בגיל 41, טל חן נמצא הכי רחוק שאפשר מהכדורגל. הבלם שזכור בעיקר מהקריירה שעשה במדי הפועל תל אביב, חמש שנים רצופות שבהן זכה איתה פעמיים בגביע המדינה, זכה להגיע לשלב הבתים של גביע אופ"א ונצרב עמוק בתודעת האוהדים. חן נחשב לשחקן אהוב בכל מועדון שבו שיחק. הוא זכור בעיקר בתחילת דרכו בצפרירים חולון ולמרות ששיחק עונה אחת בלבד במכבי נתניה ושלוש בסכנין, האוהדים מתקשים לשכוח את התכונות החשובות שהביאו אותו לשם: מקצוענות, רצינות והתמדה.
לוחץ על הבלם
ביוני הקרוב ימלאו שבע שנים לפרישה של חן ממשחק פעיל אחרי עונה פחות משמעותית בבני לוד, אליה הגיע מהפועל רמת גן, שעונה קודם לכן זכה איתה בגביע המדינה, עשר שנים אחרי הגביע הראשון בו זכתה מאז נוסד המועדון. כשהרגיש שהוא לא נהנה והפציעה מקשה עליו לחזור, הוא לא היה שם. פחות משנתיים מהודעת הפרישה חן כבר הבין מה הוא רוצה לעשות. לפני כמעט חמש שנים הוא פתח סניף של ארומה בבאר יעקב, החליט להתנתק סופית מהכדורגל והתקרב לדת.
"היו לי שלוש עליות ליגה ועוד זכיה בגביע הטוטו", הוא משנן בתחילת הראיון, "אי אפשר לשכוח את הניצחון על פריס סן ז'רמן עם הפועל ואת ההישג שעד היום לא נשבר: מקום שלישי באליפות אירופה עם נבחרת הנערים. בני טבק אימן, אני הייתי הקפטן".
טל חן כובש בדרבי התל אביבי
חן חי היום חיים רגועים לגמרי, הרחק מאור הזרקורים. הוא הבין שכדי לחיות את המשפחה הוא חייב לעשות צעד שירחיק אותו מהמקום שאליו הוא לא מתחבר. ולמקום הזה קוראים כדורגל. עד כדי כך רחוק, שהוא עבר ממגרש הכדורגל לכביש. מבלם מוכר בליגת העל – הוא חלם להיות מורה לנהיגה.
"הדבר הראשון שעשיתי אחרי הפרישה הוא לשקם את עצמי מבחינה בריאותית, פיזיותרפיות ומנוחה בעיקר. חשבתי מה אני רוצה לעשות והגעתי למסקנה שאני צריך מקצוע ביד. מה עניין אותו? הוראה", הוא מספר. "אני לא מורה נהיגה פעיל כרגע, אבל זה תחום שעניין אותי. אולי בעתיד. תמיד טוב לדעת חוקים, כדורגלן פורש צריך עוד מקצוע. בחרתי במקצוע שתמיד יהיה לו ביקוש".
מקצוע שדורש המון סבלנות. פחות אקטיבי.
"חשבתי שתחום ההדרכה והחינוך יכול להתאים לי להמשך הדרך. בענף הכדורגל לא רציתי להתברג, אז הלכתי על זה. כשפרשתי, באותו רגע קיבלתי הצעה לאמן בלאומית, אבל סירבתי בנימוס. החלטתי שאני והכדורגל – הסתיימו דרכנו".
הסתיימו דרכנו זה מונח שמתאר אכזבה.
"נכון, כי הכדורגל היה בשבילי כל החיים, זה היה הבסיס. פרנסתי את עצמי, בניתי את עצמי, אבל כשאתה רואה מה קורה מסביב ואיך הכדורגל הישראלי מתנהל, אתה לא רוצה להיות חלק מזה. תראה את מעמד המאמן. יש לי חברים שעד היום מאמנים, שנה כן ושלוש עונות בבית. מה זה מאמנים, כולם מתערבים להם. הם הופכים להיות כלי במשחק הלא פשוט הזה. ולהיות כלי במשחק זה הכי רחוק ממני".
רצית הדרכה, בלי לחץ של בעלים על הראש. לא חשבת לאמן נערים?
