אני לא יודע מי ערך את הלוחות לפני הגרלת לוח המשחקים בקיץ, אבל העונה יצאה לאור "סדרת האימים", שבה קבוצות פוגשות בזו אחר זו את מכבי תל אביב, מכבי חיפה והפועל באר שבע, או לפחות אחת מהן כל שני משחקים. עד כה פגשו את כל השלוש בני סכנין (בשלושת מחזורי הפתיחה), מכבי פתח תקוה (לסירוגין) והפועל ירושלים (בשלושת המחזורים האחרונים).
אם נתעלם לרגע שמכבי נתניה רק התחילה את הסדרה (וניצחה 2:4 את מכבי תל אביב) והפועל חדרה שראתה חלקים מהסדרה (שני משחקי הפתיחה שלה היו מול מכבי חיפה והפועל באר שבע), רק קבוצה אחת יצאה מהמשחקים האלה ללא נקודות: הפועל ירושלים. לא רק שללא נקודות, היא חטפה מהשלוש 8 שערים. סכנין לקחה 4 נקודות ויצאה עם הפרש שערים חיובי, פתח תקוה הפסידה בדוחק פעמיים, חדרה סיימה פעמיים בתיקו.
הפועל ירושלים לא עשתה דבר מזה. זה לא הפריע למאמן שלה, זיו אריה, לעמוד אתמול בפני המצלמות ולתת מופע גניבת דעת שלא היה מבייש את אברהם גרנט בימיו הגדולים. "אין פרמטר שלא עלינו היום על הפועל באר שבע", אמר אריה, וניסה כנראה להסביר לבעליו – אוהדי הקבוצה – איך נועם מלמוד, שחקן הבית, לא עמד נכון בקרן שממנה בישל מיגל ויטור לניקיטה רוקאביצה הפנוי לחלוטין את השער הראשון, או איך מלמוד איבד שיווי משקל כשרמזי ספורי זרק אותו הצידה ונעץ את השני. הקלות שבה סופגת הפועל ירושלים היא כזו שאפשרה לאריה לערבב את המועדון ולומר למצלמות ש"עוד לא פגשנו יריבה שעלתה עלינו טקטית".
זיו אריה הוא מאמן יסודי, חרוץ, כנראה שגם סגפן (או חבר עמותה), אחרת לא היה אומר אתמול שהוא "מוכן למות בשביל הפועל ירושלים" והוא "פה עד המוות", אבל למעט ניר קלינגר בהפועל חיפה בעונת 2012/13, אף מאמן לא שרד בשנים האחרונות את העונה בקבוצה שפתחה ככה את העונה: ללא ניצחון, עם 3 נקודות והפרש שערים של 11:2. את הסדרה מול שלוש הגדולות סיים אריה בהפרש של 8:2, מה שאומר שכנראה מול הקטנות יש לו יכולת שיפור, אבל לאורך זמן, הקבוצה הנאיבית, הרכה, עם הסגל החלש יחסית, לא תצליח לצבור מספיק נקודות כדי להישאר בליגה.
בהחלט יתכן שבהפועל ירושלים, שהוקמה מחדש בליגה ג' והיא מפעל חיים עבור מספר אנשים, כולל המנהל המקצועי שי אהרון, הסיטואציה הזו מקובלת. הדרך – שילוב שחקני בית כולל זרים שהובאו בשעתו לקבוצת הנוער – שם היא קדושה, אבל לא צריך בשביל זה לעמוד מול המצלמות ולספר לנו דברים שאנחנו ראינו אחרת בלייב.
די היה לראות את עידן שמש, השחקן הכי מנוסה בקבוצה – שפתח העונה בשני משחקים ושיחק בעוד שלושה רסיסי משחקים – כובש אחרי 12 דקות שער שהוא הכל חוץ ממה שמוצג בהפועל ירושלים העונה, אולי כדי להצדיק את משנתו של האדון מהעבר השני של הכביש – "טקטיקה שמקטיקה". שמש ניגש לכדור כמו שעוז צבאג עשה בשנותיה העלומות של הפועל ירושלים בערבות הליגות הנמוכות: עם השפיץ של הנעל, או כמו בשכונה. אולי על זה שמש יקבל במשחק הבא עוד 10 דקות במגרש, אולי פחות.
