלות בדברים אחרים. למדתי שנתיים ב'קמרה אובסוקרה', בימוי ותסריטאיות, ותוך כדי זה שיחקתי אצל יוסי מזרחי באשדוד של ג'קי בן זקן, כשאני מוותר כבר על כסף. שיחקתי בליגת העל ואף אחד מהם לא ידע שאני בכלל לומד קולנוע. הצלחתי לשלב בין הדברים בצורה די הזויה. הייתי כבר בפרידה, בשקיעה של המשחק שלי".

חלמת על הוליווד?
"תמיד אהבתי קולנוע וחלמתי לעשות עוד משהו, לגלות עוד משהו שהוא מעבר לכדורגל. חלמתי להיות שחקן קולנוע, שחקן תיאטרון". 

בתפקיד הנבל הרוסי בסרטי ג'יימס בונד?
"אתה צוחק? בשנה א' אני מקבל הצעה לשחק בסרט קולנוע שנקרא 'גיבורים קטנים' (סרטו של איתי לב- ר.ע), וגילמתי את האבא הרוסי של הילדים של סשה דמידוב". 

מה סיפרת באשדוד כשהיו צילומים?
"תמרנתי. חייתי חיים הזויים ועוד חזרתי לחיות בירושלים. נסעתי מירושלים לתל אביב, ברחתי באמצע לימודים לאימונים באשדוד ובבקרים עשיתי צילומים".

אבל לא הפכת לקולנוען.
"בשלב מוקדם הבנתי שקולנוען אני לא רוצה להיות, אבל רציתי להיפתח לעולם הזה דרך הלימודים. לא הייתי מחובר במאה אחוז. הלימודים עשו לי טוב ופתחו אותי. ואז אחי נהרג. הייתה הפסקה. לא המשכתי את לימודי הקולנוע, אבל מה שכן החיים זימנו לי מפגש עם מישהי שארגנה לי פגישה עם רכזת המגמה לתסריטאיות ב'סם שפיגל', רונית וייס-ברקוביץ', שהיא התסריטאית של הסדרה המצליחה 'מרחק נגיעה'. התקשרתי אליה כי צריך לעשות מבחנים כדי להתקבל ללימודים. היא ביקשה ממני לשלוח תסריט ואם הוא טוב, היא מכניסה אותי. שלחתי לה תסריט שכתבתי על סיפור קצר שנקרא 'אבטיחים', שקשור בעקיפין לכדורגל, והיא קיבלה אותי ללימודים, במגמת תסריטאיות. אני זוכר שאיתן גרין ויוסי יזרעאלי נכנסו לשיעור ושאלו אותי מה אני עושה פה. הם היו בהלם, אבל סיימתי את הלימודים. זה היה ריפוי וחיפוש ופרידה מהעולם שאני הכי אוהב, אבל הייתי שחוק בתוכו". 

בזבזת ארבע שנות לימודים ואתה לא עוסק בזה.
"לא בזבזתי, הרווחתי ארבע שנות התפתחות. כמו אדם שנוסע בעולם. למדתי מאשכול נבו, מאיתן גרין, למדתי לכתוב תסריטים, שיחקתי בסדרות, הבנתי את עולם הויז'ואל, עשיתי נט וורקינג שעזר לי לעשות סרט דוקומנטרי על כדורגל נשים". 

עכשיו אני מבין למה לקחו אותך להיות עוזר מאמן בליגת העל, שתעשה וידיאו.
"לא עשיתי וידיאו. עם אלי כהן ראיתי משחקים ועשיתי סטטיסטיקות. עולם הקולנוע לימד אותי להתבונן על החיים. היום אני צלם לא רע, אבל זה שינה לי את הכל. הלימודים האלה היו התבוננות פנימית על מה אני רוצה לעשות בחיים". 

