יש בכדורגל הרבה רגעים סמליים, אבל יש גם רגעים שהם יותר מזה. הדקה ה-62 אתמול בנתניה לא הייתה סמלית, היא הייתה קוסמית. פארפה גיאגון קיבל את הכדור, נעץ אותו ברשת של דניאל פרץ והשלים מהפך מדהים בתוך שתי דקות. מבחינת מכבי תל אביב זה היה גיים, סט, מאץ', למשחק ואולי לעונה כולה, אבל מבחינת אותה מכבי תל אביב זו הייתה גם התקווה לעונות הבאות. כי גיאגון, שהיה בנוער שחקן-שחקן והראה גם בלאומית ניצוצות של שחקן-שחקן, באמת נראה כרגע כמו הדבר הבא. ומזל מבחינתה שיש לה את הדבר הבא, כי אין למכבי תל אביב שום סיבה להתגאות בדבר הנוכחי.
יכול להיות אפילו שמבחינת סגנית האלופה עדיף כרגע שגיאגון, שהגיע למכבי נתניה בעסקת גבי קניקובסקי, ירעה בשדות זרים. לא רק בגלל השפשוף, אלא כדי להתרחק מרעות חולות כמו ההשפעה של העונה הנוכחית. מכבי תל אביב מדוכאת, כבויה, נראית כמו מדבר צחיח, ובתנאים כאלה גם כישרונות בעלי פוטנציאל עצום כמו גיאגון לא יכולים לפרוח.
כאן עולה השאלה מי נושא באחריות העיקרית למצב הזה – מיטש גולדהאר, פטריק ואן לוון או השחקנים.
התשובה, בעיניי, אינה ברורה כלל. האסטרטגיה של גולדהאר להכתיב את מדיניות הרכש לפי ההישגים באירופה הוכחה בעבר ככזאת שנידונה לכישלון, וההישגים המעליבים בפתיחת העונה הנוכחית רק מוכיחים שוב שהקו הזה פשוט לא עובד. בדיוק היום לפני שנתיים הודיע הבעלים כי בן מנספורד עוזב את המועדון. בשנתיים הללו אין למכבי תל אביב סמכות מקצועית משמעותית מעל המאמן, מנכ"ל עם יכולות אמיתיות של GM. קשה שלא לראות את הקשר בין הוואקום הניהולי להישגים על המגרש.
אלא שאין במדיניות ובניתוק שמאפיין לא אחת את גולדהאר כדי לשחרר את המאמן מאחריות. במכבי תל אביב גדל בשנים האחרונות דור שאמור היה להיות תור זהב של שחקני בית – מתן חוזז, אילון אלמוג, עדן קארצב ואדוארדו גררו הם השמות הבולטים. ואן לוון היה האיש שתחתיו הם טופחו במחלקת הנוער. מי מהם התקדם תחתיו בבוגרים? קארצב, לטעמי פספוס עצום, נמכר למכבי נתניה. אלמוג הראה ניצוצות בתחילת הדרך אבל לא מפסיק ללכת אחורה ולהתפוגג. חוזז, שהחל לפרוח תחת איביץ', זה כנראה לא זה וגררו היה היחיד שעשה צעד קדימה. גם במקרה שלו נראה כרגע שהוא ילווה בשני צעדים לאחור.
התרומה של ואן לוון למכבי תל אביב כמעט אפסית. אפשר לטעון שהסגל לא מספיק טוב ושלקבוצה לא היה זמן להתחבר, אבל התפקיד של מאמן הוא להוציא את המקסימום מהשחקנים, ובמכבי תל אביב אף אחד לא נותן כרגע את המקסימום, להוציא, אולי, את סטיפה פריצה שמתגלה, כמו הפריצה ה"מקורי", כחלוץ עם סיומת מצוינת של נגיעה אחת.
ויש גם את השחקנים עצמם. נשאלת שאלת ה"מה אם". נניח שמאמן אחר מגיע למכבי תל אביב – האם הוא מסוגל להפוך את דן גלזר לשחקן שהיה לפני 2021? האם הוא יכול להוציא יותר מלואיס "תראו איזה אאוטים ארוכים יש לי" הרננדס? יכול להיות, אבל בנקודת הזמן הנוכחית מדובר באסופה גדולה של שחקנים שנותנים הרבה פחות משהם יכולים או רוצים, והאשמה היא קודם כל עליהם.
יש כאלה שטוענים שהשחקנים בכלל עושים למאמן סבוטאז', אבל מהו סבוטאז'? כיצד ניתן לכמת אותו? מתי מפסידים בכוונה ומתי זה קורה סתם כי הקבוצה גרועה ולא מאומנת? בכלל, האם שחקן שעולה לדשא באמת רוצה להפסיד? אפילו הקבוצה שעשתה את ה"סבוטאז'" הגדול בהיסטוריה של המועדון, ה-10:0 בחיפה ב-1988, זכתה חודש מאוחר יותר בגביע המדינה.
