אורי סלימאן היה אחד השחקנים הבולטים במכבי תל אביב של שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. במקביל לקריירת כדורגל באחת הקבוצות הגדולות בישראל, במדיה שיחק במשך 12 שנים בשתי קדנציות שונות וזכה בארבעה תארים, סלימאן עבד שתי עבודות נוספות – מפזר עיתונים ומלטש יהלומים. בריאיון מיוחד לוואלה! ספורט, הוא מספר על לוח הזמנים המטורף, המפגש הבלתי נשכח עם פלה, הטרגדיה שהובילה לאיבוד הראייה בעין שמאל והקושי של אביו לקבל את הבחירה בכדורגל על חשבון הלימודים.
אורי, איך אתה מעביר את תקופת הקורונה?
"בשנים האחרונות אימנתי בבית הספר לכדורגל ברמלה, אבל הנגיף עצר את הכול ולאחרונה אני מנהל את מחלקת הנוער של בית"ר ת"א בת ים. לאחר 59 שנים, בגלל בעיה רפואית בברך, לצערי אני יורד מכר הדשא".
זו לא הבעיה הרפואית הראשונה ממנה סבל סלימאן, שאיבד את הראייה בעין שמאל כתוצאה מאירוע מצער. "ב-2003 הבית שלי נשרף לחלוטין והנזק הכלכלי היה כבד. כתוצאה מהלחץ בו הייתי שרוי באותה תקופה, סבלתי מקריש דם בעין שמאל. אם לא די בכך, ב-2016 בתי חלתה במחלה קשה ונאלצתי לעבור צנתור. לשמחתי היא התאוששה, השתקמה וגם אני החלמתי".
לפני שנגיע לקריירת הכדורגל שלך, בוא נחזור לסיפור המדהים עם פלה.
ב-1961 סנטוס הברזילאית הגיעה לישראל למשחק נגד קבוצה מעורבת של מכבי תל אביב והפועל פתח תקווה. הייתי בן 9 והגעתי למלון יחד עם מאוד אוהדים שבאו לראות את פלה, שהיה הגיבור של נבחרת ברזיל במונדיאל 1958 בשבדיה. לשמחתי, הצלחתי להתגנב ללובי, אבל שם כבר נתפסתי על ידי סדרנים. פרצתי בבכי ולפתע ניגש אלי פלה הגדול בכבודו ובעצמו, חיבוק אותי ודרש מאנשי האבטחה לעזוב אותי . הוא לקח את הפנקס שלי, עבר איתי בין כל השחקנים ודאג שכולם יחתמו לי. לאחר מכן הוא ליווה אותי החוצה. כמובן שהפנקס עדיין שמור אצלי". אגב, במשחק עצמו סנטוס ניצחה 1:3, כשאת אחד השערים הבקיע פלה.
סלימאן בן ה-68 נזכר בתחילת דרכו בכדורגל. "רציתי לשחק בשמשון תל אביב, אבל הם טענו שאני קטן מידי מבחינה פיזית. משפחתי התגוררה באותה תקופה ברחוב יונה הנביא ובהמלצתו של אברם מלצמן, שעבד זמנו בנוער של מכבי תל אביב והיה שכן שלי, פניתי למכבי תל אביב, הקבוצה שאותה אהדתי, כל זה קרה ללא ידיעתו של אבא שלי".
איך אבא שלך גילה שאתה משחק כדורגל?
"הוא שמע שאני משחק במקום להשקיע בלימודים, הגיע לאחד אימונים, תפס אותי באוזן לעיני כולם ולקח אותי הביתה. לאחר מכן עברתי להתאמן במשך שנה בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, אך לשמחתי בהמשך חזרתי לבעוט בכדור ועשיתי מזה קריירה. בתחילת דרכי הוזמנתי לנבחרת האפרוחים של ישראל ולא רציתי שאבא יידע, אז כתבו אורי סולומון ולא סלימאן. בהמשך אבא כבר השלים עם המציאות – זכור לי שהוא תפס אותי, חיבק חזק ואיחל בהצלחה".
במשחקו השלישי בלבד בקבוצה הבוגרת של מכבי תל אביב, בחצי גמר גביע המדינה נגד הכוח רמת גן, סלימאן סיפק הופעת ענק והדהים את 20 אלף הצופים. סילמאן משחזר: "זאת הייתה הצגה כדורגל שלי, אבל אחרי 120 דקות הפסדנו בפנדלים. בסיום המשחק התפוצץ צינור מים חמים בחדר ההלבשה ופינו אותי לבית החולים עם כוויה. באותו קיץ גם חליתי בצהבת, אבל החלמתי בזמן הפגרה והתחלתי את העונה החדשה עם הקבוצה".
