הדבר היחיד שהפתיע בכל המשחק אמש (שבת) בסקוטלנד זה שישראל הצליחה לא לחטוף את הפנדל שנשרק נגדה בדקה ה-45. שאר הדברים לא הפתיעו אותנו: זה שישראל שווה לפחות שני שערים במשחק מול נבחרת ברמה שלה, זה שערן זהבי הוא בועט חופשיות ברמה עולמית, זה שהיא תחטוף שלושה שערים לפחות, זה שאין לה יכולת לשמור אפילו על תיקו וזה שהיא תחטוף בסוף ממצב נייח. יכולנו לכתוב את הטור הזה לפני המשחק ולצפות במקום זאת בגמר של "משחקי השף". עוגמת הנפש החודשית הייתה נחסכת.
היינו כבר בסרט הזה. כשהובלנו בזאבז'ה מול פולין 1:2 במחצית והפסדנו 4:3, כשהובלנו בסלובניה במחצית השנייה 1:2 והפסדנו 3:2. דז'ה וו. היה חסר רק מאמן אמוציונלי כמו אנדי הרצוג שיטיח בנו את האמת בפרצוף: הפקיד שמאמן את נבחרת ישראל לא הצליח לשפר כלום בעמידה שלה במצבים נייחים גם אחרי 31 משחקים שהוא נמצא בכדורגל הישראלי, מאחרי המאמן על הקווים ועל הקווים ממש.
רוטנשטיינר שינה את האווירה בנבחרת, זה נכון; שיפר את היחס של השחקנים לנבחרת, גם נכון; העלה את הרמה הלוגיסטית בנבחרת, לגמרי נכון, אבל למונדיאל, או לפחות לפלייאוף המונדיאל, עולים דרך כדורגל, לא דרך תפריט ארוחות הבוקר.
זה מרגיז, לא פחות מאשר זה הרגיז את הרצוג, שם בלובליאנה. נבחרת ישראל בעידן הנוכחי שווה שערים. יש לה מכונת שערים מהליגה ההולנדית, כבר עם 13 שערים מפתיחת העונה, ואנחנו רק באוקטובר; יש לה כוכב כדורגל עם דריבל נדיר, שמשחק בליגת האלופות, יש לה את השחקן הישראלי עם הכי הרבה שערים בליגות האירופיות, יש לה כוכב כדורגל מה-MLS, ושחקן בוקס-טו-בוקס מהסריה א', ואין לה אפילו שני שחקני הגנה שמסוגלים לעמוד נכון, לא רק במצב נייח, אלא מול כל כניסה מהאגף. להוביל 0:1 בדקה החמישית, להוביל במחצית, לעצור פנדל במצב קריטי, ועדיין להפסיד, זו כבר מומחיות. סטארט אפ ניישן.
חמישה ימים שהתה הנבחרת בסקוטלנד. היה לה די זמן להסתגל למשטחים הבוצניים, לדריזלי שדוקר בפנים, למערך, לציוות, לחשיבות. לינוק את הטירוף הסקוטי ברחובות ולתרגם אותו למוטיבציה. אפילו בוז שרקו לנבחרת בהמנון, ורק דרבנו אותם. ועדיין, לאחר שתרגל מיליון ציוותים, ועלה בציוות חדש אפילו לשחקנים, התעקש וילי רוטנשטיינר לעשות חילופים התקפיים ולרגע לא לשנות את מערך שלושת הבלמים.
אחרי הכול, השערים שהנבחרת מקבלת היא לא בגלל ארבעה או חמישה שחקני הגנה, אין קשר אפילו רופף לכמות הבלמים. היא סופגת כי היא לא אגרסיבית במקומות הנכונים, כי השחקנים לא מעמידים את הגוף נכון, כי לא תוקפים את הכדור. זה משחק הגנה שייכשל שוב ושוב גם עם שבעה שחקני הגנה, אבל אם היה שם עוד שחקן קו במקום בלם בדקות הסיום – עבדה מימין, סולומון משמאל, וייסמן וזהבי באמצע – היה אפשר לייצר מצבים שהיו גורמים לסקוטים לוותר על הרעיון לנצח ולנסות לשמור על ה-2:2.
