הסיפור הבא פורסם בטוויטר על ידי בן פורגס, איש מחלקת התוכן של ערוצי ספורט1. "לפני מספר שבועות פנו אליי מהבונדסליגה, אמרו שהם עושים ראיון עם מואנס דאבור וביקשו כמה שאלות מצדנו. ביקשנו לשאול מי השחקן הישראלי הבא שלדעתו יגיע לבונדסליגה. כשהם שלחו לנו את הריאיון ואת רשימת השאלות, ראיתי שהם עשו שינוי קטן אך משמעותי. הם לא שאלו אותו מי השחקן הישראלי הבא שלדעתו יגיע לבונדסליגה – הם שאלו למה דור פרץ צריך להיות השחקן הבא שיגיע לבונדסליגה". דאבור ענה: "הוא עושה עבודה נהדרת במכבי תל אביב, הוא קשר נהדר שזכיתי לשחק איתו בנבחרת ואני מכיר את היכולות שלו ויודע שהוא יכול להיות טוב בבונדסליגה. אבל קודם כל ולפני הכל – הוא חופשי בקיץ".
דור פרץ הוא השחקן הכי חם בליגת העל. הוא שולט בליגה ומבחינת הצוות המקצועי במכבי ת"א, אין לו תחליף גם בימים של עומס בלתי אפשרי. כבר כמה שנים שפרץ שומר על רמה גבוהה, אבל כמה פרמטרים חברו להם כדי לשים אותו בעמדת זינוק לצעד הבא. ראשית, הוא חוגג 26 בחודש הבא. שנית, הוא מסיים חוזה ושלישית, לצד ההופעות הנהדרות בליגה באו משחקי הנבחרת ונתנו חותמת ברורה – מדובר בשחקן ששייך מקצועית לרמות גבוהות יותר מליגת העל. מה הצעד הבא מבחינתו? כאן הדברים מתחילים להסתבך.
ואגב התשובה של דאבור:
— Ben Porges (@benporges) March 17, 2021
"הוא עושה עבודה נהדרת במכבי ת"א, הוא קשר נהדר שזכיתי לשחק איתו בנבחרת ואני מכיר את היכולות שלו ויודע שהוא יכול להיות טוב בבונדסליגה.
אבל קודם כל ולפני הכל – הוא חופשי בקיץ…" pic.twitter.com/KfE5vlwC5Z
ההזדמנות האחרונה
חמש שנים לא עבר שחקן ישראלי ישירות מליגת העל לאחת מחמש הליגות הבכירות ביבשת. האחרונים שעשו את זה היו עומר אצילי (לגרנאדה) וטאלב טוואטחה (לפרנקפורט) בקיץ 2016. המקפצה הייתה גדולה על שניהם. בתחילת העשור הקודם, היו דוגמאות רבות יותר. ערן זהבי, גילי ורמוט, איתי שכטר, תומר חמד, אלמוג כהן, עדן בן בסט ואלירן עטר. מה נשתנה? דברים שגררו דברים. בלי הצלחות יוצאות דופן של הקבוצות במפעלים האירופיים או של נבחרת ישראל, הליגה המקומית שלנו הפכה זניחה בעיני הסקאוטים. כשאין הצלחות יוצאות דופן ברמות הגבוהות, הדלתות נסגרות. אולי לא נעים לשמוע את זה, אבל הפערים גדלו. משמעותית.
כמה שחקנים עברו בשנה האחרונה ישירות לפרמיירליג מליגות זניחות יחסית באירופה? שישה בסך הכל. אחד מהם, איסמעילה קוליבאלי, שהגיע לשפילד יונייטד מהליגה בנורבגיה, הושאל מיידית לבירסחוט. חוץ ממנו ברייטון צירפה שני פולנים ושווייצרי, כולם שחקנים בגיל של הנבחרת הצעירה. ליברפול הביאה את קונסטנטינוס צימיקאס ו-ווסטהאם את ולדימיר צופאל שנהנה מההצלחה המסחררת של בן ארצו תומאש סוצ'ק. עבור קבוצות הפרמיירליג, יש מקומות מוכחים יותר לשלוף מהם שחקנים שכבר עברו תהליך. למשל הליגה הצרפתית. כסף, כמובן, לא חסר. ההפך הוא הנכון. לפיכך, מה שהיה טוב בשנות ה-90 או בעשור הראשון של המילניום כבר לא תופס ל-2021.