"אין לי דרייב לזה. זה לא משהו שמדבר אליי. צריך ליהנות ממה שאתה עושה ולעבוד עם גיל צעיר זה לא אני. אם היו כאן אקדמיות לכדורגל שבהן אתה יכול להשפיע, הייתי הולך. אני לא רוצה להעביר אימון ילדים ולקבל 3,000 שקל. אין לי יכולת להשפיע על דור צעיר, בטח לא במצב שהכדורגל שלנו נמצא בו. יש שני מועדונים בודדים שעושים את זה יותר טוב מכולם".
מכבי פתח תקווה?
"ואשדוד, פתח תקוה ואשדוד. זה הטופ, דוגמא קלאסית לניהול מחלקת נוער. באשדוד יש אקדמיה מעולה, ג'קי בחר לעלות המון שחקנים, גם על חשבון הישגים. כולם צריכים לקחת דוגמה מהם. ככל שיתקדמו השנים זה יתעצם. פרדי דוד הוא החבר הכי טוב שיש לי בכדורגל, התנתקתי כמעט מכולם. הוא מנהל את האקדמיה שם. אני שומע את התנאים שם ואת היד החופשית שהוא מקבל. מדהים".
בגלל זה הוא עזב קריירת בוגרים?
"זה בדיוק זה. פרדי הוא חלק ממה שדיברתי עליו קודם. אני שומע מכולם את אותם דברים. לא היה בא לי לשים את העתיד שלי שם, לאמן יום ולשבת בבית יומיים. לאמן זה לחיות בתקופת קורונה כל החיים, בלי חל"ת. זה לא המצב שהייתי רוצה להיות בו. אז פתחתי סניף של ארומה. היום אני בא בכובע של זכיין, מרגיש שאני יודע לנהל. עברתי כמה דברים בקבוצות, גם בגדולות ותמיד ידעתי להיות סוג של מנהיג. לא הכל נופל עליי. יש לי מנהל סניף ובעיקר את אשתי, השותפה שלי לחיים ולעסק".
"עצוב מה שקורה בהפועל"
חן נשוי ואב לשלושה ילדים, הגדולה אוטוטו בת 17 ("היא מתחילה ללמוד נהיגה, אבל לא אהיה המורה שלה"). הוא מקדיש לא מעט מפרק החיים שלו למשפחה, אבל פעם בשבוע הוא עובר טיפול פנימי, רגשי אם תרצו, אצל הרב מנשה אמון בנתניה. השיעורים אצלו הם התקרבות רוחנית, מסע אל תוך הנפש פנימה, מעין רגיעה שמשכיחה את החיים הזוהרים, לפחות למראית עין, של עולם הכדורגל.
"תמיד הייתי איש מאמין, מניח תפילין, עושה דברים בשביל אחרים. את הנחת והאהבה מצאתי אצל העילוי, הרב מנשה בנתניה. בתקופת קורונה לא הלכתי, כי אסור, אבל בקרוב חוזרים לשגרה", הוא מספר.
עושים עוד דברים בשביל הנפש?
"כן, אחת לשבוע אני פורש חכה. נוסע עם חברים לדוג. זאת התרפיה. היום אני מנהל חיים שלווים, מאוד משפחתי, טוב לי עם המשפחה הקרובה שלי וזה הכי חשוב. מלבד אשתי והילדים, יש לנו שלושה זוגות חברים קרובים, איתם נפגשים על בסיס יומי".
טוב לו, לחן, לדבר על המשפחה והחברים. אז אני שואל אותו על הפועל תל אביב והוא לוקח נשימה ארוכה. לא קל לו לחזור לימי הכדורגל, אבל כשמבקשים, הוא מקבל את זה בשאט נפש. אני שואל מדוע.
"אני לא רואה בכלל כדורגל, אבל לא יכול לומר שלא שומע. יש לי המון לקוחות שהם אוהבי כדורגל, בניהם גם אוהדי הפועל. אז אני מעודכן, פחות או יותר, אבל עדיין לא במצב של לפתוח טלוויזיה ולראות משחק", הוא מסביר. "הפועל? עצוב מה שקורה בהפועל. לא מפתיע אבל עצוב. אני מאחל להם את הכי טוב בעולם, כי יש להם את הקהל הכי טוב בארץ, אבל משהו בניהול. זה לא רק הם, זה בכלל, הניהול של הכדורגל. אנחנו לא במקום טוב".
