היום, לפני 34 שנים, איבדנו את אבי רן ז"ל. שש שנים בלבד שיחק בשערה של מכבי חיפה, הגן על שער הנבחרת ונבחר לשחקן העונה. בספר נוסטלגיית הכדורגל הישראלי שכתבתי השנה, הקדשתי לו את הפרק הפותח. הנה הפרק המלא:
השוער הכי גדול שצמח בארץ, היה צריך להיות בן 58 בקיץ הקרוב. הוא היה אמור להיות אבא לשלושה ילדים – כולם ספורטאים מצטיינים. הייתה צריכה להיות לו אישה – אני אפילו יודע מי היא: גלית עטייה, הנערה הכי יפה שהר הכרמל ראה מאז ומעולם. היא הייתה מלכת הכיתה בה למדתי בבית הספר "חוגים". ישבה ספסל אחד לידי, מאז היסודי. אבי וגלית היו הזוג הכי אהוד בעיר.
אבי אמור היה להיות היום אחרי קריירה בליברפול, להגיע לאנפילד לביקורים שנתיים ולהצטלם עם אלפי מעריצים מחוץ ליציע האח"מים. הוא היה צריך לסחוף את נבחרת ישראל לטורנירים בינלאומיים מוצלחים, להיחשב לאחד השוערים הגדולים באירופה. אבל כל זה מעולם לא קרה. וזה לא הוגן, כי תכנית העבודה ממש צפתה את גדולתו מתממשת.
**
אני הכרתי אותו כשהיה בן 11, גדול ממני בחמש שנים – גר 200 מטרים מתחתיי, ברחוב דרך הים. היינו שכונה שכולה חיה כדורגל – בכרמל המערבי של חיפה. רוני וליאור רוזנטל גרו בחרוב 11, אבי רן צמוד לחצר האחורית שלהם בדרך הים, אלי גוטמן קצת מעליו. שרון פרי השדרנית – בינינו, מורן אטיאס הדוגמנית, בית לידי, פיני שרון הפיזיותרפיסט הירוק – 300 מטר מעלינו ברחוב תמר, איקסי בוכבינדר אגדת הכדורסל ברחוב המקביל – הרדוף, דורון פוטשניק מגן שמאלי של נבחרת הנוער, בפינה ממול. אני בחרוב 16, ממש בין כולם.
כל יום בשעות אחר הצהריים נפגשנו במגרש האספלט של בית הספר "אילנות" ברחוב הסנה. שעות ארוכות שיחקנו עד שכבר היה חושך ולא ראינו במה אנחנו בועטים. הכרתי אותו כנער שקט, צנוע, מתולתל, גבוה עם מבנה גוף שאלוהים באופן אישי תכנת ויצר. הרגליים הכי ארוכות שראיתי בחיי, מותניים צרות ששום דוגמנית לא הייתה מתביישת בהן, גוף עליון דקיק וחטוב וזוג כתפיים רחב.
אבי היה אל יווני טבעי, אבל אף פעם לא נתן לך להרגיש שהוא שייך לזן אחר. לפעמים אני חושב – שאולי הוא באמת לא היה שייך לעולם הזה, אולי אלוהים לקח אותו כי היה שונה בנוף – דגם משופר של אדם וספורטאי.
משפחת רן בראשות האב משה, צמחה בצ'ק פוסט, אבי בכלל גדל בהפועל חיפה כילד. המעבר לכרמל המערבי גרם למשה – שוער עבר בהפועל חיפה, להעביר את הילד לצד הירוק של העיר. אבי למד ב"מישלב" – רוב חבריו הגיעו משם. הוא זכה שם באליפות ישראל לבתי הספר, שיחק בהצטיינות בקבוצת הנוער של מכבי חיפה וזכה גם איתה באליפות בדרך לשער נבחרת הנוער הלאומית. לחבורה שלנו היה ברור שגדל כאן שוער העתיד.
