בין עבדה לקניקובסקי: מגמות בחלון ההעברות הישראלי

1. אבי לוזון הוא המלך. ליאל עבדה הפך השבוע להעברה הרביעית הכי יקרה של שחקן ישראלי מליגת העל לחו"ל. לפניו ברשימה נמצאים ערן זהבי, מנור סולומון ודיא סבע. כלומר על שתיים מההעברות חתום זהבי (שבמספריו ובכישרונו הרוויח ביושר מעבר עצום לליגה עם כסף גדול ופתח את הדלת לסבע) ועל השתיים האחרות חתום אבי לוזון. זהבי הוא מכונה. שחקן עוצמתי ומיוחד כמוהו גדל פעם בדור במקרה הטוב. לוזון, בצד השני, עלה על שיטה. מכבי פתח תקוה גם יודעת לייצר ולטפח כישרונות, אבל יותר מזה, יודעת מתי להוציא אותם החוצה.

לוזון, מי שבזמנו היה חתום על המשפט המנותק "הליגה השישית בטיבה באירופה", הבין מזמן מה שעמיתיו הבעלים מסרבים לקלוט כל אחד מסיבותיו הוא. לא שישית, לא 20 וכנראה גם לא 30. מנהלים, סקאוטים, שחקנים ואנשי כדורגל תופסים את ליגת העל כמקום נמוך ונידח שאין הרבה מה לחפש בו. רוצה להוציא שחקן לחו"ל ולהרוויח עליו דמי העברה נאים פלוס? תוכיח שהוא כישרוני בגיל צעיר מאוד. הכישרון שלך עדיין מסתובב פה בגיל 23-24? תתחיל להוריד את הדרישות על דמי ההעברה. וגם את הציפיות.

מבחינת סלטיק, גנט, שחטאר או כל קבוצה שתבחרו במקומות אליהם עוברים שחקנים ישראלים, אין הבדל בין מכבי פתח תקוה, נתניה ואשדוד למכבי תל אביב או מכבי חיפה. ישראל זה ישראל. לוזון הבין מזמן שהוא לא צריך אף אחד בשביל מקפצה. יעקב שחר, מיץ' גולדהאר ואלונה ברקת לא יקפיצו את השחקנים שלו מהר יותר. בדיוק להפך. גם השחקנים מתחילים להפנים את זה. המסקנה שיוצאת מעסקות סולומון ועבדה פשוטה. במציאות הנוכחית, אם החלום שלך לצאת לחו"ל, אתה לא צריך את הגדולות. רצוי אפילו שתתרחק מהן.

מכבי תל אביב, מכבי חיפה ואפילו הפועל באר שבע הם מועדונים נהדרים לעשות בהם קריירה יפה, להרוויח משכורות טובות, להיאבק על תארים, כמובן לחזור אחרי כמה שנים בחוץ ולעשות אצלם עוד חוזה יפה – אבל לא להתקדם מהם לאירופה כשאתה בשיא. מה שהיה נכון ל-2011 לא תופס יותר ב-2021.

2. מה נשאר לגדולות? באופן טבעי, קבוצות גדולות בונות את הסגל שלהן כדי לזכות בתארים. האינטרס הוא לשמור על הכישרון ולא ולחפש למכור אותו. לא ניתן לדרוש מהן להנדס את כל המערכת ולהקריב זמן כדי לקדם ילד. הן מחפשות שחקנים מוכנים בין אם גידלו אותם בעצמן או רכשו אותם. מנגנונים כמו השאלות או "קבוצות בת" עוזרים לגדולות לשמור על הנכסים הרבים שלהם עד שיהפכו לשחקנים מוכנים שיש להם מקום בהרכב. מה הן מחפשות לקנות בינתיים? ישראלים מצטיינים בתוך הליגה או ליגיונרים חוזרים.

