1. זה בוודאי מקרי ושונה בתכלית, ועל כן לא מפתיע, ששני שערי השוויון שהושגו בשבת בטדי ובנוף הגליל היו על הראש של בית"ר ירושלים והפועל תל אביב, שני מועדונים גדולים שלא ניתן לראות באופק מתי הם יזכו אי פעם באליפות או אפילו יתמודדו עליה.
אין קשר בין כדור שפוגע במקרה ביד ברחבה ומביא לפנדל לכדור שניתז מהקורה לגב של השוער ומשם לשער, אבל לפעמים, מהצד, לא מפתיע שזה קורה לבית"ר ירושלים והפועל תל אביב. התחושה מהצד נעה בין לעג לרש, שמחה לאיד ורחמים. אני לא מכיר אותם אישית, אבל אני בטוח שהיו כאלה שצפו בסיומי שני המשחקים אתמול (שבת), שלא פלטו את קבצי המילים "איזה באסה להם", "איזה מסכנים" או "איזה טמבלים".
ברור שזה יכול לקרות לכל קבוצה, בכל זמן, גם לגדולות באמת, אבל אצל בית"ר והפועל – תרשו לי לקרוא להן בשמות הפרטיים – אלה סימפטומים למשהו רחב יותר, עמוק יותר. השמחות האלה, על שער היתרון של ניב זריהן בטדי או המהפך שכפה לירן ליאני (וגם אושר דוידה) במשחק בגרין, הן זמניות בדיוק כמו כל דבר שנבנה בקבוצות האלה. טלאי על טלאי על טלאי, רעש סטארטר של טרנטה ישנה במיוחד.
בית"ר ירושלים זכתה באליפות האחרונה שלה ב-2008, אליפות שהושגה בכספו של פריץ שחיפש בה פלטפורמה ללגיטימיות ציבורית-פוליטית, בדיוק כפי שחיפשו בה הפוליטיקאים שהפכו דרכה לשם דבר. את האליפות האחרונה האמיתית שלה היא השיגה ב-1998 – וגם זה באמצעות משחק מפוקפק – בזכות אנשים שהיו אוהדים שלה, שהפכו אותה למועדון שובר מוסכמות ושמו בה את החיים שלהם. מאז עסוקה בית"ר בחיפוש מתמיד אחרי יציבות ניהולית, הקהל – שגם כך הוא ברובו פריפריאלי ומוגבל בהתמדתו – הלך והתמעט (3,200 צופים בטדי במוצ"ש הם כמו משחק רדיוס ללא קהל) ואת מקומו תפסו קבוצות שוליים שהשתלטו לא רק על היציע, אלא גם על התודעה. בית"ר היא כמו שדה בור פורח במיוחד ששפכו עליו חול ים ועכשיו שום דבר לא צומח בו.
הפועל, לעומת זאת, לקחה דאבל ב-2010 באמצעות שילוב ניהולי-קטלני של אוהד וגביר ציניים ועם טונה של מזל (קיזוז ומחזור סיום הזוי במיוחד בדרמטיות שלו). בפועל, מחפשת הפועל ת"א, מאז שלטה בה ההסתדרות, מישהו שיצליח להתגבר על רעשי הרקע הפנימיים שלו (אינטרסים, גב כלכלי מפוקפק, אידאולוגיה לא ברורה) ועל רעשי הרקע החיצוניים (ה"לא" כדרך חיים), כדי שיוכל לייצר מהמועדון הזה תארים. העובדה שהקהל של הפועל ת"א נותר נאמן – תראו כמה הגיעו אתמול לגליל התחתון – היא אניגמה מרשימה.
בכדורגל הישראלי יש חמישה מועדונים גדולים, שלושה מהם מונהגים על ידי פרסונה אחת יותר מעשור – באחד כבר קרוב לשלושה עשורים – ושני מועדונים שמחפשים מנהיג עם כיס רחב, סבלנות תהומית ודרך ארץ. גם הם יכולים לחטוף שער שוויון בזמן פציעות, אבל אף אחד לא ישייך את זה למשהו עמוק יותר מאשר כשל מקצועי.
