קבלן תארים: לאן נעלם יעקב הלל האגדי?

יעקב הלל מתהדר בארון התארים שלו בחמש אליפויות ועוד חמישה גביעי מדינה. הוא השיג את כל אלו דרך הפועל לוד בהתחלה, ובהמשך דרך מועדוני פאר של הכדורגל הישראלי – מכבי תל אביב, בית"ר ירושלים והפועל תל אביב. המגן השמאלי לשעבר כבר בן 54 כיום, והקריירה שלו היא אחת המוצלחות ביותר בכדורגל הישראלי וארכה שני עשורים.

הלל אף רשם שבע הופעות במדי נבחרת ישראל עד שתלה את הנעליים ב-2003. בראיון מיוחד לספורט1, קבלן התארים האגדי מספר על חייו החדשים ומשחזר את הקריירה הנהדרת עם סיפורים מרתקים: הדאבל הענק של מכבי ת"א, האליפות הכי גדולה של בית"ר, השיחה הכועסת עם אברם גרנט, אליפות השרוכים ומסע הקסם של הפועל ת"א בגביע אופ"א – השיחה עם פאולו מלדיני, הבדיחה של יוסי אבוקסיס על פאביו קנאברו וכיצד הוציא את ג'ימי פלויד האסלביינק מדעתו. הקריאה חובה.

יעקב, מה שלומך? ספר לנו מה אתה עושה בימים אלו?
"אני עובד באגף הספורט, רכז ספורט בעיריית לוד. חוץ מזה, אני גם מנהל בית ספר פרטי לכדורגל בחבל מודיעין בו נמצאים למעלה מ-150 ילדים".

הלל החל לבעוט בכדור בלוד, וכמו כל ילדי העיר אז, כולם היו מחוברים למגרש הכדורגל הישן של הפועל לוד. עם זאת, החלומות הגדולים היו להגיע לאצטדיון בלומפילד ולשחק במכבי או הפועל ת"א, חלום שבודדים הצליחו להגשים בזמנו.

"בחרתי לנסות את הכישרון שלי במכבי ת"א. בסוף שנות השבעים היו שם שחקנים נערצים מאוד, כמו אבי כהן ז"ל, בני טבק, ויקי פרץ ועוד", מספר מגן העבר על תחילת הדרך שלו במחלקת הנוער של הצהובים. "צריך אופי מיוחד. להגיע בשני אוטובוסים מלוד לקריית שלום זה לא דבר פשוט. בתחילת הדרך אבא שלי ליווה אותי ובהמשך התרגלתי והתחשלתי".

איך היה אז לשחק במחלקת הנוער של מכבי ת"א?
"למזלי אימנו אותי מאמנים מזן מיוחד שקידמו אותי והגעתי לנבחרת הנוער – מורדוך פרץ ויהודה ליבני. המשחקים נערכו בשבת בבוקר. כבר כשהשמש הייתה זורחת אבא שלי דאג שמונית מיוחדת תסיע אותי לקריית שלום. היה לי תיק קטן עם שלושה סנדוויצ'ים שאמא שלי הכינה לי באהבה גדולה. אחרי המשחק שלנו הייתי הולך ברגל לבלומפילד. עד היום כשאני עובר בכביש הזה אני נזכר בנער שצעד למשחק ביפו. אז היו שלושה משחקים בבלומיפלד ורק בצאת השבת עליתי על האוטובוס הביתה ללוד".

אחרי שסיים גיל נוער, הלל שוחרר להפועל לוד והחל את קריירת הבוגרים שלו בעונת 1983/94 – עונה שלא תשכח לעולם.
"המאמן היה דרור קשטן, שנתן לי את הדחיפה הגדולה קדימה, להיות שחקן כדורגל עם מבט לעתיד. זכינו להביא את גביע המדינה לעיר לוד. הייתה שמחה בעיר כמו בהכרזת המדינה. בדרך לגביע ניצחנו ברבע הגמר את בית"ר, בחצי עברנו את מכבי ת"א. הגמר עצמו בלתי נשכח, ניצחנו בפנדלים את הפועל באר שבע אחרי 120 דקות שנגמרו ב-0:0".

אתה עוד זוכר את התחושות מדו קרב הפנדלים?
"כל בעיטה היא כמו נצח. תפילה בלב ואז הריצה של הבועטים. לזכות לוד כבשו יעקב בנודיס, יעקב בוזגלו ואורי בנודיס לרשת של השוער מריו זוכוביצקי. בהמשך זכינו באלוף האלופים וניצחנו מכבי חיפה עם זאהי ארמלי ומשה סלקטר 1:4".

