אלי מיאלי: "לא הרגשתי את הגוף, ביקשתי למות"

לפני כעשרה חודשים נדבק אלי מיאלי בנגיף הקורונה. "אושפזתי במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שערי צדק בירושלים, מחובר למכשירים רבים מצילי חיים, במצב קשה ביותר, קרוב למוות", מספר חלוץ העבר בן ה-66, "לא הרגשתי את הגוף ושום דבר אחר של אדם רגיל. ביקשתי לעבור מהעולם, והייתי קרוב מאוד לכך, כשאני תלוי בעזרת השם והרפואה. מלבד בתי, שבאה לראות אותי, אי אפשר היה להיכנס לבקר. אני חושב שאלוהים אוהב אותי, על המיטה חשבתי שאני איש טוב, שנתן בסתר לחברי הרבים. עכשיו, כשקשה לי, אני מבקש להודות לכדורגלן העבר יוסי ממן, שעזר לי מארצות הברית בתקופה הקשה של חיי".

זו הייתה חוויה לא קלה, בלשון המעטה. "בטיפול הנמרץ, בשעות הקרובות שלפני הפרדה מהחיים, אלוהים שלח לי שתי אחיות, מלאכיות שטיפלו בי", הוא משחזר, "אחת מהן הבינה את רצוני ואת המחשבות על המוות. היא לא הפסיקה לעודד אותי וביקשה שאדבוק בחיים ובמשפחה. 'אתה תנצח אלי', היא חזרה ואמרה. ואכן, השינוי בחשיבה והחוסן הגופני מהכדורגל עזרו לי להתגבר על הנגיף הארור. אני עדיין סובל ממנו, גם היום".

מיאלי היה אחד אחד החלוצים המובילים בכדורגל בישראלי משנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80. הוא מזוהה בעיקר עם בית"ר ירושלים, בשורותיה כבש 32 שערים בשש עונותיו בקבוצה בין 1974. בהפועל חיפה הבקיע בעונה אחת שבה שיחק 18 שערים ואז החלה הנפילה. הוא עבר למכבי תל אביב ולמכבי חיפה, חזר לבית"ר, עשה עוד סיבוב בהפועל חיפה ורשם שנת פרישה בלוס אנג'לס. את ההצלחה של תחילת הקריירה לא הצליח לשחזר.

"גדלתי בשכונת מצוקה כלכלית במוסררה", הוא משחזר, "כילד אני זוכר את משחקי הכדורגל, ברחוב קרוב מאוד לגבול ולחיילי הלגיון הירדני. היה אז קשה כלכלית, אבל הייתי חוזר מחדש לימי הנערות, זה היה סוג של גן עדן. במוסררה כל ילד רצה וחלם להיות שחקן של בית"ר ירושלים, מעטים נטו לכיוון של הפועל ירושלים, בדיוק כמו בשכונת ממילא שבה צמח מלמיליאן הגדול".

מי שגילה את מיאלי היה שוער העבר מישל פורטל, שהלך לעולמו באוגוסט האחרון בגיל 84. הוא הגיע לנוער של בית"ר, תחת המאמן הנערץ סמואל רזניק, עם מלמיליאן ודני נוימן. את משחק הבכורה בליגה הלאומית הוא זוכר היטב: "התכוננתי לדרבי נוער בית"ר נגד הפועל, סוג של משחק שהיו באים לראות אלפי אוהדים. ביקשו ממני לעזוב את ההכנות בנוער כי מאמן הבוגרת עמנואל שפר קורא לי לשיחה. שפר הנערץ, המאמן שהוביל את נבחרת ישראל למונדיאל 1970 במקסיקו, אמר לי שחולצת ההרכב הפותח של בית"ר ירושלים נגד בית"ר תל אביב היא שלי. הוא איחל לי בהצלחה, הוסיף מספר מילים שחלפו ליד אוזני . קיבלתי פיק ברכיים ולקח לי דקות ארוכות להתאושש עד לרגע החלומי לעלות בשורה אחת למגרש החלומות של ימק"א עם האנשים שחלמתי להיות בלילות להיות כמוהם. אני, הילד ממוסררה, עדיין לא בן 17 כבר בחדר ההלבשה יחד עם אודי רובוביץ' האגדי, שמעון צ'רנוחה, ג'אנו, יוסי חכם ושאר אגדות בית"ר ירושלים. ניצחנו בדרבי של הבית"ריות את תל אביב 1:3 ולאוהדים הייתה טעימה ראשונה מהחלוץ אלי מיאלי".

"היום אין חגיגות כאלה"

כמו רבים בדורו, מיאלי הושפע מגדולי הדור יוהאן קרויף וגרד מולר. "הייתה לי תשוקה באימונים וכשצפיתי בקרויף ומולר גיליתי כל הזמן דברים חדשים. ניחנתי במשחק ראש אדיר, בבעיטה טובה בשתי הרגלים, כשהשמאלית שלי הייתה חזקה במיוחד. חוץ מזה היו לי בקישור את מלמיליאן ונוימן. רק מי ששיחק איתם יכול להבין את תרומתם לחלוצים.