מכבי תל אביב ומכבי חיפה הסתערו הקיץ על הסחורה החמה של הקבוצות הבינוניות: עידן נחמיאס, אוסמה חלאיילה, אורי דהן, עלי מוחמד ודין דוד. בגדול, אפשר להגיד ששוק ההעברות הישראלי התאושש ממשבר הקורונה. הסטנדרט חזר להיות מה שהיה. שחקן ליגה טוב שווה פלוס מינוס מיליון יורו. כלומר, זו המציאות שהשוק מכתיב. אם לדייק, שחר, גולדהאר וברקת מוכנים בתיאוריה לשלם כמיליון יורו על שחקן מתוך הליגה שהם מוצאים לנכון שישדרג את הסגל והם אלו שמציבים את הרף. מכיוון שכך, הדיון על "כמה שווה" באמת שחקן טוב מתוך הליגה לא רלוונטי.

הבעיה היא שהסטנדרט הזה – אם תרצו "מחירון לוזון וג'קי" לא מעניין קבוצות מחוץ לישראל. זה בדיוק ההבדל בין סולומון, עבדה ואפילו יונס מלדה ליונתן כהן וגבי קניקובסקי. השניים האחרונים לומדים על בשרם איך תופסים את הליגה שלנו מחוץ לבועה. אחרי גיל מסוים, שחקן שמשחק בישראל יהיה אטרקטיבי יותר רק אם הוא חופשי או יכול להגיע בסכום סמלי. הקבוצות כמובן מנסות להימנע מהפלונטר. אייל סגל יודע שהסכומים שהוא דורש על קניקובסקי ריאליים בתוך הליגה. מכבי תל אביב יודעת שיש לה אמצעים לפתות את כהן להישאר אצלה כל עוד לא מגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה.

דור פרץ, אחד שעבר את כל תהליך ההבשלה עד שהפך לשחקן הליגה אולי הטוב בישראל, הגיע לנקודת האל חזור שאומרת: לרדוף אחרי החלום עכשיו או להישאר כאן כנראה לעולם. שחקנים אחרים, כמו למשל שון וייסמן או תאי בריבו, הבינו שבניגוד לליגת העל, מקפצה אמיתית עושים דרך ליגות הביניים באירופה, רק שכדי להגיע לשם, אתה צריך להיות חופשי – וזו כבר בהחלט מגמה. אפשר להעריך בעדינות, שהמלחמה האמיתית על שחקנים תעבור בהדרגה (גם ברמת הסיקור התקשורתי) לגילאים 14-16 ובלי קשר, שחקנים יתחילו להתעקש פה יותר על סעיפי שחרור.

3. אפילו משה חוגג, "הפנטזיונר", מתחיל להתפכח מאשליית ה"תג מחיר של שני מיליון יורו" ולהבין שהסכומים אותם הוא חולם לקבל על שחקנים מסוימים בסגל שלו, הגיוניים רק במקום אחד – כאן. שאלה: האם זה שם את בית"ר כמועדון באותה שורה עם אותן הקבוצות שחיות על מכירה והשבחה של שחקנים? חד משמעית כן. התנור חם? עד עכשיו בית"ר מתנהלת בחלון כמו חברותיה לפלייאוף התחתון אשתקד.

4. פריקי פריידיי. מכירים את הסרט? ג'יימי לי קרטיס ולינדזי לוהן, אמא ובת, מתעוררות כל אח בגוף של השנייה. אז מה תגידו על שחר ששופך מיליונים בתוך הליגה וברקת שמחתימה מכל הבא ליד? באר שבע, אחרי שנתיים פיננסיות, מצאה את עצמה בנחיתות איכותית בסגל. מכיוון שאין לה יכולת ללכת לנוער שלה ולהוציא משם יותר מדי, נותרה לה ברירה אחת – להתפרע על שאריות. מוקדם להעריך לאן זה יוביל אותה, אבל צריך להזכיר את ההיסטוריה. שום קבוצת שאריות כזאת לא הפכה למועמדת לאליפות. לא נכון לבאר שבע להסתכל על עצמה ככזאת.