איך זה שלא הציעו לך לחזור?
"זה מעניין, אבל יש לי מבט אחר על זה. כששיחקתי בנתניה, היו בעלים אחרים. בסכנין היו בזמנו בעלים אחרים, גם בהפועל. אין מקומות יציבים בכדורגל שאפשר לבוא ולהישען עליהם, אז מי יציע לי לחזור? ככה אני יכול לפרוש ויש לי משהו להמשך. אני אומר את זה בצער, כי יש לי כעס ועצבות מסוימת כשאני מדבר על זה, אבל אפילו טלפון לא קיבלתי מכל המועדונים האלה אחרי הפרישה. זה לא רק אני, לא אישי, כי אני בחברה די טובה. יש כאלה שתרמו יותר ממני ולא זכו לטלפון. זאת הדרך של הכדורגל הישראלי. כנראה שבגלל זה הוא נשאר איפה שהוא נשאר".
ובכל זאת, כל מועדון היה רוצה אדם עם אופי כמו שלך. אתה שלם עם עצמך?
"שלם במאת האחוזים. שלא תבין לא נכון. יכולתי להיות שם, אבל אני לא לקקן ולא חנפן ולא הולך להתחנן לאף אחד. אז העדפתי להמשיך הלאה. אני שלם כי אני קם בשש וחצי בבוקר, מכין את הילדים יחד עם אשתי למסגרות, בשלוש וחצי חוזר הביתה ויש לי זמן משפחה. פעם, כשהיינו קטנים, היינו יורדים לשחק בגינה. היום אין לאן לרדת. הילדים עם חברים, אתה רוצה להיות עם המשפחה. ממלאים את החסר באהבה. בלי לחצים".
לחץ – אולי זה מה שגרם לך לעזוב את העולם הזה.
"בתור כדורגלן יש לך שעות פנאי, האימונים היו ברובם בבוקר וזה משאיר לך את היום די פתוח. אבל מבחינת לחץ, או או, הוא עצום. גם בבית אתה דרוך, במחשבות. כל הבית סביבך. התזונה, המנוחה, שלא נדבר על סופי שבוע. השבתות תפוסות. היום, אף אחד לא יכול להסתכל עליי ואף אחד לא יכול לומר לי מתי לישון. אבל הכדורגל הביא גם דברים טובים. משמעת, למשל. אין דבר כזה שאאחר לפגישה, כי לא היה אפשר לאחר למשחקים. מתישהו, אתה צריך לשים 'קאט' ולהבין שהפרק הזה נגמר".
מה קורה לך כשאתה רואה כדור?
"יש לי בעיות רפואיות די קשות. הברכיים, הגב. פיזית, נשארתי עם נדוניה די קשה מהכדורגל. הברך הימנית מפורקת, צריך להחליף מפרק. אז אני פחות בקטע של פעילות".
טל חן השחקן היה בעל תדמית קשוחה, אבל מחוץ למגרש אתה שונה לגמרי.
"סיקרת אותי במשך הרבה שנים, אתה בטח זוכר את המשפט ההוא שאומרים על כדורגלנים: בדשא ובחוץ, הם אנשים שונים לגמרי. הייתי עולה למגרש כולי למען הקבוצה, המועדון והסמל. לא חשוב איפה שיחקתי. לא היו לי פשרות. הייתי מאוד אגרסיבי, עושה אובר לטובת המועדון ומשחק עם זריקות. כשיורדים מהדשא, בטח כשאתה אבא בגיל צעיר, אתה מקבל פרופורציות ומשתנה עם הגיל. בנתניה הייתי בן 20, היום אני בן 41. הזמן עושה את שלו. אתה לומד לא לכעוס מכל דבר. אם היה לי אז את השכל והניסיון של היום, הייתי מפתח קריירה אחרת לגמרי".
מי המאמן שעיצב אותך?
"אחד מהם הוא אורי מלמיליאן, שהאמין בי ולקח אותי מצפרירים לנתניה. על זה אני חייב לו לא מעט. פרדי דוד, מרקו בלבול, דרור קשטן וגם אלי גוטמן, שהוא מאמן מצוין. אבל לא פחות מכולם, בגילאים הצעירים היו שם בני טבק וזאביק זלצר. הם עיצבו אותי כשחקן, אבל גם כאדם".
מה דעתך על הכתבה?