לא עזב את באר שבע: החיים החדשים של אפרים דוידי

אחד השחקנים הבולטים בהפועל באר שבע לדורותיה הוא ללא ספק הוא אפרים דוידי. את הבלם האגדי אשר גם זוכה לכבוד בהיכל התהילה של הפועל אר שבע ואף רשם כ-32 הופעות בנבחרת ישראל, ניתן לפגוש היום בכל בוקר באצטדיון טרנר, שם הוא מועסק בשנים האחרונות: "בשנים האחרונות אני עובד כאיש אחזקה מטעם עירית באר שבע באצטדיון טרנר". מספר דוידי: "אני מגיע בשעה שמונה בבוקר ועוזב בשעה חמש בערב. היה לי ולאחי עסק של טוטו שנקלע לקשיים, ועכשיו אני ברוך השם עובד".

לכאורה מדובר מיני סניף של בוגרי הפועל באר שבע: "נכון (צוחק), אבל עובדים באצטדיון שמות עבר מוכרים כמו שמעון ביטון, חיים בן שאנן, גדי חזות וכיף להיות איתם".

דוידי בן ה-61, נולד באיראן ועלה לישראל רק בגיל 4: " עלינו למדינת ישראל בתחילת שנות השישים והגענו לנס ציונה.   אבא שלי היה חובב כדורגל, ובין העבודות שביצע היה לשמש כסדרן במשחקי סקציה נס ציונה, ובמשחקי מכבי תל אביב באצטדיון המכביה על גדות הירקון . בין הכדרורים ברחובות ובחצר האחורית של בית הספר. הגעתי לאימוני נס ציונה וחלמתי אולי להיות כדורגלן". 

מי היו השחקנים של נס ציונה בזמנו: "אין ספק בשלהי שנות השישים בעונה בליגה העליונה. כל ילד העריץ והכיר את אליעזר צווייג, מנחם איריס, אברימלה שטמברג, גברי בן שמעון ובר כוכבא בן גרא הנוסטלגיים".    

והלכת גם למשחקי מכבי תל אביב: "ברור. להצטרף לאבא למשחקי מכבי תל אביב  בשבת הייתה עבורי חגיגה גדולה והתרגשות שיא. לראות את חיים לוין, צביקה רוזן, גיורא שפיגל, מיקו בלו וחבריהם הוסיף לחוויה ולרצון להיות אולי כמוהם. מי לא חלם על כך לפני הבר מצווה".

בהמשך המשפחה עברה להתגורר בבירת הנגב ודוידי הצטרף כנער בן 16 למכבי באר שבע מליגה ג': "זו הייתה קבוצה אלמונית בליגה הכי נמוכה. המועדון היה בתוך מקלט בשכונת נווה נוי.  שיחקתי לצדו של ג'קי דקל, אחד מבלמי העבר הגדולים של הפועל באר שבע. הוא אחורי ואני בלם קדמי ועלינו לליגה ב'".

ואז חלום הילדות התחיל להתגשם: "היו מי שראו אותי משחק, והמליצו עלי למאמן הפועל באר שבע, אמציה לבקוביץ' ששב לאמן בפעם השנייה אחרי שתי האליפויות ההיסטוריות הרצופות עם המועדון  בשנות ה-70. הוא ראה אותי משחק והחליט להביא אותי לקבוצה החלומית של הפועל באר שבע".  

זה לא היה פשוט לעשות מעבר כזה דרמטי: "הפועל באר שבע נתנו תמורתי ארבעה שחקנים צעירים למכבי באר שבע. המעבר מקצועית היה קשה מכל הבחינות. שירתי בחיל האוויר, אבל הצבא לא התחשב . הייתי במחנה אימונים ברומניה, אבל השנתיים הראשונות היו במעט משחקים, אבל עם אופי ענק שלי ועבודה קשה באימונים ללא הפסקה כדי להתקדם".    

מי היה המודל לחיקוי שלך ככדורגלן:  " אין שחקן שהצית אצלי את הדמיון ואת הרצון להיות כמוהו, חוץ מבלם מכבי תל אביב ונבחרת ישראל, אבי כהן. המעבר שלו ליברפול היה עבורי מעבר לכל דמיון. אומר כך, אבי היה האליל שלי, הגדול מכולם. כשהלך לעולמו זו הייתה מכה קשה עבורי אבדה גדולה שאזכור כול חיי".

המאמן שקידם אותך היה אליהו עופר:   "עופר היה ככדורגלן אליל בבאר שבע, וכמאמן היה איש כדורגל מיוחד. הוא העביר אותי מהקישור לעמדת הבלם האחורי והפכתי לשחקן הרכב קבוע".

 איך היו המשחק בווסרמיל:  "לעבור שם ליד וסרמיל היום זה מציף אותך בזיכרונות בלתי נשכחים. האוהדים היו מחוברים לקבוצה. לכל משחק ביתי היו באים עשרת אלפים אוהדים . מגרש בו כל הגדולות השאירו נקודות החל ממכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי נתניה ובית"ר ירושלים. בווסרמיל נולדה אז האמירה שאליפות עוברת דרך באר שבע". 

