אל תמהרו לחגוג: משה חוגג עדיין לא עוזב את בית"ר ירושלים

משה חוגג בעלי בית"ר ירושלים | ברני ארדוב

משה חוגג הצעיד את בית"ר ירושלים לאסון מקצועי וכלכלי, וכעת הוא מוסר את הקבוצה לידיים של נאמן. היהירות, המוחצנות וקבלת ההחלטות הלקויה שיתקו את המועדון, אבל מי שחושב שאנו בפתחו של עידן חדש כנראה לא קורא נכון את המפה

קבוצות: בית"ר ירושלים

במרץ האחרון קיים משה חוגג מסיבת עיתונאים. הימים בבית"ר ירושלים היו סוערים אפילו יותר מתמיד. רק בשבת, יומיים לפני מסיבת העיתונאים, עזבו המאמנים סלובודן דראפיץ' ושי ברדה את המועדון. חוגג התייצב להשיב לשאלות. אחת התשובות שלו מנתה שלוש מילים בלבד: "נפלתי בשבי הדריבל".

"דריבל", יכולת כדרור והיתול בשחקני היריבה. מילה שמכילה בתוכה פרדוקס מסוים. מצד אחד, דריבליסט הוא שחקן רב כישרון שיכול לפרוץ הגנות. מצד שני, בדרך כלל מיוחסת לו תכונה של אגואיזם, של להטוט-יתר, של חוסר תכליתיות. חוגג בחר בשלוש שנותיו בבית"ר להסתכל רק על הפן הראשון של הביטוי והזניח לחלוטין את השני. התוצאה הייתה יותר מדי אגו ופחות די תכלס. לאחר אותה מסיבת עיתונאים הוא העביר את הניהול המקצועי לידיו של אלי אוחנה.

משה חוגג בעלים בית"ר ירושלים
משה חוגג בעלים בית"ר ירושלים | דני מרון

לכאורה, לא אנקדוטה מקצועית היא שמעידה על כשלונו של בעלים. בעל המאה הוא בעל הדעה, ובעלי קבוצות רבים עשו טעויות ושרדו כדי לספר ובעיקר כדי לנהל. לחוגג היו שתי בעיות עיקריות בבית"ר ירושלים. האחת היא שההתנהלות המקצועית שלו אכן הכניסה את בית"ר לבור עמוק. למשל, השחרור של דן איינבינדר, אחד משחקני הנשמה הגדולים של הקבוצה, פגע ישירות במועדון, במיוחד בעונה שבה היו צריכים לוחמים על הדשא. בינתיים איינבינדר עושה חיל בהפועל תל אביב, שם הוא חתום כבר לעונה הבאה. לבית"ר אין היום שחקן מסוגו.

הבעיה השנייה היא שלחוגג לא באמת הייתה מאה. לפחות לא בשנה האחרונה.

המשבר הכלכלי בבית"ר ירושלים לא החל אתמול ולא שלשום. המצב לא היה מזהיר עוד לפני כן, אבל הקורונה הזיקה קשות לחוגג ולמועדון. שחקנים נמכרו, משכורות קוצצו, מספר העובדים הצטמצם. שפע מעולם לא היה, אבל גם מהמעט שכן כבר לא נשאר. במאי 2020 פרסם כאן אופיר סער כי הסנדוויצ'ים אחרי אימונים ומשחקים ירדו מהתקציב והשחקנים נאלצו לרכוש על חשבונם. אז נראה היה שזו נקודת שפל, אבל כמו בסיפור המכולת של כוורת, בבית"ר התבקשו להתעודד כי המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע. הם התעודדו, ובאמת נהיה יותר גרוע.

אוהדי בית"ר ירושלים מוחים נגד משה חוגג
בסופו של דבר הוא עשה הרבה דברים טובים במאבק נגד הגזענות, אבל הקרע עם האוהדים בלתי ניתן לאיחוי | מאור אלקסלסי

חוגג עשה דברים טובים בבית"ר ירושלים. את המאבק בגזענות לא הוא החל, אבל הוא כן הלך איתו יותר רחוק מכל בעלים אחר אי פעם במועדון. הוא כן ניסה להנחיל משהו אחר, אם כי תמיד נחשד במניעים זרים. למשל, כשניסה להביא את השייח חמד בן ח'ליפה. גם אם העסקה הייתה לגיטימית (והיא לא), גם אם בן ח'ליפה היה פרטנר הגון (והוא לא), קשה לדמיין את העברת בית"ר לידיים אמיראתיות. אפס האמון הציבורי שנרכש כלפי העסקה מראשיתה, הן מצד התומכים והן מצד המתנגדים לה, העיד יותר מכל על אופי ההתנהלות של חוגג, שמהרגע הראשון שלו במועדון יוחסו לפעולותיו מניעים נסתרים, גם אם זה לא תמיד היה נכון. כל זאת, במקביל לידיעות חוזרות ונשנות על תביעות כנגדו ונגד החברות שבבעלותו בעקבות מיזמים שונים.