אז למרות שהפועל באר שבע "נפלה טקטית בכל פרמטר" מהפועל ירושלים, היא הצליחה לנצח 1:3 ולשמור על מקומה בפסגה. אמרנו את זה בתחילת העונה ונגיד זאת שוב: עם סגל כזה, באר שבע צריכה לרוץ לאליפות. הספק נובע מהרזומה של רוני לוי מאז עזב את מכבי חיפה אחרי הקדנציה הראשונה ב-2008. לאמור: חוץ מגביע ב-2016, לוי לא הצליח, אז למה שיצליח פה.
אלא שהסיכוי שלו להצליח לא פחות מהסיכוי של ברק בכר לשמור על האליפות בחיפה. באר שבע עושה את פתיחת העונה הטובה ביותר שלה אי פעם, יותר טובה מכל שלוש שנות האליפות הרצופות. היא כבשה יותר מכל קבוצה אחרת בליגה, יש לה ארבעה ניצחונות רצופים, בכלל זה מול מכבי תל אביב ומכבי חיפה, והיא אמורה לארח עוד שלוש קבוצות בסדר הגודל המקצועי של הפועל ירושלים: אשדוד, נוף הגליל ובית"ר ירושלים.
וכדי לשפר את סיכוייה לרוץ לאליפות, שתי היריבות העיקריות שלה על הנייר, מכבי חיפה ומכבי תל אביב סובלות מפתיחת עונה בינונית עד איומה. גם לנצח אותן וגם לפתוח מהן פער שברמות האלה מאוד קשה לצמק, שלא לדבר על לסגור – זו אמירה.
אם זיו אריה, מהפסקה הראשונה, אמר את דבריו כדי לחזק את חניכיו, רוני לוי לא צריך להגיד כלום: הטבלה מדברת בשבילו. מדובר במאמן שיודע להעמיד את הקבוצה שלו, ומשתמש בכלים שלו וכל מה שנותר לו זה לנהל את הסגל כהלכה. כשמובילים, אפשר להכניס מחליפים שאולי בעוד שבוע או שבועיים יפתחו במקום אחרים.
הסגל של באר שבע שווה אליפות, בטח הזרים שלה, בטח כשרוקאביצה התחיל לכבוש (וגם להחמיץ). יש לא מעט קבוצות שאיש לא האמין שייקחו אליפות אחרי שהובילו את הטבלה בצורה כל כך משכנעת אחרי 7 מחזורים: אף אחת מהן לא הייתה מועדון בסדר הגודל של הפועל באר שבע, שממלאת את האצטדיון הביתי ויש לה גב כלכלי של משפחת ברקת. במחסן הקלישאות זה לא "נתנו פור לליגה", אלא "השאירו אבק לליגה".
בתחזיות שלפני פתיחת העונה, דיברו על באר שבע כמי שתקרא תגר על שתי הגדולות – כאילו אין פה 5 גדולות – ולא ספרו את הפועל תל אביב. ואולי בצדק. ההתנהלות של האדומים מאז הלכו למפרק בעונת 2016/17 היא של פליט שמתנפל על כל פרוסת לחם עבשה כדי לאכול את הארוחה היומית שלו.
בינואר האחרון הפועל תל אביב רצתה להישאר בליגה, אז היא הביאה חיזוק. בקיץ היא ויתרה על עומרי אלטמן – השחקן הכי איכותי שעמד לרשותה בשנות השפל – כדי להביא את עידן ורד, פארליי רוזה, שלומי אזולאי הקשר או מוחמד טאורה שהפועל היא הקבוצה הראשונה שהוא משחק בה מחוץ לגינאה.
חלק מהשחקנים האלה נחשבו לסוסים מתים או לזרים ברמה של אבג'י. והנה, אתמול היא רמסה את הקבוצה המרעננת של פתיחת העונה – הפועל חדרה – ללא תנאי, כאילו לא הייתה קיימת. והיא עושה את זה עם קארמה בריאה, ועם מאמן שחזר לקווים, ועם כדורגל של צמרת, לשם שינוי.
