בטרימינולוגיה של הכדורגל הישראלי יש את בירת הנגב ובירת העמק ועיר הכנרת ומשום מה עיר היהלומים. נתניה היא למעשה בירת הרומנטיקה של הכדורגל הישראלי. היה יותר מפתה לכתוב "ליברפול של ישראל", אבל הפועל באר שבע מוכיחה לה בשנים האחרונות שזה שלה, גם מבחינת תיאום הצבעים.
מכבי נתניה מעולם לא הייתה הקבוצה העשירה בישראל, רחוק מזה, ואת הכסף הגדול הביא דניאל יאמר דווקא בתקופה שגאידמק הביא יותר. שנות הזהב של מכבי נתניה היו בזכות החומר המקומי, המגרש המיתולוגי והכדורגל הסקסי. קבוצות אחרות אימצו שיטות משחק, שיחקו במערכים מסודרים, קווי הגנה, שמירות אישיות – נתניה שיחקה כדורגל. אם תשאלו אוהד נתנייתי מה הוא רוצה יותר מהכל, ספק אם הוא יגיד מיידית "אליפות", הוא ירצה קודם לחזור ולהתרגש. לפעמים השיכרון הזה ממשחק מעולה, הוא הזיכרון מעונה שלמה.
ואף אוהד נתנייתי לא יצליח למחוק את הערב של אתמול, שבו הגיע אחד מכוכבי עונות האליפות המיתולוגיות, ובערב הראשון שלו כמאמן מכבי נתניה מאז ומעולם הוא החזיר את נתניה לימים הטובים ההם, או בעצם החזיר לנתניה את הכדורגל שהיא אוהבת יותר מהכל. לרגע אחד היה נדמה שנתניה זו ברזיל – ארץ שבה התשוקה לכדורגל לפעמים גדולה מהכדורגל עצמו – ואין לנו מושג איך אומרים בטרבלסית "ז'וגו בוניטו". נכון שממול עמדה אחת הקבוצות האומללות של מכבי תל אביב מאז ומעולם, אבל למה לקלקל סיפור נפלא עם עובדות מייגעות?
בואו נגיד את האמת, כמה אנשים מחוץ לנתניה חשבו שבני לם יכול לשנות את מכבי נתניה מהקצה לקצה (ולזכותו ייאמר שהוא נתן אתמול קרדיט לעוזריו של ריימונד אטפלד)? בן 62, לא אימן בוגרים שנים ארוכות, רוב הזמן במחלקות נוער ולרוב לא על הקווים אלא כמנהל מקצועי, לוקח ללב במשחקי כדורגל חופים, מתמחה בכדורגל חולות, בביצ'יקלטות כמו של יניב מזרחי אתמול (אמרנו כבר: למה לקלקל סיפור טוב בעובדות, אבל היה בגול הזה פאול ברור על הרננדס).
אבל לם הוא איש מלא תשוקה, עם המנטליות הברזילו-נתנייתית של "כדורגל פה הוא יותר ממשחק, הוא דרך חיים, הוא החיים עצמם", עם מחויבות אדירה לכדורגל התקפי, הרמוני, סוער וגועש. ככה הייתה מכבי נתניה של תחילת שנות ה-80 – עם שני מגינים שלא עזבו את רחבת היריב, בטח לא עשו הגנה, עם קישור התקפי בטירוף, עם שלישיית חלוצים בעלי שליטה בכדור או משחק ראש מעולה או הכל ביחד. ככה גם נתניה איבדה אליפות להפועל כפר סבא, בעונה שבה דפקה שישיות בשני משחקי בית עוקבים, כולל למכבי תל אביב. מה זה היה בשביל מכבי נתניה לפרק את מכבי תל אביב? כלום. מחזיקת הגביעהשאירה אז את הנקודות ליד מכון וינגייט.
וככה הגיע לם למשחק אתמול. בלי הגנה, בלי יכולת לנטרל אפילו חלוץ אחד, אבל עם עוצמות, ומהירות, ומשחק שובה עין, ובעיטות מכל מצב. ככה אני זוכר את מכבי נתניה, ככה לם מכיר את מכבי נתניה, ככה אייל סגל רוצה את מכבי נתניה. לא יודע לאן יכול להוביל פרויקט האקסטזה של לם, כי קבוצת כדורגל אימתנית, שיודעת להגן, יכולה לפרק את המוקש הזה, אבל את אוהדי מכבי נתניה זה פחות יעניין. לם העיר אותם, החזיר להם את שמחת החיים. פתאום המעבר הזה מאטפלד ללם נראה יותר גאוני מאירוני.
אפרופו אטפלד, הקרקע מתחת למנטור שלו בישראל, פטריק ואן לוון, התחילה אתמול לרעוד. אם גלי הצונאמי יגיעו עד לטורנטו, ייתכן ומיטש גולדהאר יגאל את הקבוצה הבוגרת מנוכחותו. הכישלון של ואן לוון הוא הקיבעון שלו. שינוי שיטה זו לא אופציה אצלו, אבל חמור מכך, גם ההיצמדות לשחקנים מסוימים היא קיבעון מחשבתי. אפשר לדבר עד מחר על כך שאם אייל גולסה יכול לשחק 45 דקות במחצית השנייה, הוא יכול לשחק גם בראשונה, ואם ברנדלי קוואס נתן משחק אחד טוב במכבי, זה לא אומר שהוא ברירת מחדל, ואם לואיס הרננדס לא יכול להגן, הוא צריך להמשיך ולהיות בלם.