ואחרי כל כך הרבה שנים, אתה עוד בקשר עם שחקני הקבוצה הזו של לוד?
"זה חיבור משפחתי. אני בקשר הדוק ויום-יומי עם עופר שטרית, בן ממס, בני סמדג'ה והחבורה המנצחת של אז. אין חברים כאלה ואני אוהב כל אחד מהם".

ואחרי שש שנים בלוד, הגעת ב-1989/90 לשמשון תל אביב.
"וואו, איזו עונה חסרת מזל וכואבת הייתה שם תחת המאמן צביקה רוזן. היו בקבוצה שחקני על כמו יפתח הלוי, ניסים ברדה, אפרים ארביב, אבל סבלנו מפציעות וחוסר מזל. ירדנו לליגה השנייה בסיום העונה, והגענו באותה עונה לגמר הגביע המדינה, שם הפסדנו 1:0 להפועל כפר סבא".

ואז הגיעה השיחה מ'הכריש'?
"לקבל שיחת טלפון ממאמן כמו דוביד שווייצר היה אז כמו טלפון אל תוך חלום ולהתעורר אל המציאות. הוא ביקש שאגיע להפועל רמת גן שגם היא ירדה לליגה השנייה. הגעתי לפגישה עם שווייצר והיו"ר חזי ויטקובסקי. דבר ראשון שאלתי את דוביד איך הוא בחר בי. הוא חייך וענה שהוא יודע עליי הכל ושהוא עקב אחריי. אחר כך החוזה מול ויטקובסקי נחתם צ'יק צ'ק".

"הקבוצה של הפועל ר"ג אז הייתה מוכנה לעלות ליגה", משחזר הלל. "היו בקבוצה שחקנים כמו רונן חרזי, יובל נעים, עופר שיטרית ואטנאס פאשב הבולגרי. התחילה מלחמת המפרץ וטילים מעיראק נפלו ברמת גן. זה מנע את ההעפלה ומי שעלו אז ליגה היו מכבי פתח תקווה ומכבי יבנה".

ולאחר מכן סגרת מעגל – חזרת למכבי ת"א של אברם גרנט.
"זאת הייתה סגירת מעגל ראשונה שלי. גרנט הביא לקבוצה את שורה אובארוב ואת אלכסנדר פולוקארוב מרוסיה. גם אבי כהן הירושלמי הגיע והיה חיבור מיידי. כבר מהאימון הראשון למדנו את מה שלא הכירו אז בישראל, שיטת הלחץ. עשינו לחץ בצדדים וזה תפס במהירות, פירקנו כמעט כל קבוצה, למרות שפתחנו את העונה בהפסד 3:2 לבית"ר תל אביב של יצחק שום. אחרי המשחק הזה איו קריאות בתקשורת להחליף את אובארוב בבוני גינצבורג. גרנט התעלם כי היה לו את השוער הגדול ביותר ששיחק אי פעם בישראל".

"כמעט לקחנו דאבל", מספר כדורגלן העבר. "הייתה אכזבה גדולה כשהפסדנו בגמר הגביע להפועל פתח תקווה של זאביק זלצר. אחרי זה לא המשכתי במכבי לעונה הבאה. הרווחתי באותה עונה 20 אלף דולר. נפגשתי עם היו"ר דני לאופר ואמרתי שהגיע הזמן לתוספת בשכר שלי. הוא הסכים לתוספת של 25% ממה שהרווחתי, ואז הגיע טלפון שרוצים אותי בבית"ר ירושלים".

הציעו לך יותר?
"דרור קשטן היה המאמן. נגשתי איתו ועם משה דדש ואברהם לוי בבית קפה ברחוב הארבעה מתחת למשרדי ההתאחדות לכדורגל הישנים בתל אביב. דדש דיבר בקצרה, הציע לי חוזה של 60 אלף דולר לעונה. פי שלושה ממכבי שקיבלתי במכבי ת"א. הסכום הזה היה מאפשר אז לרכוש דירה יפה בתל אביב".

וגם אתה חתמת על מפית כמיטב הימים של דדש?
"הוא לקח מפות לבנה עם קצוות בכחול מהשולחן וכתב עליה את החוזה שלי. לא האמנתי, אבל מיד חתמתי והגעתי לבית וגן".