בית"ר ירושלים היא מועדון שמעולם לא רווה נחת מהבעלים. תמיד שרר שם בלגן, חוסר יציבות כבר הפך לחלק מה-DNA של בית וגן. עד לפני 15 שנה היו שם אנשים שידעו לנהל את הבלגן הזה ביד רמה. אחר כך הגיעו עידן גאידמק, גומא אגייאר, אלי טביב ולבסוף חוגג. חוגג לא הביא שום דבר אחר לשולחן – לא את הכסף וההצלחה של גאידמק, לא את טביעת העין המקצועית של טביב, אפילו לא את החזון המופרע והטירוף של אגייאר. הוא שילם על בית"ר 18 מיליון שקל. הוא משאיר אותה עם התחייבויות גדולות בהרבה, מרוקנת מעתיד מקצועי ועם שאיפות הישרדות בליגת העל.

חוגג אוהב את הרשתות החברתיות. מהרבה בחינות הוא אפילו ניהל את הקבוצה דרכן, מישש דופק ומדד את מצב הרוח. לזכותו ייאמר שהוא מנהל אינטראקציה עם האוהדים, וזה משהו שאף בעלים בליגת העל לא עושה, אבל לפעמים העוקצנות שלו רודפת אותו. כך, למשל, כשירד בפייסבוק על אוהד שהטיף להבאת אלי כהן "השריף" כמאמן. אלי כהן אולי לא מתאים להיות המאמן בבית"ר היום, אבל כסמכות מקצועית נוספת לצדו של אלי אוחנה אולי היה מצליח לשכנע את חוגג ששחקנים מסוימים שהביא לא מתאימים לבית"ר. מי יודע כמה מיליונים היו נחסכים בעקבות מהלכים כמו הבאת אלירן עטר, מתאוסיניו, סנטיאגו אוקמפוס, מיכאל אוחנה וירדן שועה. במקרה הזה, הבדיחה הייתה על חשבונו.

שחקן הפועל תל אביב דן איינבינדר
נאלץ לעזוב את בית"ר – ועושה חיל בהפועל תל אביב. איינבינדר | ברני ארדוב

אז מה יהיה עם בית"ר ירושלים ב"עידן שאחרי חוגג"? בואו נתחיל בכך שזה עדיין לא לגמרי מדויק. חוגג עדיין לא שחרר, ועד שזה לא קורה נמשך העידן שלו במועדון. האיש שאמר שייתן חוזה לעידן ורד, שאומר שהוא לא מעורב מקצועית, שעומד מאחורי עסקת הפייק שייח' ועוד אי אילו רעיונות קפריזיים הוא לא זה שממנו אפשר להבין שבית"ר בדרך להמשיך הלאה. הוא לא אומר שהוא מתנתק מהקבוצה וזה אומר הכול. אל תתפלאו אם הוא יישאר שם, יהיה מעורב וכמובן ישמח אם יקראו לו לחזור שהרי אין איך לשלם משכורות והקבוצה בבעיה. איך אמר מישהו בבית"ר? "נראה כאילו המועדון הזה קיים כדי שבכל יום תהיה כותרת על חוגג".

עם כל התדמית הבעייתית של המועדון, תמיד יהיה מי שייקח את בית"ר, השאלה אם יש מי שרוצה למסור. אלי טביב ייקח את הקבוצה על התחייבויותיה. חוגג יעביר אותה לידיו? אל תבנו על זה, ולא בשל היותו טביב. הוא גם לא יציב תג מחיר ריאלי וזה אומר דבר אחד – בשלב זה, הוא רוצה לשמור את הקבוצה אצלו. מבחינתו, תפקידו של הנאמן עו"ד יצחק יונגר הוא לקצץ בהוצאות. בעתיד? אלוהים גדול.

ברמה המקצועית, בהנחה שהיהלום אביאל זרגרי לא יימכר בימים שנותרו עד לסיום החלון, בית"ר נשארת עם אותו הסגל לפחות עד ינואר. מצד אחד יפעיל הנאמן לחצים כשירצה לקצץ, אך מנגד תהיה דממה מצד הבעלים. אולי זה הפיתרון של בית"ר ירושלים – סופסוף שקט וצניעות. כך היא תוכל להיכנס לעמדת האנדרדוג, שכל כך הכרחית לה במצבה הנוכחי.

שחקן בית"ר ירושלים אופיר קריאף עם תמיר עדי
שחקן בית"ר ירושלים אופיר קריאף עם תמיר עדי | דני מרון

עזיבה של בעלים בכל קבוצה, ובמיוחד בבית"ר ירושלים, תמיד מעוררת בעיקר אמוציות וחששות. ההודעה של המועדון ושל חוגג אתמול התקבלה באדישות מהולה בקיתונות של לעג. כמו הודעות קודמות של חוגג, אף אחד לא התרגש. זו אולי הטרגדיה הגדולה ביותר שלו – מיומו הראשון ועד האחרון (?) במועדון, לא ממש לוקחים אותו ברצינות.