חמשת סימני השאלה של ליגת העל

מחר (שבת), אחרי עשור, תיפתח עונת הכדורגל כשהאלופה היא מכבי חיפה. זה, כשלעצמו, חידוש. אבל כשמוסיפים למשוואה הזו את הדרבי הירושלמי שחוזר אחרי 22 שנה – זה כבר מעיף את הציפיות והמחשבות על העונה הבאה למקום אחר. לכבוד הרגע המרגש, הנה כמה מהשאלות הבוערות שמציפה העונה שבפתח.
.

האם מכבי חיפה תזכה שוב באליפות?

אם לשפוט אך ורק לפי התוצאות של משחקי הקיץ, בתוספת שיטת הרכש המוזרה של מכבי תל אביב עד לרגע ירידת המדור לדפוס – התשובה היא: כנראה שכן. חיפה נראית בבירור טובה יותר, מסודרת יותר ומגובשת יותר מהיריבה העיקרית שלה לתואר. יכול להיות שייווצרו בעיות מסוימות מכיוון הפועל ב"ש עמוסת הווטרנים, אבל סביר להניח שהירוקים יידעו לטאטא אותן בקלות.

איפה מתחילה הבעיה של חיפה? כמו תמיד – בראש. קודם כל, לקחת אליפות בק טו בק זה לא קל באופן כללי. מעבר לכך, מכבי חיפה עדיין לא הוכיחה לנו בשנה שעברה שהיא אכן התנתקה מהתסביכים שליוו אותה בכל העשור שבין האליפויות. עדיין נעלבו שם מכל דבר, עדיין לקחו קשה כל השמטת נקודות, עדיין חוו רעידות קלות בכנף בדקות ההכרעה של העונה שעברה. לכן, מה שמעניין באמת, יותר מאיך נראות היריבות, זה מה מכבי חיפה הצליחה ללמוד ואיזה גרף שיפור מנטלי היא יכולה להציג לקראת העונה הזו. ככל שהתהליכים יהיו אפקטיביים יותר, האליפות תבוא יותר בקלות.
.

למה מדיניות הרכש של מכבי תל אביב נראית ככה?

בזמן שהאלופה מהכרמל נראית סבבה לגמרי, 100 קילומטר דרומה, במתחם קריית שלום, יש בעיקר סימני שאלה. נכון, עדן שמיר הגיע בהשאלה, וההחתמה של דן ביטון קצת מורידה את הלחץ, אבל למה לחכות לסוף הקיץ? מה אתם, בני יהודה? מכבי תל אביב בדרך כלל פוגעת בזרים שלה, אז אולי לגבי סטיפה פריצה יכולים להיות רגועים שם. אבל האמת היא שאף אחד לא רגוע, השטח מבעבע, אוהדי מכבי תל אביב מציפים את הרשתות החברתיות בהיסטריה שלהם וכבר פעמיים בקיץ הנוכחי הגיעו כמה מהם לקריית שלום עם שלטי מחאה (מנומסים בינתיים, כי בכל זאת).
.

יכול להיות שכולנו טועים. מכבי תל אביב של העשור האחרון לא התלהמה עם הרכש שלה ובחמש מתוך עשר עונות זה הוכיח את עצמו. אבל מי כמונו יודעים שבקריית שלום לא רגילים להסתפק ב־50% הצלחה. ההיגיון הסביר אמר שאחרי שגולדהאר איבד את האליפות למכבי חיפה, את העונה הזו הוא יפתח בקצב אחר של רכש, כזה שיחזיר את העניינים למקום שהוא והקהל שלו רגילים להיות בו. זה לא קרה, ולכן יש שתי אפשרויות: או שמישהו בקנדה נרדם בשמירה, או שאנחנו לא מבינים כלום ונאכל את הכובע בסוף העונה.
.

האם משה חוגג מטריל בכוונה?

מעניין אם מישהו מנהל אקסל מסודר של כל הפעמים שבהן משה חוגג, הבעלים של בית"ר ירושלים, הודיע שימכור את המועדון ו/או יחתוך הביתה בגלל הכסאח עם לה פמיליה. רק השבוע שוב קיבלנו ידיעות כאלה באתרים השונים, וכולם כרגיל משחקים את המשחק.

מאחר שבאופן אבסולוטי לה פמיליה זה "רע", הרי שמי שיוצא נגדם חייב להיות "טוב". ומי ש"טוב" – התקשורת השטחית והבנאלית תמיד איתו, והרוח הגבית נושבת בעוז.