אם הבלם הזה פצוע, וההוא פצוע, וזה לא משחק בקבוצה שלו או ההוא לא יודע להניע כדור, אז למה להתעקש על שלושה בלמים ולוותר על עוד שחקן שמחזיק כדור? בסוף הבלם הכי פחות מנוסה היה הכי סביר ואת המשחק סיימנו עם הקשר הכי טוב בתפקיד של בלם. יותר מאשר זה קיבעון חולני, זו תפיסת עולם עקומה. עשה רושם שהסטארט אפ הישראלי הקדום – לדחות דברים לפעם הבאה – השתלט אתמול על הנבחרת, וכבר אמרנו: לדז'ה וו הייתה תכנית משחק משלו.
לא יודע אם הנבחרת תסיים במקום השלישי או הרביעי – כי היא תפסיד גם באוסטריה, הטובה מסקוטלנד – והסמנטיקה שתככב ב"מקום שלישי הייתה המטרה" לא תשכנע אותנו שאי אפשר היה להשיג יותר.
הקמפיין יסתיים בחודש הבא. זו תהיה הפתעה גדולה אם רוטנשטיינר ימשיך, גם אם ישראל תנצח באוסטריה וסקוטלנד תפסיד לאוסטריה ואיי פארו. אין קו של שיפור במשחק הנבחרת הישראלית: לא בכושר גופני, לא באסטרטגיה ההתקפית, בוודאי שלא ההגנתית. הנבחרת נראית תמיד סביר במחצית הראשונה, מסודרת, מבינה מה עומד מולה, אבל מאבדת את הראש במצבים הקטנים.
כל שלושת השערים – וכך היה כמעט בכל משחק חוץ בעידן האוסטרי בנבחרת – היו כתוצאה משטויות קטנות בדרך. פה מסירת רוחב מתוחכמת שמיורטת, שם חולמנות בהוצאת חוץ ופה שחקן שמרחיק לקרן כדור שאפשר היה להרחיק לחוץ. הגולים שחוטפת ישראל מסתיימים בפעולות שאין לנו פתרון אליהן, והם מתחילים בפעולות שאנחנו אחראים להן. וזה כבר סיפור מנטלי עתיק ובלתי פתור. ככל שהדופק עולה והחמצן למוח מידלדל, השחקן הישראלי – ולא משנה איפה הוא משחק – חוזר לאסיה.
ולכן המאמן הבא – וזה רק פתרון קוסמטי, הבעיה שורשית ומתחילה בכך שכדורגל נחשב לתת עיסוק בישראל ואין לו העדפה לאומית – צריך להיות זר. אישית הייתי מעדיף את אלון חזן מקבל את הנבחרת – הוא מאמן נבחרת לכל דבר – אבל הוא צריך עוד קדנציה אחת בנבחרת הצעירה כדי להיות מוכן פיקס. המאמן הזר הבא חייב להיות מאמן נבחרת. לא מאמן קבוצות, לא מנהל טכני, לא מנהל מערך סקאוטינג, אלא מאמן נבחרת. ג'ון הרדמן כזה שתיכף מעלה את קנדה למונדיאל, הקטור קופר שאימן את מצרים, פטריס בומל שמאמן את חוף השנהב, מרקו רוסי של הונגריה – אלה סתם שמות גנריים, אבל הכוונה ברורה.
צריך מאמן שרגיל לעבוד בהבזקים של כמה ימים מרוכזים בחודש, שצריך לבחור שיטת משחק בסיסית ולבחור את השחקנים המתאימים לה, כזה שהשחקנים ירצו להגיע להתכנסות שלו ולא להתחמק ממנה. מאמן הנבחרת הבא צריך להפוך את הקבוצה שלו לאחרת לגמרי ממה שהתרגלנו לראות, כזו שלא נכיר, שנחכה למשחק הבא שלה, ולא יהיה לנו תסריט ידוע מראש לגביה.
וחייבים לשמור על ערן זהבי לעוד קמפיין, בפרט אחרי הפרישה הצפויה של ביברס נאתכו בחודש הבא מהנבחרת והפרישה של שרן ייני אחרי קמפיין ליגת האומות בשנה שעברה. הנבחרת חייבת מנהיג.
בינתיים נחיה עם תחושת הפספוס. לא רק של הנגיחה של ערן זהבי במצב של 2:2, אלא של כל הדור שלו.
מה דעתך על הכתבה?