ריפדת את הפרישה?
"בוא נאמר שהבנתי שהגעתי לטופ והירידה כואבת. הבנתי שאני צריך לייצר טיפוס חדש כדי שלא אפול ואתרסק. התהליך לא היה קיצוני, עשיתי אותו בהדרגה. שיחקתי בהפועל ירושלים כשאני אומר לא לאיזי שרצקי ואני חותם אצל ויקטור יונה רק כדי להיות קרוב ל'סם שפיגל'. עשיתי פיצ'ינג בלקרן לקולנוע ישראלי, הייתי לי סוכנת, אבל זרמתי לכיוונים אחרים גם אם לא התנתקתי".

פיצ'ינג זה רציני.
"כתבתי תסריט על כדורגלן שמחליט להתאבד, והוא לא התקבל. הבנתי שאני לא הולך לעולם הקולנוע".

אבל טלסניקוב הוא לא טיפוס חד ממדי. "תוך כדי סיימתי קורס מאמנים בוינגייט, קורס A אופ"א בגרמניה עם אבי יחיאל וקורס פרו. אני היחיד שיש לו תעודת A אופ"א בארץ, אני בטוח בזה".

ואז, מקולנוע, הוא חזר לכדורגל, הפעם מהצד השני. "אני מצטרף לגיא עזורי כעוזר בנוער של בית"ר ירושלים ואני לוקח אליפות – עם קבוצה שבה משחקים חן עזריאל, דן איינבינדר, עידן ורד, אריאל הרוש – ואני נכנס לתחום האימון.

איציק קורנפיין מתמנה כמנכ"ל, גיא עזורי עוזב למכבי פ"ת וטלסניקוב מקבל מינוי כמאמן הנוער של בית"ר ירושלים. "סיימתי מקום שלישי, נהיו לי שערות לבנות – הרבה יותר קל להיות עוזר מאמן – אבל עשיתי עבודה טובה. אחר כך עזורי משך אותי להפועל ב"ש של אלונה ברקת". 

היית איתו במכונית כשהורידו אותו מהכביש?
"לא הייתי, אבל זו העונה. אני סיימתי את העונה עם ויקו חדד, גיא לא סיים". 

חמישה חודשים ישב טלסניקוב בבית, עד שקיבל מינוי כמנהל המקצועי במחלקת הנוער של מ.ס אשדוד. "שם עשיתי שיתוף פעולה עם אלון גל כדי ללמוד קואצ'ינג. זה היה הסיכום שלי עם אשדוד. אחרי שנה התפטרתי, לא התאים לי. איך אמר לי רפי נידם בשפתו: 'אתה צריך לתת ראש עם כולם'. בחרתי ללכת. הייתי מנהל רוחבי ולא אהבתי את העבודה הזו". 

אבל לא סיימת עם הכדורגל.
"אבל סיימתי לימודי קואצ'ינג, ואז אלי כהן משך אותי לבית"ר ירושלים. תוך כדי הפכתי להיות יועץ מנטלי לשחקנים. אבי נמני וגיא פרימור ביקשו ממני לטפל בשחקן בן 16. נכנסתי לעולם הייעוץ המנטלי". בין הלקוחות היותר מפורסמים שלו נמנים אליאל פרץ, דור מיכה, עומר חנין, אריק ינקו, אבל בעיקר דור פרץ. 

בבית"ר זו עונת הצ'צ'נים.
"אפרופו התפתחות רוחנית, אחרי הצ'צ'נים, למרות שהמשכתי כמאמן, הבנתי מה הייעוד שלי. התקלפתי מכל המסכות. היתה לי תובנה אחרי הפרשה: שאני לא מאמן קונבנציונאלי, ולא אהיה יעיל כמאמן כזה. אני לא רוצה שהכדורגל שלנו יהיה תחת מעטה גזעני". 

נגעלת?
"זו לא המילה, אבל התעצבתי מאוד. עצבו פני וחיי. אם אנחנו אור לגויים ואנחנו מכניסי אורחים, אז זה לא היה צריך לקרות. התבאסתי. זה פירק לנו את הקבוצה, פירק את בית"ר ירושלים. אני לא מאשים אף אחד. אז החלטתי שאני מתחבר למשחק דרך האהבה למשחק, כמו עדי גורדון".

