בין שלל התירוצים של פטריק ואן לוון אתמול (ראשון) לא היה חסר שיאשים את הניקוד הגבוה באירופה שהושג בחלקו בתקופתו של גאורגיוס דוניס, בכך שהקבוצה פגשה עד עכשיו יריבות אימון (רשמיות) ברמה של ליגה לאומית והגיעה לא מוכנה לליגה.
מכבי תל אביב הפסידה עד אתמול רק לקבוצה אחת בהכנה וזו הייתה מכבי חיפה. לא היה רמז גדול יותר למועדון – לא רק למאמן – להבין שיש כאן שילוב של סגל-מאמן-קבוצה שלא יניב הרבה.
קשה לדעת מה קורה בקרביה של הקבוצה כי מכבי סגורה בדלת אמותיה, אבל כאשר שדר הקווים בסכנין, רענן ברנובסקי, מספר לצופים כי ואן לוון מתחנן בפני שחקני הקבוצה לא לשלוח פאסים ארוכים, ולמרות זאת הם כן שולחים, אתה מבין שמשהו במשמעת הטקטית התרופף עד לא קיים.
כשואן לוון – מנהל מקצועי של מחלקת הנוער, מנהל שיפור המועדון – קיבל/ביקש בשמחה את משרת המאמן, הוא כרה לעצמו בור. על כל ואן לוון שמת לאמן, יש אלף מנהלים מקצועיים שהיו שמחים שאפילו לא יציעו להם משרת אימון. עדיף משרה אפורה ובטוחה מאשר משרה שמנדנדת את הכסא שלך מדי יום. כשהוא נכנס לתפקיד, ראינו קבוצה ממושמעת, שטרפה את השליש האמצעי, ששיחקה כדורגל קצת מיושן, אבל כזה שהיה צמוד לכללים והיה בו הרבה מוטיבציה.
אבל כשאתה מקובע בשיטה, ומקובע על שחקנים שמתאימים לסגנון, הקבוצות לומדות אותך ואתה מאבד את השחקנים שדילגת מעליהם. ומכבי, עם הסגל העמוק שלה, נותנת מעט מאוד פתרונות לתקלות שבדרך.
למכבי חסר חלוץ, והשימוש המתוקצב בפריצה רק מעיד שייקח לו זמן להיכנס לתלם; למכבי חסר גולסה, זה צועק, אבל קבוצה שמתבססת כמה שנים על שחקן די פציע, לא מתאימה למאבקי אליפות; והחולשה של סבוריט וז'ראלדש מעידה שאולי היה צריך להתבצע בעמדות האלה רענון. על מדיניות הרכש המוזרה של גולדהאר כתבנו פה הררי מילים, אבל הוא לא האשם הבלעדי.
אחרי הכול, ואן לוון נראה אתמול אומלל, ובעיקר בודד. ככה נראה מאמן שהפסיקו לספור אותו.
בעונה שעברה הגיעו רן בן שמעון, גיא לוזון וקובי רפואה והציבו רף השגה לקבוצות בסדר הגודל שלהן, הרף על שמם של דראפיץ' וברדה: אם יש להם סגל מתאים, אולי לא תגיעו לאירופה אבל לפחות תשחקו כדורגל, כי ליגה לא תרדו.
ואל הרף הזה שואפות עוד קבוצות העונה. את סכנין ראינו אתמול, עם הסגל המשופר שלה, ואת חדרה אנחנו רואים מאז הגיע מנחם קורצקי אליה. הביטחון שיש לקבוצות האלה ביכולות שלהן, יקטול עוד ענקיות בחלק הראשון של העונה, עד שהן יבינו שמולן מתייצבות קבוצות שלא משחקות 10 אחרי הכדור ולוחצות בשליש האחרון, הליגה לא תיראה כמו ליגה של גדולות אלא ליגה פתוחה לכל.
