באוגוסט האחרון הוגשם התסריט הכי דמיוני שיכול היה להעלות אוהד כדורגל עכשווי על דעתו: ליאונל מסי עובר מברצלונה לפריז סן ז'רמן, מהלך כמעט בלתי נתפס. המחאות היו שקטות ומנומסות ברובן. מעט העימותים האלימים שכן פרצו מוגרו בקלות על ידי המשטרה. על דבר אחד לא הייתה מחלוקת: איש מאוהדי הכדורגל בכלל ובארסה בפרט לא חשב שאת הגזירה הזאת ניתן יהיה לשנות. ברגע שהכדורגלן הגדול בדורנו מודיע שהוא עוזב – הוא עוזב, וזהו זה. ואם זה נכון למסי, זה נכון לכל שחקן בכל קבוצה בעולם.
לאורך ההיסטוריה סמלים נולדו, סמלים הלכו, זו דרכו של עולם. מעטים היו המקרים כמו זה של אהוד בן טובים ובני יהודה, אירוע מכונן בדברי ימי הכדורגל הישראלי, פרשה שכבר יותר מ-40 שנה צרובה בלבה של שכונת התקווה ובנפשו של הכוכב הכי גדול בתולדותיה. "המלך נשאר בשכונה", פרק הפתיחה בעונה החדשה בסדרה "הבלתי חשובים" ששודר אמש בכאן 11, עוסק בסאגה שהסעירה את עולם הכדורגל שלנו בסוף שנות ה-70 ומציג את הצד היפה של הרומנטיקה ולא פחות חשוב מכך – את הצד האפל והבוגדני שבה.
על הסיפור הזה גדלו דורות של אוהדים, בעיקר של בני יהודה אבל לא רק. נספר בקצרה למי שלא מכיר ולא צפה: אהוד בן טובים היה המלך הבלתי מעורער של שכונת התקווה. ב-1979, בעקבות קשיים כלכליים של המועדון, הוא נמכר ב-700 אלף לירות למחזיקת הגביע הטרייה בית"ר ירושלים, עם הבטחה לעתיד כלכלי מזהיר. אוהדי בני יהודה הבעירו צמיגים, פתחו במחאות, הצהירו שהוא לא יילך לשום מקום – והוא אכן לא הלך. בסיומה של סערה בת מספר ימים נשאר הכוכב למשך עשור נוסף, ועזב רגע לפני האליפות הראשונה והיחידה בתולדות המועדון.
היוצרים אלירן פלד (שגם ביים והפיק בפועל) ועידו הרטמן השתמשו בנכס הכי חשוב של כאן 11 – חומרי ארכיון נדירים, שיחד עם הקריינות של דרור קרן, אולי הסטורי טלר הכי טוב היום בעולם הבידור הישראלי, יצרו בחצי שעה בלבד תמונה מרתקת ומורכבת שמציגה את הפנים הרבות של האהבה והסגידה.
הדקות הראשונות מרגישות קלישאתיות – קצת על ההיסטוריה של שכונת התקווה, על העבריינות, התדמית הרעה וחוסר היכולת לצאת מהקשיים ולהתקדם במעמד החברתי. עד כאן, הכול נע על מי מנוחות ולא יצרי מדי. בחלק השני זה כבר מתחיל להיות מעניין יותר – הרקע למהלך, ההתקשרות עם בית"ר, המעבר עצמו, המהומות שבאו בעקבותיו, נאום "אינני פוחד" של היו"ר דוד סולמי, שספג איומים מהאוהדים לאחר המכירה ולבסוף השיבה של בן טובים הביתה. אז לא היו פייסבוק וטוויטר, הציניות המוכרת בה אנחנו מורגלים היום לא הייתה קיימת. בשטח פעלו רק האמוציות.
