התקיפות האלימות והמחרידות שביצעו חברי ארגון לה פמיליה באוהדי בית"ר ירושלים בערב יום שני לא יכולות לעבור לסדר היום הציבורי, וכך שב לחיינו אותו דיון שמתקיים כאן בעשור האחרון מעת לעת, סביב שאלת חוקיותו של הארגון, שלפעיליו מיוחסים גם מספר מעשי תקיפה אלימים מאוד, התפרעויות רבות ואינספור התבטאויות גזעניות ודוחות באופן מובהק. חלק ניכר מהשיח בתקשורת מוקדש לשאלה האם יש לרשויות האכיפה סמכות להורות על פירוקו של הארגון, או לכל הפחות לבקש סעד כזה מבית-המשפט, בהיותו מעין ארגון פשיעה או התארגנות לא חוקית.
על-אף שאט הנפש ממעשי האלימות הברוטליים של חברי הארגון, שהביאו לפציעה של מספר אוהדים שחלקם אף פונו לבית-החולים לצורך קבלת טיפול רפואי, אני סבורה כי מבחינה משפטית, להגדרה של לה פמיליה כארגון טרור ולהשימו באותה רשימה יחד עם ארגוני הטרור המוכרים לנו היטב תהא כברת דרך ארוכה מדי.
אך מה לגבי הגדרות "רכות" יותר? האם באמצעותן ניתן לפרק את הארגון, הפועל בדרכים אלימות וגזעניות לכאורה, מחבריו? האם ניתן לראות בלה פמיליה גוף שמתווה ומבצע שורה של פעילות בלתי חוקיות? לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, ארגון פשיעה מתאר קבוצה של בני אדם שפועלים בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות אשר על פי רוב, תכליתו להשיג רווח כספי. האם ניתן לראות בארגון ככזה שחבריו פועלים באופן מתמשך לעבירת עבירות ולהביא לפירוקו? אינני בטוחה בכך.
כמי ששירתה בפרקליטות שנים ארוכות, אני יודעת להגיד כי המסד העובדתי הנדרש כדי להוכיח לבית-המשפט כי מדובר בארגון פשיעה חייב להיות רחב ומבוסס למדי. כך, למשל, צריך להראות כי מעשי האלימות שנקטו לכאורה חברי לה פמיליה נגד אוהדי בית"ר היו חלק ממעשה מתוכנן או מאורגן. לרוב, הדבר גם דורש למצוא את ה"קודקוד" שמחלק את ההוראות ל"חייליו", ולקשור בין המעשים שבוצעו בשטח למנהיג הארגון.
ובל נשכח כי מול אפשרויות אלה, ניצבת אחת מזכויות הפרט החשובות ביותר במדינה דמוקרטית, היא חופש ההתאגדות. נאהב זאת או לא, נקודת המוצא בכל מדינה דמוקרטית היא שלכל אזרח יש זכות להקים ארגון או להצטרף לארגון קיים, ולפעול במסגרתו להשגת מטרות משותפות, כמו מטרות חברתיות, פוליטיות או כאלה הקשורות לתחביב של אהדת קבוצת כדורגל למשל. ולזכות ההתאגדות הזו מעמד נורמטיבי וחוקתי.
כדי שניתן יהיה לאסור התאגדות, יש להוכיח כי קיימות זכויות יסוד מהותיות אחרות שנפגעות מעצם קיומה של אותה התאגדות. לפי החוק בישראל כיום, ניתן להגדיר התארגנות כאסורה, בין היתר, אם יש במטרותיה שלילת אופייה הדמוקרטי של המדינה או אם יש יסוד לחשש שפעילותה היא מסווה לפעולות בלתי חוקיות. עוד קובע החוק, כי התאגדות המבקשת להירשם (כמו למשל עמותה) לא תירשם אם יש במטרותיה הסתה לגזענות.
עינינו הרואות, אפוא, כי הוצאתו אל מחוץ לחוק של ארגון אינה מלאכה פשוטה כלל ועיקר. לצד זאת, דווקא במקרה של לה פמיליה יש, לכל הפחות, קצוות חוט שחקירה מעמיקה שלהן וניתוחם על-ידי רשויות האכיפה – יכולים גם יכולים להוביל למסקנה כי ייתכן וקיימת תשתית מספקת לצורך בחינה אמיתית של האפשרות לפרק את הארגון. כך, למשל, אין חולק כי חברי הארגון ביצעו עבירות פליליות לכאורה. גם תמיכתו הגלויה של הארגון בגזענות נגד ערבים יכולה לשמש נסיבה בעלת משקל משמעותי בהקשר זה.
ואחרי שניתחנו את האפשרויות השונות לפרק את הארגון מן הפן המשפטי, חשוב להבהיר כי זו ממש לא זירת המאבק היחידה בה נדרש להילחם בתופעת האלימות המכוערת בספורט – ואולי אפילו לא המרכזית שבהן. למשטרה, ההתאחדות לכדורגל, מנהלת הליגות בכדורגל והקבוצה עצמה יש תפקיד חשוב בהבאתם של אותם יחידים לדין. לפרקליטות ולמערכת בתי-המשפט יש תפקיד מכריע בהטלת ענישה כבדה שתעביר מסר של הרתעה וגמול.
אזכיר בנוסף, כי בשנת 2008 נחקק בישראל החוק לאיסור אלימות בספורט, שתכליתו העיקרית להתמודד עם האלימות הגואה בספורט הישראלי בכלל, ועם התבטאויות גזעניות בפרט. בשלה העת אפוא, כי רשויות האכיפה יגבירו את השימוש בחוק זה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
עו"ד עידית רייכרט היא סנגורית פלילית ופרקליטה בכירה בעברה.