מכבי חיפה התפרעה אולי קצת יותר מדי. מדיניות הרכש של הירוקים בראשות ברק בכר מזכירה קצת את הקדנציה שלו בבאר שבע. בעונה הראשונה הוא חיפש להוסיף עוגנים שמתאימים לשיטה שלו (וואקמה, צדק, ראדי, שהר לעומת דוניו, פלאניץ', רודריגס ואצילי). בשנה השנייה, זה כבר מסע חימוש שנועד להפוך את הקבוצה לנטו שלו. אז בבאר שבע הגיעו ויטור, אוחנה, קורהוט, חיימוב ובהמשך זריהן, והשנה הגיעו שבעה שחקנים בעלות של שלושה מיליון יורו. ההבדל? כולם זוכרים את המסע האירופי של באר שבע בעונה השנייה של בכר, בעוד מכבי חיפה הנוכחית תקווה להתנחם בשלב הבתים בקונפרנס ליג. בינינו, לא בטוח שהקבוצות שלנו שוות הרבה יותר.

5. נתניה וסגל חזרו למקורות בחלון הנוכחי עם כמה עסקאות די מעניינות מתחת לרדאר. כמו בימי בראשית ימי דראפיץ' וברדה בליגת העל, המטרה היא לתפוס כישרונות רגע לפני פריצה ולהפוך את המועדון לכזה שצעירים מעדיפים להגיע אליו. לבסיס הישראלי המבוגר – הציר עמוס-כהן-צדק-עזרא – רוצים להוסיף עוד קשר צעיר. השאר הם שחקני השבחה וזה כולל גם את המושאל איהאב אבו אלשיך שינסה לקבל בנתניה את הבמה שלא קיבל ממכבי חיפה ומכבי פ"ת אשתקד.

הקו הזה כולל גם את הזרים. מי שלא מועמד לאקזיט, לא ממשיך. קליאן ואן דר קאפ התברר כבלם ליגה סולידי ותו לא? ויתרו על האופציה. לאמק בנדה לא תרם מספרים? ויתרו על האופציה. אבובקאר דומביה זומן לסגל חוף השנהב לטוקיו 2020? האופציה מומשה בשאיפה שמשם תבוא הצעה. מי כן בא? בוריס אנו בוגר מחלקת הנוער של פורטו (כלומר שחקן עם פוטנציאל מכירה), אבל בעיקר איגור זלאטנוביץ'.

הסרבי הוא אחד הזרים הכי מעניינים שהגיעו לכאן הקיץ. כישרון שנפלט מפרטיזן, כבש בצרורות בקבוצה קטנה בסרביה, נמכר למאיורקה, נעלם בהשאלות בליגה השנייה והגיע בהעברה חופשית כדי להשתקם. הצניחה מהסגל המורחב של מאיורקה לקבוצה בינונית בישראל גדולה, אבל נתניה מקווה שזו תהיה הברקה שתסדר לה גם עונה טובה וגם לא מעט כסף מהעברה עתידית.

אבל הסיפור האמיתי בנתניה הוא קניקובסקי. סגל מבחינתו כבר מזמן היה רוצה לתפור עסקה עם מי שתיתן לו את התמורה הגבוהה ביותר בישראל – וכמו שכבר הסברנו, בהחלט יש מי שישלם. קניקובסקי (הכוח ההתקפי היחיד של נתניה אשתקד) שיחגוג 24 בעוד חודש רוצה חו"ל. קניקובסקי לא מקבל את ההצעות שהוא רוצה. סגל לא מקבל את הסכומים שהוא רוצה. קניקובסקי יודע כמה קל יהיה לו לעבור כשחקן חופשי בקיץ הבא. סגל לא מוכן לדמיין אפשרות כזאת. הוא צריך תמונת ניצחון מול האוהדים. בינתיים שני האנשים הנחמדים הללו מתנהלים בשקט, אבל הדד ליין מתקרב. מישהו מהם יצטרך להתקפל – כלומר קניקובסקי יסכים למעבר בתוך הליגה או לחתום על חוזה משודרג עם סעיף יציאה או שסגל ייתן לשחקן להשלים עונת חוזה –  אחרת, יגיע הפיצוץ.