**
אבי היה אתלט בסדר גודל שלא גדל כאן בעבר. הוא הרים רגל למשקוף, ניתר לגבהים בהם החמצן נעשה דליל, התמתח לרוחב לא אפשרי והייתה לו יציאה מהמקום וכוח מתפרץ ברמה של ספורטאי אולימפי. בגיל 17 עלה לבוגרים והתחרה על המקום בשער מול צדוק אברהמי. הייתי ביציע במשחק הליגה הראשון שלו מול מכבי תל אביב – רשת נקייה ראשונה שהשיג בבוגרים. 146 פעמים שיחק בירוק, 103 ברציפות, שיא שלא נשבר, ספג 18 שערים בעונה – הישג שאף שוער לא השיג לפניו. הוא השוער הראשון בתולדות מכבי חיפה שלבש את אפודת הנבחרת. העריץ את יצחק ויסוקר.
הוא שיחק רק תשע פעמים במדי הנבחרת וזה כואב ומתסכל. אני חושש שאוהדי כדורגל שלא אהדו את מכבי חיפה, לא יזכרו כמה ענק היה השוער הזה. מדובר בפנתר מהסוג שחי רק בטבע. חלוצי פ.צ. קלן וליברפול ששיחקו מולו עמדו בתור בסיום משחקים כדי ללטף את ראשו וללחוש לו: "נתראה בעונה הבאה בקבוצה שלנו".
כשנהג באלפא רומיאו השחורה שלו בדרכו לבילוי בחוף המערבי – הבר הכי מצליח על חוף הים בחיפה, או לקפה הבנק – מקום המפגש של כל הסלבס המקומיים – זה תמיד נעשה במהירות ובכישרון. אבי היה מכור למהירות, אהב מאוד גם סיכונים. במחנות אימונים של מכבי חיפה באירופה, הוא היה הראשון להתנסות בזינוקי בנג'י, לרחף במצנחים. אבי טרף את החיים.
לי יש מאות תמונות מאבי רן. מעל הכול אני זוכר את החיוך היפה שלו, חיוך שגורם לך להתאהב בשניות. ואז – יש לי בראש את התמונה בה הוא מחנה בשדרות הנשיא, מרכז הכרמל, ויורד מהאוטו ליד הקפה. אני זוכר אותו שולח רגל ארוכה (לרוב לבוש במכנס תכלת קצר של הנבחרת וטי שירט לבנה), אל המדרכה בשישי בצהריים ואת הכרמל מפסיק לנשום. יכולת להרגיש איך הכול הופך להיות בהילוך איטי. שמעתי את הצרצרים ליד דוכן הבאקלווה של נג'ידה בעיר התחתית, את קולות המוסכים ברחוב העצמאות, דמיינת את שלמה שרף שואג לו "בן טיבוגה" במאות אימונים שראיתי ב"קצף".
**
ואז הגיעה עונת 83/84. רן התנדנד בין הרכב לספסל בעיקר בגלל יכולת יציאה בינונית לכדורי הגובה, הוא נראה לא מרוכז, לא מפוקס. אני זוכר את שחקני מכבי חיפה, בראשות החבר הכי טוב של אבי – רוני רוזנטל, מנסים לשכנע את שרף לא להביא למכבי חיפה שוער רכש. יוחנן וולך – שרן למד בבית ספר שאשתו ניהלה, היה מנהל מקצועי עקשן שמנע את שחרורו.
העונה הזאת והעונה הבאה הביאו שתי אליפויות כשרן מתפוצץ בין הקורות. אי אפשר היה להכניע אותו באחד על אחד. הוא היה יותר אמיץ מקמיקזה, יצא מהשער במהירות ששמורה רק לקרני לייזר וזינק לכל הפינות בכישרון של מהנדס וביוכימאי גם יחד. אפילו בעיטת פנדל מולו הייתה משימה קשה. אבל השיא היה דווקא באלמנט ביציאה מן השער. מנקודת תורפה, הפך אבי את משחק הגובה ברחבה ליצירת אמנות. אני נשבע לכם: לראות אותו יוצא בטיימינג מושלם, מתעופף לכדור גובה, קוטף אותו ביד אחת ונוחת מחייך – זה מראה שאין יפה ממנו בטבע. רן באוויר זה כמו זריחה, כמו שקיעה, כמו הנוף מהכרמל ביום בהיר.
