לפני קצת יותר משבוע הסתובבה תאוריה צינית בין אוהדי הפועל באר שבע: רן בן שמעון ימשיך להפסיד באשדוד, רוני לוי יובך מול מכבי תל אביב ומכבי חיפה, והדרך המוכרת שעשו בשנים האחרונות כל כך הרבה שחקנים בקו אשדוד-באר שבע תהיה הפעם נחלתו של המאמן מעיר הנמל. התחזית לשני המשחקים הקרובים, מול מכבי תל אביב ומכבי חיפה, נעה אי שם בין 0 ל-3 נקודות. על 6 מ-6 אף אחד לא חשב.
לוי זכה שלוש פעמים רצופות באליפות, הוא הוביל את אוניראה הקטנה לסגנות הליגה הרומנית ועדיין – הניצחון אתמול היה אחד הגדולים בקריירת האימון שלו, אולי הגדול מכולם. הפועל באר שבע זכתה בשלוש אליפויות רצופות גם היא, נתנה הופעות עצומות בליגה ובאירופה ועדיין – הניצחון אתמול היה אחד הגדולים שלה בעשור האחרון.
לאף אחד אין מושג איך תיראה העונה הזאת. כרגע, ליגת העל נראית כמו הליגה הלאומית, ולא במובן הרע של הביטוי, אלא בחוסר העקביות, בפתלתלות, בעובדה שכל אחד יכול לנצח כל אחד. הרי גם בין הפועל ירושלים וסנסציה בבלומפילד הפריד אתמול בסך הכול דניאל פרץ. אבל ללילה אחד לפחות אלונה ברקת עשתה קש-אין על ההימור שלה.
האם זו הקבוצה שעליה פנטזה הבעלים כשביצעה את מסע הרכש התאוותני בקיץ? לא בטוח. ברמת הכישרון, באר שבע עדיין לא משחקת כדורגל גדול, בלשון המעטה. הניצחון אתמול לא היה ניצחון של כדורגל, זה היה ניצחון של קבוצה ששורטת, בועטת ונושכת. תתרגלו, זו הפועל באר שבע החדשה – חבורה של ממזרים קשוחים, שמורכבת מלופזים ושכטרים שיוציאו לך את הנשמה בכפית, כל אחד בדרכו שלו. הצעד המושלם של שכטר לפני עופרי ארד הוא בדיוק, אבל בדיוק, ההבדל בין קבוצה עם פוטנציאל לאליפות לקבוצה סתמית כמו מכבי תל אביב. ומי בכלל חשב שאיאד אבו עביד, דווקא הוא, ינעץ בכזה קור רוח פעמיים את הכדור ברשת של שוער הפנדלים הכי טוב בארץ היום בדקות כל כך מכריעות?
אחרי ההרחקה של רועי גורדנה, רוני לוי היה מוכן, כנראה, לחתום על 0:2 למכבי חיפה. גם 0:3 בא בחשבון. ככל שהמשחק התקדם, התברר שהאלופה בכלל לא מאיימת על השער. גם באר שבע לא עשתה את זה, אבל הזחיחות והשאננות התנקמו במכבי חיפה. הגול, לאף צד, לא היה באוויר, המשחק היה רדום ואלה בדיוק הדברים שהורגים לאורך השנים את הירוקים. רבע הזדמנות הפכה לפנדל ואדום והכול נפתח פתאום מחדש.
זה היה משחק מכוער ויפה. חברי ניר קיפניס קרא לזה "גועל נפש שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים". אין הגדרה מדויקת מזו. מה היינו עושים לולא מופע האימים של גל לייבוביץ', הטירוף של רוני לוי, האמוק הקבוע של גיא צרפתי, הקלאץ' של שכטר וסימני השחיטה של לופס (כמה אדומים הגיעו לו, שלושה או ארבעה)? כל אלה, מכוערים בדרכם ויפים בטירוף בדרכם האחרת, סידרו לנו את ה-דרמה של העונה בינתיים.
מי שהייתה בצד הלא נכון של הדרמה הזאת היא מכבי חיפה. "הפסד הזוי" קרא לזה ברק בכר וצדק. זה לא משחק שהאלופה הייתה אמורה להפסיד. אבל היא הפסידה, כמו שקרה לה לא מעט בימי טרום האליפות וטרום בכר.
יותר מדי נורות אזהרה בוהקות סביב מכבי חיפה. לפי כל ההערכות, היא הייתה אמורה לצעוד היום בראש הטבלה בפער קטן אבל בטוח, אלא שכרגע זה פשוט לא זה. הקישור לא עובד מספיק, ההתקפה, מלבד אצילי, תקועה ובהגנה ארד מתחיל להסתמן כבעיה גדולה. זו לא מכבי חיפה האלופה, זו מכבי חיפה 2012-2020, זו שתעשה הכול כדי לבעוט בדלי. כך היה מול מכבי תל אביב, כך היה (כמעט) נגד בני סכנין, כך היה גם אתמול. אולי מעז ייצא מתוק, וזה יהיה המשחק שיגרום לבכר והשחקנים שלו להבין שאף אחד לא מתכוון לתת להם את האליפות על מגש.