אבל מה עם מאות אלפי אוהדי בית"ר ירושלים שאינם נמנים עם לה פמיליה? הם ב"רע" או ב"טוב"? נגיד שחוגג רציני, האם באמת הם צריכים לאבד אדם בעל יכולות השקעה שעומד בראש המועדון רק משום שהוא "טוב" והם "רע"? ובכלל, מה חוגג רוצה מאותם מאות אלפי אוהדי בית"ר, שיבואו ליציע המזרחי לריב עם ארגון האוהדים? שיישארו בבית? שימצאו קבוצה אחרת?

ואם הוא סתם מאיים וזה בעצם עוד "תחזיקו אותי" בלי שיש כל כוונה באמת לקפוץ, מה התועלת? בסדר, התקשורת מריעה. אבל איך בדיוק זה משפיע על הקבוצה שלך? מה אמורים לחשוב המאמן, השחקנים, הצוות המקצועי – כשאתה כל שני וחמישי מאיים לחתוך בגלל כמה חורנים ביציע?

האם הפועל ירושלים תסיים מעל בית"ר?

מעניין לעניין באותו עניין. ב־15.4.2000 כבש שי אהרן את השער האחרון של הפועל ירושלים בדרבי של עיר הבירה. הוא השווה ל־1:1 מול בית"ר של אלי אוחנה, רגע לפני שהאדומים מירושלים נכנסים לגיהינום של שני עשורים. כמה שבועות אחר כך הפועל ירושלים נפרדה מהליגה הראשונה, עם 988 משחקים ברקורד. זה אומר שבמחזור ה־12, במשחק חוץ מול הפועל תל אביב, הפועל ירושלים תגיע – סופסוף – לאלף משחקי ליגה.

לא צריך להיות על הציר שבין לרר ליהונתן כדי לדעת מה המטרות של הפועל ירושלים העונה. עולה חדשה – בשנה הראשונה שלה בליגה הראשונה – רוצה רק דבר אחד: לשרוד. בכל מחיר. אלא שהפעם יש פה פוטנציאל לטוויסט מעניין. לדרבי שייערך כבר במחזור השני, הפועל מגיעה, נכון להיום ולראשונה אולי מעונת 90/91, כשהיא לא נופלת מבית"ר, ויש שיטענו שאפילו טובה ממנה.

כרגע, הפועל ירושלים היא כל מה שבית"ר לא: מועדון מסודר עם סגל מהודק, בעלים מחויבים והמון אנרגיות חיוביות. לפחות נכון לעכשיו נראה שבצד השני של הכביש לאף אחד אין באמת חשק או ראש לעונה הזו.

לכן, הפועל ירושלים יכולה לשאוף לשלב בין המטרות שלה העונה: גם לשרוד בליגה וגם לגמור מעל בית"ר. זה יכול להצליח עד כדי כך שבשנה הבאה שוב תהיה רק ירושלמית אחת בליגת־העל.

האם הקורונה תצליח שוב להרוס הכול?

נכון, יש חיסון שלישי, ונכון, בחצי השנה האחרונה של עונת 20/21 שיחקו רצוף. לאט־לאט גם הקהל חזר, וקיבלנו תמונות נורמליות של כדורגל אחרי שנה שלמה ללא קהל ועם כדורגל מוזר מאוד שכולו נראה כמו רדיוסים של בית"ר ירושלים מתקופת משה דדש. אבל למרות הכול, לפחות כרגע המגיפה משתוללת, וכבר כמה פעמים הודלפו מכיוון משרד הבריאות ידיעות על כך שגורמי המקצוע מעוניינים להגביל את כמות הקהל במגרשים ל־500 איש בלבד.

זו עלולה להיות מכה אדירה לקבוצות, שייפגעו כלכלית באופן משמעותי. זו יכולה להיות גם סטירת לחי די רצינית להליך השיקום של הכדורגל, אם כי חייבים להודות שלאור המענקים הנדיבים שקיבל הענף בשנה האחרונה, שבאו במקביל לקיצוצים לא קטנים בכלל בחוזים רבים של שחקנים – הפגיעה לא הייתה דרמטית.

מי שנפגעו ועלולים להיפגע שוב אלה הקהל והשחקנים. אנשים רוצים לבוא למגרש, וגם כשהם יושבים מול המסך, הם רוצים לשמוע את הקהל על אמת. אותו דבר השחקנים. בואו נקווה שאף אחד לא יצליח להרוס לנו את הכדורגל, בטח לא הנגיף הארור שהשבית פה את המדינה לשנה וחצי. שתהיה עונה מוצלחת ופורה.