מה רע לו? אלי אוחנה הוא האיש שניצח את השיטה

יש לי חבר, לא חשוב מאיזו עדה, שפרויקט חייו הוא לאתר מועמדים מתאימים לריאליטי שמעולם לא הפיק, ונקרא "מה רע לו". יש הרבה טאלנטים על הפרק: עובדי שגרירויות זרות ממדינות הקור שמוצאים את עצמם מתפננים בשמש של הטיילת בת"א, פקידים בכירים במוסדות המדינה שהשיא של יום העבודה שלהם הוא המרק שמגישים בחדר האוכל ב-12:15 פונקט וב-15:22 כבר אומרים למזכירה "תשמעי, רוחמה, אני יוצא, אל תשכחי להזמין מהדקים" וגם כמה אנשי כדורגל – בעיקר כל מיני ג'ורדי קרויפים למיניהם שעשו חיים בת"א.

אבל יש אחד שנמצא מעל כולם – בפער. כבר 20 שנה שהבנאדם הוא ה"מה רע לו" הבכיר מכולם. אין דאגות, אין לחצים, אין צרות – ותמיד יש עבודה וג'וב שמישהו יסדר לו, בלי שום קשר להישגים המקצועיים או ליכולות הפנומנליות שיש או אין לו.

אלי אוחנה הוא האיש שניצח את השיטה. עבור בני גילי, אנשים שעוד גדלו כשבבית היה טלפון חוגה ואבקת זיפ, מדובר באחד מכוכבי הכדורגל הכי גדולים שהיו פה. המבוגרים יותר מתפעלים לא פחות, והם עוד יכולים להשוות אותו לגיבורי כדורגל מטווח רחב יותר. אבל עבור מי שנולד לפני – נניח – רבע מאה, אלי אוחנה הוא לא יותר מאשר מאמן כדורגל כושל שהתמקצע בתחום המעוטר ביותר בספורט הישראלי – עסקנות.

אין מה לדבר על אוחנה הכדורגלן. באמת מדובר היה בתותח על. אבל מרגע שפרש עקב פציעה בעונת 1998/99 – שנה אחרי אליפות השרוכים המפוארת – אוחנה החליט שמקומו הוא עדיין במגרשי הכדורגל – ועבר לאמן.

כמאמן, הוא נתן עונה אחת סבירה פלוס עם בית"ר ירושלים, הגיע לגמר הגביע והפסיד. אחר כך הלך לשנה בבני יהודה, התרסק וירד ליגה; מהשכונה הוא ברח וניסה את מזלו אצל הלוזונים, ברומן שהחזיק שבעה מחזורים איומים ונגמר בקריירה של גיא לוזון כמאמן. לא לקח הרבה זמן לפני שבני יהודה, שהבינה שהיא הולכת לשקוע בלאומית, לקחה את אוחנה בחזרה. הוא כמעט הצליח לפספס את העלייה עם הזהובים, ורק מזל עילאי בדמות משחק לחיים ולמוות בין הפועל ר"ג למכבי הרצליה (שהייתה אמורה לעלות ליגה במקום בני יהודה) נתן לאוחנה את ההישג היחיד באמת בקריירת האימון שלו – עליית ליגה (מהמקום השני!).

אחרי עוד עונה מחפירה בבני יהודה, שלמרבה המזל לא נגמרה בירידת ליגה רק משום שהפועל כפ"ס ועירוני ראשל"צ התפרקו כליל, התחיל אוחנה להתמקצע איפה שצריך: משום מה, ובניגוד גמור לכל היגיון, ארקדי גאידמק הימר עליו כמאמן בית"ר ירושלים. מיותר לספר שזה לא נגמר בהצלחה, ואוחנה עף הביתה. אחר כך מצא את עצמו בהפועל כפ"ס, אותה הביא להישארות כמעט ודאית בליגה בעונת 2007/08 – שנגמרה בירידת ליגה מפוארת ממש באותה עונה (למי שזוכר: אוחנה האשים שהשחקנים "מכרו" אותו). אח"כ קיבל את נבחרת הנוער, וגם איתה הצליח לרדת דרג.

אלא שאז אוחנה כבר הביא את כל ניסיונו בכדורגל הישראלי אל קדמת הבמה: הוא הצליח להתחבר לעסקני ההתאחדות לכדורגל – בלי שמות, חלילה – ואלה שמרו עליו. העובדה ששימש כפרשן בערוץ הספורט במשך פרק ניכר מהזמן הזה, בטח לא הזיקה: אוחנה הפרשן היה מחמיא לעסקנים ששמרו על עבודתו של אוחנה המאמן הכושל. כמה נוח לכולם!

אחרי שחש מיצוי מהצלחותיו הכבירות עם נבחרת הנוער, אוחנה זז, ושוב שיחק לו המזל, הפעם כשאלי טביב נאלץ לזוז הצידה מניהול בית"ר ירושלים עקב ענייניו הפליליים, ונתן לאוחנה את זכויות הניהול של המועדון. אחח כך אוחנה השתדרג עוד קצת – הוריד מעצמו עוד טיפה אחריות והפך ליו"ר בית"ר ירושלים תחת משה חוגג. את פירות ההצלחה הכבירה של הניהול המתוחכם שלו אוהדי בית"ר לא מפסיקים לקטוף.

אלי אוחנה במסע"ת: העונה היא כישלון מוחלט

בעצם, אנחנו מדברים על עשרים שנה בלי כלום. בלי הישג, בלי תואר, בלי תרומה משמעותית. הדבר היחיד שאלי אוחנה באמת מככב בו זה בדיחות על אנשים שיכולים להרשות לעצמם לקום ב-10:30 בבוקר ועדיין להתפרנס בכבוד. אפילו בערוץ הספורט כבר התעייפו ממנו. בתכל'ס, הבנאדם עובד כבר 20 שנה על פארש.

אין דמות עם יותר פערים בכדורגל הישראלי מאוחנה. כל עוד קרע רשתות על כר הדשא, באמת שהיה לו הכל – כישרון על, לוק, סיפורים מרתקים גם מחוץ למגרש. מצד שני, כל ההתנהלות שלו בקריירה אחרי שסיים לשחק נעה על הציר שבין "חלש" ל"איכס". העובדה שהעדיף ללקק על המסך לעסקנים שסידרו לו עבודה בנבחרת, העובדה שלא הבין שאימון זה לא בשבילו, העובדה שלא עשה שום דבר שהותיר חותם כבר 20 שנה – מעלה את השאלה – יכול להיות שהכישרון היחיד של אלי אוחנה הוא כפוליטיקאי?