אבל מכבי ת"א לא ויתרה עליך.
"כן, היא הציעה חוזה דומה, אבל החתימה על המפית קבעה הכל. דדש דרש תמורתי מיליון דולר וזה סגר את המעבר שלי לדרור קשטן".

ואיזו אליפות ענקית לקחתם באותה עונה.
"עד היום כשאני פוגש אוהדי בית"ר ותיקים הם אומרים שזו הייתה האליפות הכי מרגשת שלהם. הקבוצה חזרה לליגה הראשונה, המגרשים בכל הארץ היו מלאים באוהדים. השמות היו בלתי נתפסים היום: יעקב אסייג, סרגיי טרטיאק, ולדימיר גרשנייב, מאיר קדוש, רונן חרזי ואלי אוחנה".

"אחרי העונה הזאת, מכבי חיפה רצתה אותי", מספר הלל. "יעקב שחר וגיורא שפיגל רצו שאלבש ירוק, אבל ההחלטה בסוף הייתה שאני חוזר למכבי ת"א".

איך זה קרה?
"היה עליי לחץ גדול ודיברתי עם הרבה גרנט. חזרתי והיו שם עונות אדירות עם גדי ברומר, ניר קלינגר, אמיר שלח, מאיר מליקה, איציק זוהר והמנהיג אבי נמני. אחד האירועים המרגשים שאני זוכר היה באורווה, שיחקנו נגד הפועל פתח תקווה וכבשתי שער ענק ממש בסיום. אלפי אוהדי מכבי פרצו למגרש כדי לחגוג אליפות, אבל זה מכבי חיפה כבשה שער והחגיגות נדחו בשבוע".

ואחרי האליפות דרור קשטן התאחד איתך במכבי ת"א.
"כן. זה התחיל באכזבה גדולה בליגת האלופות נגד גראסהופרס. עשינו בשווייץ תיקו 1:1 ענק מגול של יבגני קשנצב וההכרעה עברה לבלומפילד. בפתיחת המשחק עשיתי עבירה קרוב ממש לקרן, היה להם כדור חופשי, אובארוב חלם והם כבשו גול ניצחון. בהמשך המשחק קלינגר ואלי דריקס החמיצו שערים בטוחים. אין לי ספק שאם היינו עולים לשלב הבא היה נכנס כסף גדול וזה היה הופך נותן קבוצת הכדורגל שליטה מוחלטת כמו קבוצת הכדורסל של המועדון. בסיום העונה לקחנו דאבל גדול, ולדעתי, הדאבל הזה עם קשטן היה העונה הגדולה ביותר של מכבי ת"א. יכולות בלתי רגילות וחיבור מדהים עם הקהל. מי שצפה בעונה הזו לא ישכח אותה לעולם".

ואז הגיעה הדרמה הגדולה – קשטן עוזב, גרנט חוזר.
"לצערי היה משהו בתוך המועדון שגרם לקרע עם קשטן ואני הייתי מזוהה עם קשטן. אחרי הדאבל יצאנו כל הקבוצה לטיול באירופה והיה אז לא נעים להיות בתוך המחלוקת. הייתי במהלך הפגרה באירופה יחד עם נמני, חזרנו להתאמן ואז הוזמנתי לשיחה בחדר של גרנט בקריית שלום. הוא הפתיע אותי ואמר שהוא מתכוון להצעיר את הקבוצה. הוא אמר שהוא יעשה שינויים, ואני אחד מהם. לא הבנתי על מה הוא מדבר. אמרתי לו שאני בן 29, לא בן 39, ולמה לפני תום מועד ההעברות? עזבתי באמירה אליו שהגלגל מסתובב".

"עזבתי וחודש הקשר עם צביקה רוזן". הוא אימן אותי בשמשון תל אביב והיה אז המאמן של הפועל טייבה, שהציעה לי חוזה כספי מעולה. הוא כלל רכב ועוד כל מיני הטבות, אבל על כר הדשא התפרקנו. ירדנו לי והייתה לי הרגשה שהקריירה שלי עשויה להסתיים. אחר כך דיברו אותי רפי עגיב ומוטי אורנשטיין, שהכרתי אותם מצוין. שני אנשים איכותיים שעברו ממכבי ת"א לבעלות על הפועל ת"א. הם ביקשו ממני ומעופר שטרית לעלות על מטוס להולנד ולהצטרף למחנה אימונים של אלי כהן ועזרו ויקי פרץ. הפכתי לשחקן הפועל ת"T בעונה השרוכים המפורסמת עם הפועל בית שאן. יכולנו בקלי קלות לזכות באליפות".