על הרננדס אני כותב פה כמעט מדי שבוע. היציאה שלו מהמקום היא כל כך איטית, שהוא משתמש בכל אמצעי כדי לעצור שחקן יריב, וחלק מזה עם הידיים, במשיכה בחולצה, באמצעים שגם שחקן ישראלי יודע להשתמש. בשביל זה לא מביאים בלם מספרד, פנדלים יכול לעשות גם שחקן מהנוער. ואפרופו ספרד, אם אופיר דוידזאדה משחק בנבחרת, הוא יכול לפתוח במכבי תל אביב, ולהזיז את סאבוריט לעמדת הבלם. אם צריך בשביל זה לעבור לשלושה בלמים, זה לא כזה נורא, זה אפילו התקפי, אבל עם מאמן שמקדש את ה-3-3-4 כמו פעם, ומחלחל את זה גם לקבוצות התשיעיות, אין לזה סיכוי, אלא אם כן…
גם בהפועל ירושלים יש ים של רומנטיקה. שחקני בית, קבוצת אוהדים, מועדון מלא מתנדבים. יתכן וזה ייגמר בירידה מהירה חזרה לליגה השנייה, אבל אף אחד שם לא יתרגש מזה. הם ימשיכו באותה דרך. בפעם השנייה אולי זה יתפוס ואם לא, אז אולי בפעם השלישית. כמועדון, הפועל ירושלים מוכן לקבל רביעייה בכל שבוע שגוני נאור יוזמן לנבחרת.
לכן זה היה אחד המשחקים הכי נוחים למכבי חיפה כדי לעשות בדיקת מערכות ולראות שהכל עובד, גם אם המשחק במחצית הראשונה היה מנומנם.
חלונות הנבחרות בשנים האחרונות הפכו למאוד אינטנסיביים, חלקם נמתחים לתוך ההכנות האחרונות של הקבוצות חזרה לליגה. קבוצות שיש להן ייצוג בנבחרות, בדרך כלל הקבוצות הגדולות, נפגעות מכך. עזבו את החזרה המאוחרת של השחקנים לאימונים – פ.ס.ז' שיחקה ביום שישי בלי דרום אמריקאים וניצחה אך בקושי – אלא בעיקר את השבוע וחצי שבה קבוצה מתאמנת עם קרעי סגל. כאן בא לביטוי העומק בסגל וככה – מחלונות נבחרת – נולדים פרקי תהילה כמו של מחמוד ג'אבר.
מוחמד אבו פאני פצוע, עלי מוחמד חזר ממשחקיה של נבחרת ניז'ר במוקדמות המונדיאל רק יממה לפני המשחק, אז ג'אבר פתח, כבש צמד ובישל עוד אחד. שחקנים רעבים – לחשיפה, לתהילה, לדקות משחק – הם השחקנים הכי טובים בהרכב. מכבי חיפה הרוויחה מהמשחק הזה הרבה יותר משלוש נקודות ושיפור הפרש שערים – היא הרוויחה עוד שחקן לרוטציה.
היו להפועל חיפה פתיחות עונה כאלה, זה אף פעם לא הסתיים בריצה לאליפות. פעמיים זה הסתיים בפלייאוף עליון. כן כן, הפועל חיפה בעידן יואב כץ הגיעה פעמיים בדיוק לפלייאוף העליון, אצל ניר קלינגר וחיים סילבס. אפשר להמר על כך שגם העונה היא תהיה שם, עם אלישע לוי. בעניין הריצה לאליפות, בואו נחכה.
ובכל זאת, מה שבולט בהפועל חיפה הוא פגיעה מצוינת בשחקני רכש. אלון תורג'מן נחשב אנדרייטד במושגים של הכדורגל הישראלי, חלוץ שחס בצילם של חלוצים אחרים ודקות התהילה הבודדות שלו בנבחרת – מול רומניה בנתניה במשחק ידידות – היו לצידן של דקות התהילה הבודדות שקיבל ערן לוי במסגרת הייצוגית. זה בערך היחס שזכה לו תורג'מן בכדורגל הישראלי, וזה שחקן עם כמעט 100 שערים בקריירה.
הנוכחות שלו בהפועל חיפה מזכירה את הנוכחות שהיתה שם למהראן לאלה ועדן בן בסט, וזה בסיס טוב לחשיבה בגדול. תוסיפו את אלן אוז'בולט, שחקן סלובני בלי הופעות בנבחרת (אבל עם המון שערים בנבחרות הצעירות), שבגיל 25 יש לו כבר 6 תארים בשלוש מדינות שונות. הוא מביא איתו ניחוחות של ווינריות, שזה בדיוק מה שאין בהפועל חיפה כבר 22 שנה. הפועל חיפה היא כבר הסוס השחור של הליגה העונה, השאלה היא לאן הסוס הזה יגיע.