בדרך כלל חלוץ זוכר משחקים שבהם כבש שלושער. מיאלי לא שונה. "באוקטובר 1978, כבר במחזור השני, אירחנו בימק"א את הפועל באר שבע. הבקעתי שלושה שערים בתוך 21 דקות ומלמיליאן קינח בדקה ה-90, ניצחנו 0:4. משחק בלתי נשכח אחר היה באצטדיון בלומפילד נגד מכבי תל אביב, בו ניצחנו 2:3 משני גולים יפים שלי ועוד אחד של אורי". הוא זוכר גם את הגביע היחיד שבו זכה כשחקן פעיל, ב-1979 (שלוש שנים לפני כן, בגביע הראשון, לא שיחק בגמר): "ניצחנו 1:2 את מכבי תל אביב מגולים של דני נוימן ויוסי אברהמי. היה טירוף עם שריקת הסיום של מנחם אשכנזי. היום אין חגיגות כאלה".

בסיום אותה עונה חלק מיאלי את תואר מלך השערים עם עודד מכנס ממכבי נתניה. שניהם הרשיתו 18 פעמים. "הפסדנו את האליפות למכבי תל אביב במחזורי הסיום", הוא נזכר. הוא המשיך בבית"ר, ואז נחתה עליו הפצצה. "במהלך עונת 1979/80 הייתה לי פציעה בשרירי הבטן והטיפול היה שונה ממה שמכירים היום", הוא מספר, "הגעתי לפגישה על חוזה חדש עם היו"ר יוסי ז'רז'בסקי. הוא חשב שאני כבר שחקן גמור ולא התאים לי ולו החוזה החדש. בית"ר ירושלים האהובה שלי ויתרה עלי כך מאוד מהר. קיבלתי הצעה אחרת וחתמתי בהפועל חיפה".

בית"ר ירדה בסיום העונה לליגה הארצית. הפתיחה של מיאלי בחיפה, לעומת זאת, הייתה מצוינת. "הייתי בכושר מצוין והבקעתי 18 שערים מתוך 34 של כול הקבוצה. ההגנה שלנו הייתה חסרה שחקנים רבים, השערים שלי לא עזרו למועדון וירדנו לליגה הארצית. באותה עונה בית"ר ירושלים חזרה ללאומית". אבל בבית"ר עדיין לא רצו את מיאלי בחזרה. מי שכן רצתה הייתה מכבי תל אביב.

אלי דריקס, שבדיוק עלה מהנוער של מכבי תל אביב, מספר: "כשמיאלי ראה את הקירות המתפוררים במגרש הוא היה בהלם". מיאלי זוכר את זה בצורה שונה: "ההילה הזוהרת שהמכביה הקרינה הייתה אדירה, אבל לא הסתדרתי שם עם חלק מהשחקנים וסגנון המשחק ההתקפי שלי לא התאים לשחקנים המובילים שלהם", נזכר מיאלי, שהיה שותף לתבוסה הצורבת 6:0 למכבי נתניה. מאצטדיון המכביה הוא נדד חזרה לחיפה, הפעם למכבי בימי טרום האימפריה שהפכה להיות זמן קצר לאחר מכן. "היו ימים לא טובים גם בקריית אליעזר של המאמן ג'וני הרדי, שוב עזבתי ושוב ממהלך שאני ביקשתי".

ואז הוא חזר לבית"ר ירושלים. "היו אמונות ותקוות חדשות, חיכיתי לשיתוף הפעולה המחודש עם מלמיליאן ונוימן". אבל לאלוהי הכדורגל היו תוכניות אחרות, מיאלי נפצע ברצועות הברך, נותח ועזב את ימק"א באותו מסלול של הפעם הקודמת – הפועל חיפה. שם גם הסתיימה הקריירה שלו בישראל. "לא הסתדרתי עם המאמן אהרון גרשגורן שחשב שהוא המציא את הכדורגל", הוא מספר, "עזבתי לתקופה קצרה ללוס אנג'לס ופרשתי בגיל 31. היום, כשאני מסתובב ברחובות ירושלים, יש עדיין רבים, בעיקר האוהדים היותר ותיקים, שמחבקים אותי וזוכרים את הימים הגדולים של אז. הם לא מזכירים בכלום את הקבוצה של השנים האחרונות , וזה מעציב אותי".

מיאלי מועסק היום כנהג מונית. "המצב לא כמו בימי התהילה שלי כשחקן, ולמזלי אני נעזר בממן. פעם מהכדורגל היה יחסית מעט כסף. הבן שלי ליאון משמש כמאמן ילדים בבית"ר ירושלים. הכדורגל הישראלי לא מעניין אותי בכלל, אני לא רואה שום משחק כאן, הנתק עם בית"ר מוחלט, כמו הרבה שחקני עבר. בטלוויזיה אני צופה בכדורגל אנגלי וספרדי וזהו".