2. מכבי נתניה חווה בפעם השנייה תוך חמש שנים פתיחת עונה עם מינוס 9 נקודות. כבר לפני שמונה חודשים עמדה באוויר שאלת המשך דרכו של פטריק ואן לוון… אופס, סליחה… ריימונד אטפלד בקבוצה. אייל סגל עמד מול הדירקטוריון והמנכ"ל שלו וטען אז שאטפלד לא מתאים. לא לחומר השחקנים, לא לד.נ.א של המועדון ולא לכדורגל הישראלי. הקיבעון שלו – מאמן ששם את פארפה גיאגון כשחקן כנף שמאל הוא כמו מאמן ששם בכנף שמאל את גבי קניקובסקי – ירסק אותו ועל הדרך את המועדון.
אבל סגל הוא אדם ערכי. לפני יותר מעונה הוא זז אחורה. פחות משקיע, יותר שומר על מה שאפשר. הוא נתן לדירקטוריון שלו ולמנכ"ל ניב גולדשטיין את הכלים המוגבלים להניע את המערכת. וכשהם רצו אטפלד – זה נגמר שם. סגל לא ייקח סמכויות מאחרים מתי שיהיה לו נוח.
ולכן, אם המנכ"ל והדירקטוריון לא היו מחליטים לפטר את אטפלד, מכבי נתניה הייתה יורדת ליגה. גם עכשיו היא מנסה לאסוף את השברים, אבל לפחות נקודת הפתיחה שלה לא רחוקה מנקודות הפתיחה של האחרות, והפוטנציאל שלה די טוב לשחזר את העונות הקודמות – מקומות 5-8 – גם אם לא ימונה שם מאמן קבוע. רוח המפקד התנדפה, חזרו שם לשחק כדורגל נתנייתי.
3. מהמשחק בסכנין אקח דווקא את המהומות בסיום. אי אפשר לומר שהכתובת לא הייתה על הקיר, הבעיה היא שאין מי שיראה אותה. לקיים משחק בסכנין, בתחילת אוקטובר, אחרי טקס לזכר ההרוגים במהומות אוקטובר 2000, כשהאלימות בחברה הערבית זועקת מתוכה, זה כמו לזרוק בדל סיגריה לתוך חדר מלא בחביות בנזין דולפות.
אמרו את זה מראש למנהלת הליגה, הזהירו ממה שיקרה, אבל נתקלו בסירוב עקשן להזיז את המשחק. מנהלת הליגה, בניגוד להתאחדות לכדורגל – הרגולטור הרשמי – היא נציגת הקבוצות. מתפקידה לייצג את האינטרסים שלהן וכשמבקשים ממנה מבעוד מועד לדחות משחק ביום בגלל חשש לחיי אדם, היא צריכה לפחות לשקול זאת בכובד ראש או לפחות בכובד שיחת זום, ולא לתת לפקיד האחראי לקבל את ההחלטה הזו. משחקים נדחו בשנים האחרונות על ידי המנהלת בגלל בעיות במגרש, התפרצות קורונה, או אירועים מינוריים יותר מאשר חבית חומר נפץ שהתגלגלה אתמול בלי מעצורים בתחום האחריות של תחנת משגב. מזל שלא נגרמו אבדות בנפש.
4. אפרופו מנהלת והתאחדות, מה בדיוק מפריע שם לפקידים לקרוא בשמו של מועדון האדומים אשדוד בשם הפועל אדומים אשדוד ולהתעקש על שם הרישום, הראשוני, א.ס אשדוד? זה לא שיש איזו הפועל אשדוד שנעלמה ומתעקשת על שמה – ולא, הפועל בני אשדוד מליגה ג' זו לא סיבה לסירוב – כאן יש קבוצה, שהוקמה על ידי אוהדי הפועל אשדוד, ומקיימים בה את תרי"ג המצוות של הפועל אשדוד. הכדורגל שייך לקהילה, לא למרכזים וגם לא למנהלות. אלה עוזרים לקהילה להתארגן, משמשים צינור מאורגן להעברות כספים, אבל בפועל הקבוצות שייכות למי שהקים ומנהן אותה בפועל: האוהדים שלהן. ההתעקשות הזו על שמות היא רק סמנטיקה. לא מדובר בהפועל קטמון והפועל ירושלים, שתי קבוצות שאפילו שיחקו זו מול זו, וגם לא על בית"ר ירושלים ובית"ר נורדיה (שגם לה קוראים עדיין א.ס) שכנראה לא ייפגשו לעולם. כאן מדובר על מועדון שפורק וקם מחדש. אנחנו נקרא לה הפועל אדומים אשדוד, או הפועל אשדוד, ולא משנה איך אתם תקראו לה.