מי השחקנים שהיו לצדך בקבוצה: "שמות שהיו אגדות בבירת הנגב, עם ההילה של שתי האליפויות של אמצע שנות השבעים. מריו זוכוביצקי, מאיר ברד, רפי אליהו, יעקב כהן, אלון בן דור, אורי בנימין ואברהם נומה, שלום אביטן וכולם מבאר שבע לא כמו היום. היום בודדים השחקנים תושבי העיר. כל שחקן היה אז מלך הדרום, אליל ההמונים". 

מה שונה היום מאז: "היום התנאים אינם דומים למה שהיה אז בבאר שבע. לא אותו מוסר תשלומים, לא אותה תקשורת שעוקבת אחרי המועדון והשחקנים 24 שעות ביממה. באותה תקופה היו באצטדיון בלומפילד שלושה משחקים ברוב השבתות והיו פעמים ששיחקנו שם ראשונים כבר בשעה 11 בבוקר".  

את משחקי גביע המדינה של 1984 לא תשכח:  "זה היה מסע מיוחד. בדרך לגמר עברנו תחילה את מכבי יבנה. ברבע הגמר שני משחקי דרמה נגד הפועל תל אביב של משה סיני. בראשון תיקו 2:2, וכך גם במשחק השני, שוב 2:2.  ניצחנו בדו קרב פנדלים 3:4 ועלינו לחצי הגמר".

בחצי עברתם את מכבי נתניה של עודד מכנס ודוד לביא: "זה היה אולי אחד המשחקים הכי גדולים שלי. קיבלתי ציון 9 וניצחנו את נתניה של אריה אלתר , שלמה שירזי, בני לם, דוד לביא ועודד מכנס, 0:2 מגולים בלתי נשכחים של אלי ויצמן ורפי אליהו. החגיגה בדרום הייתה גדולה, במשחק הגמר המתינה לנו הפועל לוד והמאמן שלה דרור קשטן".   

איך היו ההכנות לגמר ההיסטורי: "המאמן היה אליהו עופר, יצאנו לבית מלון בבת ים לגיבוש הרחק מהאוהדים. בערב המשחק שרנו שירי ארץ ישראל. שיריה של נעמי שמר. הסבירו לנו מי זאת נעמי שמר, ומה השיר על הדבש ועל העוקץ. לא חלמנו שבמשחק נרגיש מה זה עוקץ . האכזבה הייתה כבר בבוקר המשחק כשהודיעו לנו כי סופית אין שידור של הגמר בטלוויזיה. שלום אביטן פלט 'מי הם לוד, אין להם יותר משישה אוהדים שיגיעו במונית מיוחדת'. אבל במגרש יש לגמר הגביע חוקים משלו".

אתה מתכוון להפסד צורב: "נכון מאוד. רק 16 אלף אוהדים הגיעו לאצטדיון רמת גן. לא היה זכר ליכולת שלנו ממשחק חצי הגמר נגד מכבי נתניה. נגררנו להארכה של 120 דקות ולקרב בהכרעה בבעיטות מ – 11 מטרים . הפסדנו בפנדלים 2:3 והנסיעה חזרה הביתה הייתה עצובה ובלתי נשכחת".

נעבור לנושא משמח יותר,  מי השחקן הגדול ביותר של הפועל באר שבע לדעתך: "אין שום התלבטות, מאיר ברד. שחקן גדול ומנהיג הקבוצה . אין עד היום שחקן שמזכיר לי את מאיר ברד".

תבחר את ההרכב הכי גדול של הפועל באר שבע בכל הזמנים: רוני מוסקוביץ', גדי חזות, שלמה אילוז, אלון בן דור, יעקב כהן, רפי אליהו, אליהו עופר , מאיר ברד, מאור מליקסון, שלום אביטן ואליניב ברדה".  

אחרי 12 עונות בבאר שבע, דוידה עזב את בירת הנגב לצפרירים חולון: "הייתה הצעה כספית טובה בחולון, בהפועל באר שבע היו חילופי דורות ולא הסתדרתי עם היו"ר אלי ז'ינו. בחולון הייתה קבוצה טובה ושיחקו שם זאהי ארמלי, הבלם אלי כהן מחיפה , רן חפיף והקפטן מרקו בן ברוך.   היו ימים שהייתי נוסע באוטובוס אגד מבאר שבע עד צומת חולון וצועד ברגל למגרש בכניסה לחולון".  

כאמור לדוידי יש גם חלק לא מבוטל בהיסטוריה של נבחרת ישראל. הבלם נזכר ב-1:1 בסידני נגד אוסטרליה: "זה המשחק שהעלה את ישראל למשחקי ההכרעה נגד קולומביה במוקדמות מונדיאל 1990.  זה היה משחק של שני המאמנים שלנו יצחק שניאור ויעקב גרונדמן, נגד מאמן אוסטרליה פרנק ארוק. את ש.ג לא אשכח לעולם, אין מאמנים מהזן הזה עד היום. המשחק שודר בישראל בטלוויזיה בשעה שבע בבוקר וחצי מדינה נותרה בבית לצפות במשחק. עשינו 1:1 עם גול התפארת של אלי אוחנה, ועלינו לדו קרב נגד נבחרת קולומביה. בישראל הייתה צהלה ענקית כמו חגיגות יום העצמאות". 