טלסניקוב קצת מרחיב על העונה הזו: "הייתה לנו שנה נהדרת עם אלי, החזרנו את חדוות החיים של המועדון ואז נסענו לצ'צ'ניה וקיבלנו את ההנחתה. אני לא נכנס מי צודק ומי לא, אני רק אגיד שבאופן אישי, החלטתי שאני הולך לתחום אחר. היה לי משבר. הבנתי שאהיה מאמן שעוזר לשחקנים בהתפתחות שלהם, הן רגשית, הן מחשבתית והן מקצועית. נשארתי קשר אחורי, לב הקבוצה, מזרים דם. אני מחבר בין הדברים האלה, מקשר".

תסביר.
"אני מחבר אותם לתהליך הפנימי. מחבר בין העולם הרגשי לקבלת ההחלטות כדי שייצרו מציאות מיטבית. אני עוזר להם להתחבר לאנשי מקצוע איכותיים. קשר אחורי או לא? אבל אני גם רוצה אליפות".

ויש אליפות באימון מנטלי?
"כשלעומר חנין, שוער שלישי בהפועל חדרה יש חלום לשחק בגרמניה, אז הוא היום במיינץ. בעיני זו הצלחה, זו אליפות. הבנתי שאני רוצה להיות מורה דרך בעולם הכדורגל ואם זה לפעמים זולג החוצה, אז סבבה. היום אני יושב על ענף בעץ החיים, ענף שהוא תחום ההתמחות שלי, אבל העבודה בענף מחוברת למגרש החיים. אני עוזר לשחקנים – כאלה שלא יגיעו לנבחרת ישראל – כדי שימצאו את הייעוד האמיתי שלהם. אני עוזר לשחקנים שמסיימים קריירה ללכת ללמוד. הכדורגל היום זה התרפיה והריפוי שאני נותן לאחרים".

טלסניקוב עובד היום באקדמיה בהתאחדות, בפנימיה, כמאמן מנטלי. "אני אוהב את מה שאני עושה, בדיוק כמו שהייתי כקשר אחורי. אני כמו הזקנים הסינים עם הזקן. אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר והכדור היחיד שאני נותן זה כדורגל".

אתה עדי גורדון של הכדורגל?
"אני גאה בכך. נפגשתי איתו. קראתי את הספר שלו 'מסר הפשטות'. אין עוררין שהיה שחקן סופר איכותי והיום הוא אדם של התפתחות. אחד המסרים שלו זה לשחק בלי לשחק. אתה לא ניצחון או הפסד – אתה הדרך".

למרות הכוויות והשריטות, טלסניקוב מרגיש שהוא חלק מהענף. "אני מאמין בכדורגל הישראלי, אני יודע שיש לנו ילדים מדהימים. צריך לשנות שם משהו בסדר, להחליף צינורות, לפתוח משהו אחר. אנחנו משחקים כדורגל מפוחד, השחקנים היצירתיים שלנו מפחדים, כולם חיים בפחד".

ערן זהבי הוא יוצא דופן?
"קראתי את הביוגרפיה שלו וביקרתי אותו בסין. הייתי שם עם קבוצת חיילים שנפצעו בסג'עיה. הוא אירח אותנו מדהים. מה שמאפיין את הבחורצ'יק הזה זה שכדורגל יושב אצלו בצורה מאוד עוצמתית בגלל סיפור החיים שלו – הניתוק מאבא, סבתא ביפו והדמעות שלא נתנו לו להתאמן – שהוא זה שדוחף אותו עד עצם היום הזה. הוא השחקן שלקח הכי הרבה סיכונים בכדורגל הישראלי, כי זה בא לו מהלב. מחלקת הרגש של זהבי היא עוצמתית. הוא לא יפחד מכלום. המוטיבציה הפנימית שלו – 'לא נתתם לי, אני אקח' – יושבת לו על העוצמה הפנימית כתוצאה מחוויות הילדות שלו וזה שאין לו אף אחד בעולם חוץ מעצמו".