"בתום העונה חזרתי להפועל לוד, אבל מהר מאוד חזרתי להפועל וזכינו בגביע יחד עם עידן טל וגאבור מרטון נגד בית"ר בפנדלים, אחרי 2:2 בסיום. אחר כך שוב התאחדתי עם קשטן בהפועל ת"א, דרור הגיעו ולקחנו אליפות וגביע, למרות שכבר שיחקתי פחות".

יחד עם קשטן הגיע מסע הקסם באירופה. סיפור לנכדים?
"המסע התחיל במשחק חוץ בירבאן בארמניה ועברה טיסה מטורפת על הקבוצה. נחתנו בטורקיה לתדלק את המטוס בשדה תעופה קטן. אחרי חצי שעה של טיסה נכנסו לכיסי אוויר מטורפים שלא היו מעולם בטיסות שעברנו. היה תוהו ובוהו במטוס, היסטריה. שלום תקווה דיבר על ההתרסקות של המטוס של מנצ'סטר יונייטד בגרמניה, היה פחד. הסוף היה טוב ברוך השם, נחתנו בשלום וגם ניצחנו".

"המשחק מול פארמה באיטליה היה ענק", מספר הלל. "היינו בלי שביט אלימלך ואסי דומב. בשער שיחק ניר רחמין ואני הוצבתי כבלם. לא הצלחתי להירדם כל הלילה, התהפכתי מצד לצד במחשבות על הקאן שוקור, מרקו די ואיו, פאביו קנבארו ושמות ענקיים אחרים. איילנו ברחוב המרכזי בעיר וקנבארו עבר לידו עם שיער ארוך משוך בטון של ג'ל. יוסי אבוקסיס פלט שרק המחיר של הג'ל זה כמו השכר שלו בשנה וכולם פרצו בצחוק שמאוד שחרר אותנו. שערים של אישטוון פישונט ומילאן אוסטרץ הביאו בסיום שאגות שמחה עד תל אביב".

ומה עם הסיפור מרגש עם פאולו מלדיני ממילאן?
"וואו. בנבחרת הנוער של ניסים בכר שיחקנו בטורניר בשווייץ נגד איטליה ומלדיני שיחק שם אז. המשחק נגמר ב-1:1 ושיחקנו בטורניר נבחרות שלא קיימות היום, כמו יוגוסלביה ומזרח גרמניה. לקחתי למזכרת את חוברת הטורניר למשחק נגד מילאן. פגשתי בסמוך לחדרי ההלבשה את מלדיני ודיברנו על הטורניר ההוא. ביקשתי ממנו בסיום המשחק את החולצה שלו. הוא חיבק אותי, ביקש שאמתין וחזר מחדר ההלבשה עם החולצה שלו ואמר 'למה בסיום? קח עכשיו את החולצה'. היא שמורה אצלי בבית עד היום".

אם לא החמצת ענק, גם הייתם בחצי גמר גביע אופ"א.
"מסרתי כדור רוחב לאבוקסיס. הוא בעט והכדור עבר ליד הקורה. אם זה היה נכנס היינו בחצי הגמר. עד היום זה רץ לי בראש".

"אם כבר מלדיני וקנבארו, יש עוד סיפור עם ג'ימי פלויד האסלביינק מצ'לסי", משחזר מגן העבר. "נכנסתי ל-17 הדקות האחרונות וידעתי שצריך לעצבן אותו ולהוציא אותו מריכוז. הוא היה הסכנה הכי גדולה שלנו בלונדון. לחשתי לו שהיום הוא הולך הביתה, שהם עפים וכל מיני דברים על הכסף הגדול שהוא מרוויח. הוא קילל בלי הפסקה ובעיקר שמעתי שהוא אמר המון 'פאק יו'. השופט הזהיר אותו שאם ישמע קללה נוספת הוא יורחק".

לסיום, מי הם ה-11 הגדולים ביותר ששיחקת איתם או נגדם?
"שורה אובארוב, אבי כהן, אבי כהן הירושלמי, גדי ברומר, דוד פיזנטי, אייל ברקוביץ', אבי נמני, אורי מלמיליאן, שלום תקווה, אלי אוחנה ורוני רוזנטל.