"נורא פה", כתב לי חבר ששהה בבלומפילד דקות ספורות לפני שער הניצחון של אדוארדו גררו על הפועל ירושלים. מכבי תל אביב היא היום המועדון הכי עצוב בליגת העל, לפחות ביחס לסטנדרטים שלה. הכדורגל והתוצאות מזכירים את הימים שלפני עידן גולדהאר – ניצחונות קטנים ועגומים לצד הפסדים צפויים והרבה חוסר נחת ביציעים. למכבי תל אביב אותו מספר נקודות כמו למכבי חיפה, היא רחוקה 4 נקודות בלבד מהפסגה – ואיכשהו העונה שלה נראית גמורה.
כרגע, אין למכבי תל אביב תקווה, הקבוצה כולה היא נחל אכזב. שרן ייני הוא הלב המתפקד של הקבוצה, אבל גם לב צריך עורקים שיספקו לו דם. פטריק ואן לוון נראה אבוד על הקווים, מתן חוזז מנסה ולא מצליח וברנדלי קובאס מראה ניצוצות פה ושם, אבל שום דבר לא עובד.
אפשר לומר בזהירות שכרגע ואן לוון לא עושה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר. שער אחד חמש דקות לסיום הפריד אתמול בין שבועיים רגועים שבהם אפשר לתקן לשיחת הבהרה עם הבוס (ואולי לא. אולי הבוס לא יתקשר, כפי שקורה לא אחת), שאחריה אולי אי אפשר יהיה לתקן. אחרי הפגרה מכבי תל אביב תצא לנתניה, שתעלה עם רוח קרב ומאמן חדש. הדבר הראשון חסר לסגנית האלופה. לגבי הדבר השני? ימים יגידו.
על הנפילה של בני יהודה אפשר להסתכל רק דרך המשקפיים של איש אחד – יוסי אבוקסיס. נכון שהבעלות הכושלת של ברק אברמוב היא סיפור המסגרת, אבל ההחלטה בסוף ינואר לעזוב את הפועל באר שבע ולחזור לבני יהודה זיקקה את כל מה שקורה במועדון למאמן. ובשמונת החודשים האחרונים קרה בו לא מעט, תמיד בכיוון מטה.
הניסיון הכמעט גורף בקבוצות מהסוג של בני יהודה, אלה שרגילות יותר לנוף של ליגת העל, מעיד על כך שעונה אחת בלאומית מספיקה כדי לחזור, ובדרך כלל גם להעמיד קבוצה חזקה יותר מזו שירדה. כך היה עם מכבי פתח תקווה, אשדוד, הפועל תל אביב, נתניה, בני סכנין וגם בני יהודה עצמה בשנים האחרונות, אבל זה לא קורה יש מאין. חלק מהקבוצות האלה, כמו הפועל תל אביב ובני סכנין, פתחו רע והחליפו מאמנים שידחפו אותם קדימה.
וזו בדיוק השאלה כרגע: האם אבוקסיס הוא האיש שאכן מסוגל לשנות את המומנטום ולהוציא את בני יהודה מהבור הזה? במקרה שלו הסיפור מורכב יותר מאשר כל מאמן אחר. הקשרים שלו עם אברמוב, מעבר להיותם מקצועיים, גם עסקיים וחבריים. לא בכדי הוא חתם שם לחמש שנים, המעטפת שמעניקה לו בני יהודה מייצרת שכבה עמוקה של נוחות ונראה שלאף אחד מהצדדים לא אצה הדרך לפרידה. לפחות כרגע נראה שאבוקסיס הוא זה שיצטרך להוציא את הרכב התקוע מהבוץ, ושגם יושבי הרכב עצמו צריכים להבין ולקבל את המציאות הזאת.
וכשמדברים על יושבי הרכב, מדברים קודם כל על אלירן עטר. בעונת העלייה הקודמת של בני יהודה משכו אותה שחקני בית עם ניסיון – אסי בלדוט, אמיר עגייב ואיציק עזוז, בתוספת פדרו גלבאן, שהיה גדול על הליגה הזאת בכמה מידות. עטר צריך להיכנס גם לנעליים של גלבאן בתור השחקן הכי מוכשר בליגה וגם לאלה של שלושת האחרים בתור המבוגר האחראי. האם הוא מסוגל לקחת את זה על עצמו?
בין המקום ה-11 שבו נמצאת בני יהודה למקום השני מפרידות רק שבע נקודות (נזכיר שנתניה, שעלתה בפער גדול ב-2016/17, פתחה את העונה עם מינוס 9). ועדיין, תחושת הבהילות בבני יהודה חייבת להגיע כבר עכשיו, אחרת באמת יהיה מאוחר מדי.