החלק השלישי והאחרון הוא המרגש ביותר – הריאיון עם בן טובים עצמו. אם 18 הדקות הראשונות עסקו בו ובסביבתו, עכשיו מגיע הצד שלו בסיפור, צד שמספק חומר טלוויזיוני משובח. בלי מסכות, בלי לייפות את המציאות. עם תחושה של כאב וחוסר השלמה, ניכר שהוא עדיין חי את הדילמה הגדולה של הימים ההם.
כשבן טובים חזר לשכונה הוא נאלץ לכתוב מכתב התנצלות. "אני חוזר לשחק בבני יהודה לא בגלל ההנהלה, רק בגלל האוהדים השרופים", כתב, "אני חייב להם הכול. אני לא יודע מתי אתאושש ואינני מאושר משובי לבני יהודה. אני מיואש, אני בהלם, אני לא יודע מה יהיה, אבל אני חוזר".
מי בכדורגל של ימינו היה מעז לכתוב התנצלות כזאת? ומי מהאוהדים היה משלים עם חזרה שאין כל צל של ספק שבוצעה בלב כבד? היום, בעידן אינסטגרם והרשתות החברתיות, אתה שוקל כל מילה כדי לא להרגיז חלילה מישהו. בן טובים חזר עם תחושת מועקה שרק הלכה וגברה ובעיקר עם טונות של כנות ואמת פנימית שאותה לא היסס לשתף. "הדבר המצחיק שאני חזרתי לבני יהודה בפחות כסף מאשר הלכתי", הוא מספר בסרט, מזכיר כי לאחר הפרישה הרוויח בקו חלוקת העיתונים בידיעות אחרונות יותר מאשר כשחקן בני יהודה. לפני כן הוא מסביר מה היטה את הכף בהחלטה שלו: "אני פשוט הייתי בהלם, לא האמנתי ועד היום אני לא מאמין… לראות בטלוויזיה שאיזה ילד אומר 'כשאבא שלי נפטר אני לא בכיתי כמו שמכרו את אהוד'. איך אפשר לראות דבר כזה ולא להוריד דמעות?"
המילים וההבעות שלו דוקרות את הנשמה כמו מחטים. בן טובים, היום בן 69, יכול היה ללכת לכיוון אחר, מקצועי וכלכלי. גם האוהדים שמתראיינים בסרט יודעים שהסיפור מבחינתו היה מתפתח באופן שונה. הם מתנצלים אבל לא מתחרטים, הם לא היו עושים שום דבר שונה גם היום, אם כי, כמובן, היום סביר להניח שבן טובים היה משחק בבית"ר ושעוצמת המחאה לא הייתה מגיעה ל-5 אחוזים מזו שהייתה אז. בן טובים היה חשוב לשכונת התקווה והיא הייתה חשובה לו, בתקופה בה הכול היה יותר חשוב (רק נזכיר, כדי להדגיש את הציניות של ימינו, כי הקבוצה לא משחקת בשכונה כבר 20 שנה). זו הייתה אהבת אמת, אבל העתיד הכלכלי שלו נרמס ונחרב תחת הקשר הגורדי הזה. זה עדיין כואב לו, וקשה להאשים אותו.
וגם בימים הכי יפים, לסיפור אהבה מסוג זה הרי היה סוף ידוע מראש – בן טובים פרש לבסוף מכדורגל. הוא התנתק בהדרגה עד שהפסיק לחלוטין לעקוב אחרי המשחק. האוהדים נשארו עם הרומנטיקה, הוא נותר עם הקשיים לפרנס משפחה.
"המלך נשאר בשכונה" מספק 30 דקות של עומק והתבוננות אל נבכי נפשו של מחנה שלם שלא רצה שיעקרו ממנו את הלב הפועם, וגם אל נפשו של אדם, שבמידה מסוימת הפך לגיבור בטרגדיה יוונית. הסרט מאפשר לנו להתבונן בהתרחשויות שכמותן לא יחזרו. במציאות של היום זה פשוט בלתי אפשרי. אולי טוב שכך.
"המלך נשאר בשכונה", כאן 11 בדיגיטל וביוטיוב.
מה דעתך על הכתבה?