ז'אן טלסניקוב שיחק כשולייתו של יוסי אבוקסיס בבית"ר ירושלים, הוא היה תהחנה האחרונה בקישור, האיש שעצר התקפות בהתרוצצות אינסופית כדי שיתחילו לעיגול האמצע ולא מההגנה. "לא הייתי פועל שחור של יוסי אבוקסיס, וגם לא פועל", הוא משחזר. "הייתי הלוחם של כל הקבוצה. מה שכן היה ליוסי ולא היה לי, זה אלמנטים. הוא היה יותר חוצפן חיובי ולידר, שלא מוכן להפסיד. השלמנו אחד את השני. אני מודה שהייתי עצור. יכולתי לעשות יותר באלמנטים ההתקפיים. התמקדתי בלשמור על המולדת, אשכרה רוסי. לא סתם קראו לי שחקן נשמה, אבל יכולתי לתת יותר גולים. באיזה שהוא מקום ויתרתי על זה". 

כמעט לא כבשת בבית"ר ויש לך ארבעה שערים בנבחרת. איך תסביר?
"בית"ר הייתה הבית שלי. בגלל שבנבחרת הגיעו מכל המקומות, הרגשתי שאני יכול לצאת מההגדרה של הבית. דווקא שם הרגשתי יותר משוחרר מבית"ר. גם בסקוטלנד כבשתי חמישה שערים, אבל לא אכפת לי. החלטתי להגיע לבית"ר ולהיות אחד מה-11 שלוקחים האליפות. להיכנס לחדר הלבשה עם אוחנה, זוהר, חרזי, דומב, שמוליק לוי. וואי וואי. ולא קיבלתי בהתחלה דקות. בספורטינג ליסבון קשטן נתן לרענן דרעי לשחק ואני ישבתי על הספסל ובכיתי. מהרגע שנכנסתי לא יצאתי, לוחם ללא חת".

מבית"ר זוכרים לו את המשחק באיי פארו מול בי 36 במוקדמות ליגת האלופות. המשחק התקיים בתנאי ערפל סמיך, עד שהספסל לא ראה מה קורה על הדשא. כשכבשה בית"ר שער יצא טלסניקוב מהענן ובישר לספסל: "ישששש". קשטן שאל אותו: "אתה כבשת?" וטלסניקוב ענה: "לא, האמר". זה סיפור שהיה באמת.

מהענן הוא גם יצא לעונה אחת בדנדי יונייטד. "הייתי בהתחלה בטוטנהאם, במחנה אימונים עם כריסטיאן גרוס כמאמן ודויד ז'ינולה כשחקן. לא קיבלתי רשיון עבודה כי לא היו לי מספיק הופעות בנבחרת. חזרתי לעוד עונה בבית"ר, כשהפסדנו את הגביע, ואז הגיעה הצעה מהולנד אבל העדפתי את דנדי יונייטד שהייתה סינדרלה בשנות ה-80. כל כך רציתי לצאת לחול ולחוות את החוויה. אהבתי את סקוטלנד, זו האחות הקטנה והפחות מפותחת של אנגליה. תרבות כדורגל מטורפת, אהבה למשחק. נהניתי לשחק נגד סלטיק ורייג'נרס. פחות נהניתי מהמשחק עצמו. הכדור כל הזמן באוויר, אין הנעת כדור. ואנחנו עוד שיחקנו כדורגל סקוטי פרקסלנס. נלחמתי בבוץ, מכות רצח, הרוסי הקטן עם כל מיני ויקינגים. ותמיד יש שם אלכוהוליסט נסתר".

ב-2005 כאמור נהרג אחיו, דן, בקרב סמוך לטול כרם. מותו השאיר צלקת וגם מורשת אצל ז'אן. "אח שלי, שנולד בארץ ישראל, הוא הביטוי הכי חזק של הקשר של משפחת טלסניקוב לארץ ישראל. למות למען המולדת. זה עיצב אותי באהבה שלי למדינה, במחויבות שלי למדינה, בידיעה שאני לא סתם פה ולכן אני מקדיש את חיי גם למה שקורה פה. אני מרגיש מחובר למדינת ישראל. בגלל זה החלום שאני מעביר לכולם זה נבחרת ישראל או ישראל. אני מאמין בכדורגלן הישראלי".

מה כתוב על המצבה הכדורגלנית שלך?
"באמת השפיע ועשה את מה שהוא אוהב".