"אין כמעט שום סיכוי ששחקן מישראל יגיע לפרמיירליג בהעברה חופשית", מסביר עיתונאי בריטי ותיק ומוסיף בחיוך: "אתה יודע מה? זה אפילו קצת מביך. קבוצות יעדיפו לשלם 10 מיליון ליש"ט כדי להראות שהרכש שווה משהו. להביא שחקן מישראל לאנגליה בחינם? האוהדים יאכלו אותך חי על זה". מעניין. מה קורה בגרמניה? בשנה האחרונה הגיעו לבונדסליגה ארבעה שחקנים מהליגה באוסטריה, ארבעה מבלגיה, שניים מפולין ואחד מדנמרק, שווייץ, צ'כיה ויוון, לצד טולו ארוקודארה, ניגרי בן 20 שהושאל לקלן מקבוצת ואלמיירה בלטביה. גם במקרה הזה, הגרמניות מעדיפות צעירים מאוד, ובלי קשר, ישראל היא לא אחת מליגות הפיתוח מהן נשאבים השחקנים.
דבר אחד די ברור. עבור שחקן ישראלי, המסע האירופי צריך להתחיל בגיל צעיר מאוד ולעבור בתחנת מעבר אחת לפחות. האלטרנטיבה היא הישגים יוצאי דופן או יציאה מאוחרת לשם החוויה או הכסף. פרץ נמצא בנקודה (האחרונה) בה אולי הוא יכול לקפוץ על תחנת הביניים, אבל זה חייב לקרות בקיץ ואין ספק שבמקרה כזה גרמניה ריאלית יותר מבחינתו מאשר אנגליה. אגב, לצורך ההשוואה, אלי דסה הוא אחד שיצא בשביל החוויה. "נשאר עוד חלום אחד, לצאת לחו"ל. כאדם, כשחקן, זה האתגר שהצבתי לעצמי והוא מקצועי ואנושי נטו", כתב אחרי החתימה בוויטסה בקיץ 2019. הוא היה בן 26. קצת יותר מבוגר ממה שיהיה דור פרץ בקיץ.
חו"ל או להפוך לאגדה בבית?
העשור האחרון הרחיק אותנו מהתפיסה שמעברי ביניים "מיותרים". למדנו להפסיק לזלזל בליגות של בלגיה, אוסטריה, סקוטלנד או רומניה שקלטו את נציגינו. מצד שני, הבנו גם שלא כל הנוצץ זהב ולא כל מה שפה חרא. ליגת העל יצרה אלטרנטיבה כלכלית. מכבי ת"א, מכבי חיפה וגם הפועל באר שבע הינם מועדונים שמתנהלים בסטנדרטים מקצועיים גבוהים ויכולים לשלם כסף גדול. כבר אין בהכרח הבדל כלכלי משמעותי בין לשחק אצל אחת מהגדולות בארץ לבין מועדון מהדרג הבינוני ביבשת. כאן נכנסים לתמונה אלמנטים אחרים. נוחות. משפחתיות. הרפתקנות. נאמנות. כל אחד והשיקולים האינדיבידואליים והמשפחתיים שלו. למען הסר ספק, אין כאן נכון או לא נכון.
אוקיי, יבואו אנדי הרצוג או וילי רוטנשטיינר ויגידו שהם רוצים את שחקני הנבחרת משחקים ברמות הכי גבוהות ביבשת. "ככל שיותר כדורגלנים ישחקו באינטנסיביות של הליגות הגדולות, הנבחרת תוכל להצליח. אם יהיה להם יותר ניסיון בליגות הגדולות וברמות הגבוהות, גם הפן המנטלי ישתנה", אמר הרצוג בעבר בראיון לספורט1. בראיון מוקדם יותר לאתר טען שזה המפתח להצלחת הנבחרת. "השחקנים צריכים לצאת לאירופה, לשחק בליגת האלופות ובליגה האירופית. זה נכון גם כאן. אני לא מבקר את המועדונים, אבל ברור שיש ליגות באירופה עם יותר איכויות ויותר אינטנסיביות. אם אנחנו רוצים להעפיל לטורניר גדול, השחקנים צריכים להיות יותר מוכנים להתמודד עם האינטנסיביות".
הרצוג הוא לא הראשון שאמר את זה, אבל למען האמת, ההיסטוריה מעולם לא הוכיחה את הטענה הדי שכיחה הזו. חוץ מזה, האם באמת אפשר לצפות מפרץ או מכל שחקן אחר לקחת על עצמו להיות זה שיבחן את נכונות התיאוריה? האם נכון לבקש משחקן להתחשב בעתיד הכדורגל הישראלי כשהוא מקבל החלטה אישית שמשפיעה באופן ישיר קודם כל על העתיד שלו? כנראה שלא. עכשיו בואו נחזור לפרץ. פרץ הוא לא דסה. מכבי ת"א יכולה להציע לו עד חצי המלכות. מקום מובטח בהרכב. אהבה אינסופית מהקהל. משכורת גבוהה שהוא הרוויח ביושר. חוזה ארוך טווח ומעמד ששמור לגדולים ביותר (ואולי אפילו את החולצה עם המספר ששמור לגדולים ביותר).
