בשבוע שעבר הודיע משה חוגג, הבעלים של בית"ר ירושלים, על עזיבתו את המועדון. לא מדובר בעזיבה במלוא מובן המילה, כמובן, כי למה לעשות משהו כמו שצריך ועד הסוף. מדובר בהפקדת זכויות הניהול של המועדון בידי נאמן, בדיוק כמו בכדורגל האנגלי, רק בלי הקטע של ההפקדה, של הזכויות ושל הנאמן. חוגג, שהגיע לבית"ר באוגוסט 2018, החליט אחרי שלוש שנים שאין לו כוח, ושמישהו אחר יתמודד עם אלי אוחנה ועם בעיות היומיום של קבוצת כדורגל בישראל.
בלי קשר למה שהלך בדרבי השבוע, הנטישה הזו של חוגג היא בעייתית. אבל היא לא הבעיה, אלא רק כתובת שהייתה על הקיר למן הרגע הראשון. כדי להבין איפה הבעיה, מהי ועד כמה היא גדולה, אפשר לשחק משחק טריוויה קצר. נקרא לו: "מה יודע אוהד הכדורגל הישראלי הממוצע על משה חוגג?". אם ממש משעמם – ועכשיו חגים, אז בטוח משעמם – אפשר לפרק את השאלה הזאת לשלל שאלות קטנות. שאלות שמשום מה תקשורת הספורט בישראל לא עסקה בהן בשלוש השנים של חוגג בבית"ר, וגם אם נגעה בחלקן בקטנה – ממש לא ירדה לעומקן בשום שלב.
מדובר בשאלות כגון: מה יש לאוהד הפועל באר שבע, ששיחק בקבוצות הנוער של המועדון ושימש כספונסר שלו – לחפש בבית"ר ירושלים? מה שעוד יותר מעלה תהיות הוא הסכומים שחוגג טוען שהשקיע בבית"ר לאור העובדה שאיננו אוהד הקבוצה – אין כמובן דרך לדעת את זה מלבד לקחת את המילה שלו כהווייתה – מדובר בסכומים גבוהים מאוד בכל קנה מידה, בטח זה של הכדורגל הישראלי, בטח תוך שלוש שנים. והתמורה? אפסית בסך הכל. אז למה, ועוד בשביל קבוצה שאתה אפילו לא אוהד?
עוד שאלה אפשרית היא – מאין הגיע הונו הרב של חוגג? לא שערך בוויקיפדיה יכול לשקף נאמנה את סיפורו של אדם, אבל חי נפשי שיש שם – נכון למועד כתיבת הטור – לא פחות סיפורים על תביעות עסקיות מאשר הסברים על מקור עושרו. וזה עוד בכדורגל הישראלי, שבו כולם מכירים את כולם. כל ילד בכל יציע יודע בדיוק שיעקב שחר מוכר וולוו והונדה, שברק אברמוב הוא קינג בסושי, שאבי לוזון היה בנקאי מדופלם, שאייל סגל דפק אקזיט, וש־94% מהתקציב של קטמון מקורו בדמי חבר שמשלמים אוהדי הקבוצה. אבל מה המקור לכסף של חוגג? ולא, "עשה כסף בביטקוין" /"השקיע נכון בקריפטו" זו לא תשובה. בעצם, יש לנו פה שלוש שנים אדם שלמעשה לא נדרש להתמודד עם כמה שאלות מתבקשות.
אבל נראה שהשאלה האמיתית, והחשובה מכולן, היא: מה חוגג רוצה? מה מניע את הבנאדם? מה היעדים שלו? מה המטרות שלו? אם מדובר באיש עסקים מבריק שאוהב להרוויח כסף, ברור שקבוצה עם מודל עסקי כמו זה של בית"ר ירושלים זה לא בשבילו. בינתיים, מכל הדיבורים, מכל הפנטזיות וההבטחות, יצאה קבוצה שבמשך שלוש שנים בעיקר דשדשה בירכתי הטבלה, לא הגיעה לכלום באירופה, לא דגדגה את השלבים המתקדמים בגביע, לא ייצרה או מכרה שחקנים משמעותיים ולא התקדמה בכלום. אם כבר, להפך.
מה כן יצא מחוגג? כמובן, כמיטב המסורת של השנים האחרונות, שבה כולם – פוליטיקאים, בעלי קבוצות, בעלי עסקים – עושים את מה שצריך כדי לקבל לייקים וסיקור חיובי, לפעמים על חשבון שיפור מה שבתחום אחריותם: הלך לריב עם לה פמיליה. לא שמדובר כאן בחניכי תנועת הצופים, אבל בחייאת – מה אתה הולך על הדבר הפופוליסטי ביותר? ומה השגת מריב של שלוש שנים עם החבר'ה האלה? בזבזת לעלי מוחמד שנה מהקריירה, עשית פדיחה בקנה מידה מזרח תיכוני עם טיפוס כלשהו מהאמירויות שחשבת שהוא שייח' ברמה של בעלים פוטנציאלי בפרמייר ליג – והנה, אתה בורח ומשאיר אותם לנאמן.
בעצם, די ברור מה יצא לחוגג מהריב עם לה פמיליה. כל התשובות שלא נמסרו לשאלות שעלו פה (וגם לאלה שלא)? אז אף אחד לא באמת דרש אותן ממנו, כי למה להפריע לקדוש המעונה שמטפל בגזענים הרשעים
מה דעתך על הכתבה?