מה היו התחושות בחדר ההלבשה הישראלי:  "מי שלא היה במקום, לא יראה שמחה כזאת לעולם. היו המון דמעות והמון אושר אצל כולם. ראינו את שניאור וגרונדמן בשיא האושר שלהם. השירה בחדר ההלבשה נשמעה בכל סידני . רצנו לעבר קהל אוהדי נבחרת ישראל ביציע  והשלכנו להם את החולצות המיוזעות למזכרת. בחדר ההלבשה שהיה מלא באנשי תקשורת נשארנו לחגוג יותר משעה, ואני שרתי את התקווה ולכולם היו דמעות של אושר".

היו חלומות על מונדיאל שני: "אכן, לא הכרנו את נבחרת קולומביה , זה היה אז שונה לחלוטין. עשינו מחנה אימונים בן שבועיים בדאבוס שבשווייץ, הייתה לנו חבורה שהאמינה שתחת הקפטן משה סיני נביא מונדיאל".  לפני קולומביה עשינו הכנה במאימי ארצות הברית,  היה חם ולח כמו שלא הכרנו מעולם. פגשנו מדינת כדורגל ותקשורת שדיווחה על כול שנייה שעוברת כולל ראיונות ענק שלא הכרנו עד אז. בדרך לאצטדיון בברנקיה ראינו עשרות אלפים של אוהדים קולניים, שמחים וצוהלים. בתוך האצטדיון היו מעל 70 אלף אוהדים כבר שעות לפני שריקת הפתיחה".

איך זה מרגיש לשחק באצטדיון המאכלס 70 אלף צופים:  "כשעלינו לחימום, האוהדים של קולומביה קיבלו אותנו יפה והניפו ממחטות לבנות סביב כול האצטדיון. אנחנו עשינו את החימום הלוהט על כר הדשא , שחקני נבחרת קולומביה עשו את החימום במתחם קריר מיוחד מתחת לאצטדיון".

בזכות בוני גינצבורג הפסדנו רק 1:0: "עשינו הכרות עם אחת הנבחרות הגדולות של קולומביה , עם השוער היגיטה והקשר ולדרמה וחבריהם.  בוני היה ענק, משחק מעולה ורק בזכותו לא הפסדנו שלוש או ארבע אפס".

גם בגומלין האמנתם שעדיין אפשר לעלות:  "כעבור שבועיים 30 באוקטובר 1989 באו מעל 50 אלף אוהדים מלאי אמונה לאצטדיון רמת גן.  המאמנים שניאור וגרונדמן שלחו אותנו למשחק התהילה, בשיחות אישיות הם הבהירו כי העפלה למונדיאל תעשה היסטוריה עבור כל מי שיהיה על המגרש לדורות הבאים.  ישראל הייתה קרובה מאוד, והחמצות ענק של משה סיני, רוני רוזנטל ושלום תקווה מול השוער היגיטה הורידה אתנו עם כאב בתיקו 0:0. קולומביה עלתה למונדיאל, נבחרת ישראל נותרה בבית עד היום בלי מונדיאל מאז 1970".

דוידי נקרא חזרה להפועל באר שבע על ידי היו"ר רן פסח והעביר קדנציה נוספת בווסרמיל בין השנים 1992-1995. לאחר מכן עבר למכבי אשדוד תחת המאמנים שייע פייגנבוים וניסים בכר ולצדם של ז'אן טלסניקוב, איל אלמושנינו ורוני אוואט והמשיך בעירוני דימונה.

"דימונה היא עיר של כדורגל אשר בימים אלו פועלת לחזור לימיה מהעבר. לא הצלחתי להעלות איתם לליגה הארצית ובגיל 38 עברתי לקבוצה נוספת של העיר באר שבע, אל בית"ר באר שבע. עלינו מליגה א'  לליגה הארצית וממנה אל הליגה הלאומית תחת המאמנים מוטי איווניר וניר קלינגר. היו לנו שחקנים טובים כמו אלכס באמכר, אמיל וולב ובני קוזושווילי. אחרי שלוש שנים בשנת 2001, תם המסע שלי ככדורגלן, חלף עבר כמו בכדרור מהיר שאי אפשר לעצור את הזמן".

גם אחרי הפרישה אתה הולך לכדורגל רואה משחקים: "לפני עידן הקורונה ראיתי את כל משחקי הפועל באר שבע בטרנר . לפעמים אני רוצה לעלות ולשחק, אני אוהב כדורגל . האוהדים פוגשים אותי ברחוב ובמגרש ונותנים לי המון כבוד. שואלים לאן נעלמתי ואני הרי עדיין כאן".