רן היה שחקן העונה בקלות, כל הופעה שלו בנבחרת היתה סיפור שפרנס מאות עיתונאים. ליברפול התעניינה, נבחרת העולם שיגרה הזמנה למשחק ידידות. הוא היה דקה וחצי לפני הישגי קריירה שאף כדורגלן ישראלי לא יכול היה לדמיין.
ואז הגיעה השבת הארורה הזו, יולי 1987.
**
הייתי חייל, הוא בן 23. נסע לכינרת עם כל החבורה הרגילה שמסביבו, ואף פעם לא חזר. הייתי בהלוויה לצד 12.000 איש. הייתי בטקס ההנצחה שבו קראו למגרש אימונים על שמו. הייתי כשהציבו את פסלו באצטדיון רמת גן, גם כשהיציע בסמי עופר נקרא "אבי רן".
אבל כל אלה לא ימחקו את השיחה הכי גרועה שקבלתי בחיי. אמא שלי, העיתונאית ציפי רום – בשבת בצהריים, תפסה אותי בבית ושינתה את חיי. כשהצלחתי לקום על רגליי, טסתי 200 מטר דרומה, מעבר לגדר ולדשא, אל הבית שלו. אבי רצון, עורך העיתון חדשות בו כתבתי, הכיר את המערכת היחסים החמה שלי עם משפחת רן וביקש שאשאר שם סביב השעון כל השבוע ואכתוב מדי יום שני עמודים. במשך 12 שעות ביום גרתי שם. פגשתי את כל גדולי המדינה והספורט. ראיתי את ניר קלינגר עונד את השרשרת של אבי ומכריז שמעכשיו הוא עובר לגור בחדרו ויהיה הבן של משה. ראיתי את אחותו, מירב, שקטה ויפה – נסגרת בעצמה, מתאבלת בדממה, מתנתקת, מתבודדת, רציתי לצרוח. ישבתי ימים שלמים ליד אחיו הקטן – שולי, שהטרגדיה הזו ממש הרסה אותו. שולי, ששיחקתי איתו ועם שלושת חבריו יואל, חיים ועופר אלימלך, שעות כל יום. שולי נמס לי דרך האצבעות. הלך ודעך. צפיתי מקרוב במשה רן, אבא שהיה מעורב בכל שניה בקריירה של בנו, משתנה לגמרי. נעשה קשה, שתקן, מנותק.
האסון הזה שבר עיר שלמה. חיפה לא הייתה אותה עיר בלי אבי רן – האיש שמילא אותנו תקווה, גאווה, אהבה. אבי רן היה שוער עצום בקנה מידה עולמי. הוא היה כל יכול על קו השער, שד משחת בקרבות האוויר. וזה רק התחיל, עוד לא הבשיל, עוד לא הגיע למוצר המוגמר המטורף שהוא יכול היה להיות. מאז, אין יום בו איני חושב ונזכר בו. אף יום כזה. אולי הוא ממשיך לצאת לכדורי גובה שם בגן עדן, מרחף בין העננים, מזנק לרגלי מלאכים. ואני בטוח שהכל הוא מבצע בחיוך השקט שלו, היפה הזה, החיוך שהכי חסר לי בעולם.
מה אני אגיד לך אלוהים, לקחת מאיתנו מתנה שאי אפשר למצוא ולשחזר. הרחבה בלב שלנו נשארה ריקה. אין בה אף שוער בשער.
הפרק על אבי רן מתוך הספר "חיפה נגד שאר העולם" בהוצאת יחיאל
מה דעתך על הכתבה?