בהינתן כל השאלות והבעיות הללו, איזו מטרה רוצה מכבי תל אביב בכלל להשיג? אליפות לא תהיה העונה, ואת זה אפשר להגיד בביטחון כמעט מלא כבר אחרי שישה מחזורים. האם גולדהאר יסתפק בכרטיס לאירופה? יכול להיות, רק שממרתפי המקום התשיעי (ואולי למטה מכך אחרי משחקי הערב ומחר) אי אפשר כרגע לפנטז אפילו על זה. אז על מה כן?
הרבה מחמאות קצר בני לם אחרי הניצחון אמש. אפשר להבין את פרץ הרגשות שלו על הקווים (במאמר מוסגר – מעניין מה גיא לוזון היה חוטף על המופע הזה). אחרי שבועיים של ציפייה והכנות הגיע מבחינתו ומבחינת האוהדים הזמן לשחרר את הלחץ. מה זה לשחרר? כמו שהיו אומרים באייטיז, "הר הגעש בצהוב התפוצץ".
הבוקר לם יירד חזרה לקרקע. הוא ינתח את המשחק, יראה כיצד רז שלמה לא מפסיק להתמסר עם היריבה, יבין שוב כמה מזל היה לו לא לרדת למחצית בפיגור 3:0, יודה לאלוהים ולמאמן היריב, לא בהכרח בסדר הזה, על ניהול כושל במיוחד של המשחק במחצית השנייה. הוא יודע שהמצב בליגת העל נזיל ביותר. רק לפני שני מחזורים הייתה מכבי נתניה עם שתי נקודות ושני שערי זכות. פתאום היא עם שמונה נקודות ומאזן שערים 9:9.
לם בוודאי יגיד לעצמו ולתקשורת ש"אלה רק שלוש נקודות", אבל האמת היא שהניצחון הזה שווה לו הרבה יותר. זה אפילו לא עניין של מומנטום, זו לוגיקה פשוטה. בשני הבא הוא פוגש את מכבי חיפה, אחר כך מארח את הפועל באר שבע. על הנייר הוא יכול היה להיות 0 מ-9 בשלושת המשחקים הראשונים שלו. כל הזוהר והרומנטיקה מהקאמבק המרגש לקבוצת נעוריו היו נעלמים, הלחץ היה גדול. עכשיו לפחות יש לו מרחב נשימה וגם ביטחון שיכול, אולי, להוביל להפתעה.
למ.ס. אשדוד הייתה אשתקד עונה פנטסטית, לפחות במונחים שלה. מקום שלישי, אמנם הרחק משתי הראשונות, אבל עם כמה נקודות ציון מהדהדות, כמו ניצחונות ביתיים על מכבי חיפה ומכבי תל אביב ושני ניצחונות בבאר שבע.
שום דבר מזה לא נשאר. שישה מחזורים חלפו, ואשדוד עמוק במרתף הטבלה עם ניצחון בודד וחמישה הפסדים. כמו בכל קבוצה, גם כאן אפשר להאשים את המאמן, אבל במקרה הזה אני לא חושב שרן בן שמעון הוא הסיפור, אם כי, כמובן, יש לו חלק גדול בכישלון עד כה.
לפחות ברמת האטרקטיביות שלה, אשדוד לא נמנית עם קבוצות הדרג הראשון, גם לא השני. כששחקנים שלה הופכים לחופשיים או בדרך להפוך לחופשיים, היא לא יכולה להתחרות עם מכבי חיפה, הפועל באר שבע ואפילו עם הפועל תל אביב. דין דוד, למשל, חיפש להתקדם ולמיליון היורו שקיבל המועדון תמורתו ממכבי חיפה אי אפשר להתייחס בביטול. כך יצא ששחקני המפתח שהובילו את אשדוד לאחת העונות הטובות בתולדותיה כבר לא נמצאים שם.
אז מה קיבלנו במקום דוד, שלומי אזולאי, רועי גורדנה ורמזי ספורי? את מרטין ראינוב (ששוחרר כמעט מיד), מתאוסיניו, גל קעטבי, אור אינברום ועוד כאלה ואחרים שמנסים להשלים את הפאזל. התקווה באשדוד הייתה שבן שמעון יידע לחבר את הסגל, אבל בינתיים זה לא עובד. השאלה כעת היא מתי זה כן יעבוד. לאשדוד מחכה כעת ה"שילוש הקדוש" שנופל בחלקן של קבוצות ליגת העל – מכבי תל אביב, מכבי חיפה ובאר שבע ברצף. מישהו מוכן להמר שבתחילת נובמבר זה ייראה טוב יותר?