ויש כאן עוד שיקול. מועדונים ואוהדים מצפים משחקן לגלות נאמנות ולתת חזרה. כלומר, לעזוב כשמגיעה הצעה שמתאימה לשני הצדדים. לא חסרות דוגמאות כאלה גם מישראלים שהצליחו מעבר לים כמו ליאור רפאלוב או אליניב ברדה. הם ויתרו על הצעות שלא התאימו לקבוצות שלהם. עכשיו, פרץ הוא מכביסט מלידה. הוא גדל והתחנך בצהוב. הוא קיבל הכל ממכבי ת"א וכמובן החזיר על המגרש. לעזוב כשחקן חופשי כשהאלטרנטיבה היא להיכנס להיסטוריה ולהפוך לאגדה בבית שלך? זו החלטה מאוד מורכבת.
מה היה אם?
כשלוקחים את הפרמטרים הללו בחשבון, אפשר להבין מדוע ליגות הביניים לא בהכרח קורצות לפרץ. יש כאן כמובן גם שיקול מקצועי. הדילמה הנצחית בין להוכיח את עצמך במקום חדש, להיענות לאתגר או להישאר מלך בזירה המקומית? פרץ בנה לעצמו מעמד בליגה שלנו. אחד כזה, אם יעזוב, יסתכלו עליו בשבע עיניים וכל שבוע ישאלו מחדש למה היית צריך את זה. אם יישאר, ישאלו אותו עד יומו האחרון כשחקן האם אתה מצטער שלא ניסית. בלי שמץ של ביקורת, ההיסטוריה הוכיחה שלא כל שחקן ישראלי בנוי להתעסקות הזאת. דסה הוא אחד שהחליט להתעלם מהרעשים. גם זהבי. אחרים חזרו בשנייה שהתחיל להיות קשה.
האם פרץ מתאים מבחינה מקצועית לקפיצה ישירה לאחת הליגות הבכירות ביבשת? אנשי מקצוע מקומיים איתם שוחחנו חלוקים. למעשה, רובם המליצו לפרץ להישאר במכבי ת"א. "מה שעושה את פרץ זה שלפעמים הוא לא מקשיב למאמן", טוען מאמן בליגת העל. "הוא יוצא מהקופסה, נכנס מקו שני, עושה מה שבא לו במובן החיובי. זה מה שהופך אותו לשחקן המיוחד שהוא. זה לא בהכרח יעבוד בכל מקום. הוא בשיא עכשיו, אבל קצת שוכחים שהיו לו עליות וירידות בקריירה. לדעתי, האופציה הנכונה מבחינתו היא להישאר במכבי ת"א, להוביל אותה ולהגיע איתה להישגים".
מכבי ת"א מצדה עושה כמובן את כל המאמצים להשאיר את פרץ, כמו שעשתה עם רוב כוכביה בעידן מיץ' גולדהאר. מאז העזיבה של דאבור לשווייץ, הצהובים כמעט ולא נתפסו לא מוכנים. הם מוכרים רק כשבאה הצעה גבוהה מאוד (עטר, זהבי, טל בן חיים, פרדראג ראיקוביץ') ונותנים פייט עד הסוף כשמדובר בשחקן שהמערכת רוצה שיישאר. במקרה פרץ, מוכנים שם ללכת אפילו יותר רחוק ולעשות משהו שלא נעשה בעידן הנוכחי: חוזה חדש עם סעיף שחרור סביר. עבור פרץ עצמו, בגילו, צעד כזה שווה בעצם לוויתור על אופציית ליגה בכירה וישאיר אותו עם יציאה בשביל החוויה (או הכסף) בעתיד.
עבור מכבי ת"א, פרץ הוא נכס שאין לו תחליף. סמל. קפטן. פנים של מועדון. עבורו, אפילו פטריק ואן לוון הרגוע יחסית יצא למתקפה יזומה על קבלת ההחלטות בנבחרת. עבור פרץ, הכל עניין של סדר עדיפויות. הוא נמצא בסיטואציה מורכבת, קרוע בין חלום לפרקטיקה לנאמנות. מנסה לחשוב עכשיו מה הוא עצמו יחשוב על עצמו בעוד כמה שנים כשיסתכל אחורה. לוחשים לו על האוזן גורמים מכל הצדדים. הוא סחוט. הוא רעב להביא אליפות ויש לו היום (שלישי) משחק עונה מול מכבי חיפה על הראש, שאחריו שוב כולם יחזרו להתעסק בעתיד שלו. פייר? זה שלו. וציבור הכדורגל הישראלי על אוהדיו ופרשניו יצטרך לכבד את ההחלטה שלו. זה יהיה סימן שהתבגרנו והפסקנו להתעסק במה היה אם.
מה דעתך על הכתבה?