מכבי חיפה למדה את זה אתמול, אבל היא למדה עוד שני דברים חשובים: מוחמד אבו פאני הוא כלי מאוד חשוב במערך של ברק בכר, וקשה לקבל את אותה תמורה גם מיובל אשכנזי החלוד; משהו קורה לקבוצה מחוץ לסמי עופר. התוצאות באלמטי, בטורשבאן ובבאקו לא היו מקריות, וכאן מדובר בסך הכול בנסיעה של 40 דקות מחיפה לנתניה.
מכבי חיפה תלמד בדרך הקשה כי יותר קל לקחת אליפות אחרי 10 שנים מאשר לשמור עליה. היריבות רוצות את רגעי התהילה שלהן, השחקנים חיים מנסיעה לנסיעה וקצת מורידים הילוך, והעונה הקודמת הסתיימה, הכול חדש.
הביוגרפיה על איתי שכטר תהיה חייבת להיפתח עם המשחק באכנאס של הנבחרת הצעירה בינואר 2007. בדקה ה-28 פנה השופט דימיטריס חריסוכתומו למאמן גיא לוי ודרש ממנו להחליף את שכטר אחרי שתי צלילות ברחבה, לפני שהוא מרחיק אותו. לא היה נעים לו להרחיק שחקן בפקאקטה משחק ידידות לעיני 50 צופים, מתוכם 30 אנשי אבטחה ישראלים. אז לוי החליף אותו בשלומי ארבייטמן.
הצלילות של שכטר ברבות השנים העבירו שופטים על דעתם. בכינוסים של איגוד השופטים דיברו שעות רק עליו, ואחר כך העבירו הנחיות מעורפלות שמטרתן הייתה אחת: איתי שכטר. עד כדי כך הייתה טראומה מסחיטת הפנדלים שלו, שנשכחה העובדה כי לפעמים שכטר לא נופל סתם, הוא לפעמים גם מוכשל. לירן ליאני נפל בפח שטמן לעצמו.
ליאני הוא מבכירי השופטים בישראל, אבל בשעה שאוראל גרינפלד מפזז במפעלים בינלאומיים עתירי שם ורועי ריינשרייבר סוגר ממנו את המרחק, ליאני מקבל משחקים לעיני קהל עוין בישראל ומטפח כרס של בטחון עצמי מופרז. אתמול הוא צפה ב-VAR ולא השתכנע במה שכולם השתכנעו, שעומר לקאו בעט בשכטר, ואחר כך לא הלך ל-VAR כדי לצפות במהלך שבו אוראל דגני הכניס כתף לחזה של שכטר וזה נפל כאילו מישהו דפק לו סנוקרת לאף.
דגני נפל גם הוא בפח, כי מי שישים לב, כבר באירוע הראשון הוא השתולל מכעס על שכטר המסכן, שבאמת חטף בעיטה לא נעימה בכף הרגל. הוא לא הפסיק להשתולל אחרי המקרה שלו עצמו והוא ישתולל הרבה זמן בבית בזמן שאוהדי בית"ר אולי ישתוללו בבית וגן על הקבוצה העגומה שהעמיד להם משה חוגג, למרות שייאמר להגנתה של בית"ר שחמישה שחקני הרכב שלה פצועים ולא שיחקו.
ההדחה מול אנורתוזיס לא הייתה מבישה – מדובר בקבוצה שוות כוחות להפועל באר שבע – אבל היא תאפשר לגלקטיקוס של אלונה לצרף אליה את ניקיטה רוקאביצה ואולי לנצל את העונה האירופית של המכביות כדי לחלום. גם בלי שגיב יחזקאל הקבוצה הזו מספיק חזקה כדי להיות דומיננטית ולנצח במגרש לא פשוט.
אגב, זה יהיה עוול לספר רק על הצלילות של איתי שכטר בכל פעם שכותבים עליו, כשאתמול הוא כבש שער שהעלה אותו מעל גיורא שפיגל בטבלת כובשי השערים בליגה הבכירה בכל הזמנים, ובפנדל שסחט גם מנע ממכבי תל אביב את המקום האחרון כבר לאחר משחק אחד. אם הם לא נפרדו יפה ממנו, לפחות הוא נפרד יפה מהם.
הפועל תל אביב הייתה 24 שעות במקום הראשון. זו כבר התקדמות.