אתה עדיין זוכר את הגול מול הפועל תל אביב?
"משחקי הדרבי של פעם היו אחרים. אחרי הפסד להפועל לא יצאתי מהבית במשך שבוע. בעונת 1974/75 ניצחנו אותם 0:2. נכנסתי כמחליף ובנגיעה הראשונה שלי בכדור הכנעתי את השוער אריה בז'רנו. אני זוכר שלא הצלחתי לנשום מרוב אושר והתרגשות. רק מכביסט אמיתי יבין את זה".
סלימאן סיפר על הכוכבים הגדולים איתם שיתף פעולה, ביניהם גיורא שפיגל, אבי כהן ז"ל ו-ויקי פרץ ז"ל. "גיורא היה גאון כדורגל. מה ששחקנים אחרים עשו בארבעה מהלכים, הוא עשה בנגיעה אחת בכדור. אבי ז"ל צעיר ממני בארבע שנים, אבל אני וחלק משחקני הנוער הלכנו לראות אותו בזמנו משחק בקבוצת הילדים והבנו מהר מאוד שצומח כאן שחקן-שחקן. הוא שינה את משחק ההגנה בישראל. לגבי ויקי, הוא החלוץ הכי גדול שראיתי, גולר ענק".
ב-1976 ביקשת לעזוב את מכבי תל אביב. מה קרה?
"מכבי לא שילמה שכר מספיק טוב והייתי קרוב לסגירה בהכוח רמת גן. באתי עם צ'ק של 50 אלף לירות לפדות את הכרטיס שלי, אבל המאמן יעקב גרונדמן סירב. נשארתי במכבי ובהמשך גרונדמן הפך אותי למגן ושינה לי את הקריירה ב-180 מעלות".
מכבי באה לעזרתך מבחינה כלכלית?
"רכשתי דירה בקריית בן גוריון בחולון ב-428 אלף לירות ומכבי מימנה לי מחצית מהנוסף. בנוסף היא סידרה לי עבודה שבזמנו נחשבה לנחשקת – מפיץ עיתונים בידיעות אחרונות, שם הועסקתי במשך 28 שנים. סדר היום שלי היה מטורף – ב-02:00 התחלתי להפיץ עיתונים, ב-08:30 עבדתי בליטוש יהלומים וב-15:30 הייתי מגיע לאימון".
למה יש לך רק הופעה אחת בנבחרת ישראל?
"המשחק הבודד שלי היה נגד הולנד הצעירה. המאמן הלאומי היה עמנואל שפר והוא אהב אימוני בוקר קבועים. בגלל שהייתי צריך לעבוד, הברזתי. יום אחד עוזר המאמן אמציה לבקוביץ' קרא לי וביקש הסברים להיעדרויות שלי. לאחר מכן הוא לקח אותי לשיחה אצל שפר והסברתי להם שאני זקוק לפרנסה. לשמחתי הוא נתן לי את ברכת הדרך, בלי עונש או כותרות בעיתונים. אני לא מצטער שאין לי יותר הופעות בנבחרת, הייתי חייב לדאוג לעתיד שלי ושל משפחתי".
איך אפשר בלי הסיפור על המשחק נגד בית"ר בימק"א.
"שמרתי על אורי מלמיליאן, שהיה הכוכב הכי גדול של בית"ר, ולצערי נכנסנו לתיקול והוא נפצע. אני זוכר שהאוהדים קיללו אותי ללא הפסקה ואיימו לפגוע בי. הזעם שלהם התפרץ לאחר שריקת הסיום, אבל לא עליי. ביציאה מהאצטדיון הם התבלבלו וחשבו שהחלוץ שלנו אריה מזרחי הוא אני. מזרחי נבהל, ברח למלון המלך דוד הסמוך והתחבא בשירותים. מאות אוהדים איימו לפגוע בו והמתינו לו מחוץ למלון. מי שהגיע למקום והציל אותו הוא יו"ר בית"ר, ראובן ריבלין, שמנע מהאוהדים להתקרב.
לאחר תקופה קצרה במכבי פתח תקווה ובהפועל יהוד, חזרת למכבי תל אביב. איך זה הרגיש?
"כבר התחלתי להתאמן בהפועל לוד ותכננתי לחתום בשורותיה, אלא שאז הגעתי לצפות במשחק אימון של לוד נגד שמשון ונתקלתי בשמואל "פאפו" ישראלי, מנהל מכבי תל אביב בזמנו, ששוחח איתי והחליט להחזיר אותי למכבי. בערב הוא כבר הגיע אלי הביתה. אני זוכר שאני ואשתי רעדנו מהתרגשות, לא האמנתי שאני חוזר הביתה בגיל 33".