לא ברור איך תסתיים העונה של הפועל תל אביב – כי צריך לשלם פסקי בורר – וינואר מתקרב ואיתו אולי שחרורים, אבל השקט מחדרי ההנהלה מסביר כנראה שהבינו שם את הדינמיקה במועדון כזה: תעשו סגל אמיתי, שלבו בו את הצעירים שרציתם, ותקבלו קהל ביציע ,שקודם גם ביקר בקופות.
הסידור הזה מצמצם הפסדים. הסדר הנכון בקבוצת כדורגל הוא: תעשו תקציב מושכל, תשתמשו בו בתבונה, תביאו את הכסף מהבית בינתיים ותתחשבנו בסוף. לא מרוויחים מכדורגל, אבל אפשר גם לא להפסיד. הכי חשוב לרתום את הקהילה לעניין. לא צריך להתחנן, צריך לעשות. קהל מעדיף לתת כסף למפעל מצליח ולא למקבצי נדבות בצמתים.
מאז הגיחה אלינו בני סכנין ב-2003, רק חמישה מאמנים שפתחו אצלה את העונה גם סיימו אותה. אייל לחמן הצליח לסיים שתי עונות ברציפות, אבוקסיס היה האחרון בעונת 2016/17. בחמש העונות שבהן הייתה סכנין בליגת העל מאז, ממוצע המשחקים שניהלו המאמנים שהחלו את העונה בסכנין עומד על 10.4. כלומר, שרון מימר נמצא בטווח ההדחה, כך שהקריאות אתמול לפטרו, מצד הקהל, עומדות בזמנים.
זה לא אומר שזה נכון לפטר מאמן שעשה 8 נקודות בליגה מאוד מסובכת (שבה הפועל חיפה בצמרת ומכבי תל אביב בתחתית), אבל אחרי הניצחון על מחזיקת הגביע במחזור הפתיחה היה נדמה שסכנין, בסגל הזה, מסוגלת ליותר מאשר 5 נקודות משישה משחקים ושני הפסדי בית רצופים שבהם היא ספגה 3 שערים. אחד ממכבי נתניה של אטפלד שנראתה בימים ההם אומללה והשני מקרית שמונה שעד אתמול עשתה ניצחון אחד וגם הוא דחוק, מול נוף הגליל.
יש מקום לצפות יותר מקבוצה שבה הקו האחורי של הקישור מורכב ממרואן קבהא ובירם כיאל, שני שחקני צ'מפיונס ליג לשעבר, והקו הקדמי מורכב מרז שטיין וגיא מלמד. אז נכון שאולי עם אנתוני וארן הפצוע הדברים היו נראים קצת אחרת, אבל שטיין ומלמד כבשו עד כה 3 שערים יחד, שזה קצת פחות מכפי שאפשר לצפות, בוודאי שכל הקבוצה כובשת בממוצע פחות משער למשחק, כמו קבוצות קצה.
בסכנין כיוונו השנה לפלייאוף עליון, אולי לאירופה, וכרגע זו קבוצת מרכז טבלה ומטה. קבוצות מהסוג הזה הן בדרך כלל קבוצות שמשחקות חופשי ומשוחרר כדי לבדר את הקהל, אבל כשהקהל לא מרוצה, ומתחיל הלחץ מצידו, הקבוצה משחקת פחות משוחרר, והמאמן כבר חסר אונים.
מכבי פתח תקוה לא ניצחה בהפרש של ארבעה שערים מזה 7 שנים. משום מה היה נדמה לנו – ההצהרות שם תמיד עושות יותר רעש מאשר הקהל שלה עושה ביציעים – שרביעיות זו דרך חיים בשביל מועדון שמוכר כל שנתיים בממוצע שחקן בסכום שמספיק לקבוצה בסדר הגודל הזה לחיות 5 שנים.
עם מה שעושים שם במחלקת הנוער, מצפים ממכבי פתח תקוה להבקיע רביעיות גם מול קבוצות שהן לא הפועל נוף הגליל.
