"דיו דיו".
את הקריאה הזאת מכיר כל אוהד ותיק של מכבי נתניה ובית"ר ירושלים. הסיבה: שלמה שירזי, אחד המגנים הטובים בכדורגל הישראלי בשנות ה-80. "מומו" שירזי פרש מכדורגל ב-1991 לאחר עונה בהפועל ראשון לציון ומאז מיעט להתראיין.
"כבר בשעה 05:00 לפנות בוקר אני נוהג על רכב כבד, מהמפלצות הגדולות בעבודות עפר", מספר שירזי, שיהיה בן 61 בדצמבר, "עבודה לא קלה, מהבוקר עד הערב, אבל הכול בסדר, ישתבח האל. אני כבר שנים רבות מחוץ לכדורגל, לא מתעניין ולא רואה משחקים".
למרות זאת, שירזי ביקש להתראיין על כדורגל ולא על שום דבר שמסביב. הוא נולד ב-1960, את שנותיו הראשונות העביר בתל אביב. "המשפחה התגוררה במעברת עמל ב', בשכונת ג'מוסין, היכן שהיום נמצאים מגדלי אקירוב", הוא מספר, "בגיל 7 עליתי על האופניים ורכבתי לאצטדיון המכבייה של מכבי תל אביב תחת המאמן האגדי יהודה ליבני. אני זוכר את הקבוצה של ילדותי, עם גיורא שפיגל, צבי רוזן, רחמים טלבי, מנחם בלו, משה עסיס, דרור בר נור ולופא קדוש. הם הציתו אצלי את הדמיון, אבל אז אבא העביר את המשפחה לשכונת בורוכוב ליד הים בנתניה. קיבלתי שחרור מג'רי בית הלוי למכבי נתניה של המאמן שמואל פרלמן. שם החל עידן חדש".
בגיל 17 עלה שירזי להתאמן בקבוצה הבוגרת של נתניה. "הייתה לנו אז קבוצה ענקית, עם שחקנים נפלאים כמו עודד וגדי מכנס, יצחק ויסוקר, חיים בר, גדעון קליימן, מושיקו גריאני, דוד לביא, ישראל חג'ג', בני לם ואחרים, קבוצה שהיה נפלא להיות חלק ממנה". אלא שאז בא הגיוס ליחידה קרבית בצה"ל.
"הגיוס היה לחטיבת גולני. הייתי במשך שנה בגדוד רובאי של גולני. בהמשך קיבלתי אישור של ספורטאי מצטיין וחזרתי למכבי נתניה, שהחליטה להשאיל אותי למכבי יפו תחת פרלמן, בעונת המאבק שלה נגד הירידה לליגה השנייה. הגעתי לעמדת הקיצוני השמאלי ההתקפי".
רק עונה אחת הוא שיחק במכבי יפו, ובכל זאת היא נכנסה לו ללב. "היו שם שמות ענקיים – השוער הרצל קביליו, משה אוננה ומוצי ליאון האחד והיחיד. מליאון למדתי המון, כדורגלן ואיש מדהים ביותר, שחקן הגנה שלא נולד כמותו".
הוא נזכר גם בהפתעה שהכין לו קביליו. "הקבוצה נחלצה מירידה וקביליו הזמין אותי אל חנות הספורט המפורסמת שלו ביפו. הוא קיבל באותו יום מכונית סובארו חדשה. נכנסנו לחנויות הסמוכות, והרצל רכש עבורי ציוד אישי ולקח אותי ברכבו לחופשה חלומית לשלושה ימים במועדון הים התיכון באילת".
שירזי מספר כי במכבי יפו רצו להשאיר אותו אצלם, אבל בנתניה דרשו אותו חזרה. שם הוא שיחק בעמדת הקיצוני המוכרת עד סוף עונת 1981/2, עונה ששברה את לבבות האוהדים. "הייתה לנו קבוצה סופר התקפית, שכבשה 63 שערים, מהם 26 של עודד מכנס", הוא נזכר, "ניצחנו בקופסא את כפר סבא 2:5 בתצוגת כדורגל ענקית, זו הייתה עונת השישיות עם ה-0:6 על מכבי תל אביב וה-1:6 על בית"ר, אבל זה לא הספיק במחזור האחרון להנחית את האליפות אצלנו".
בסיום העונה הגיע מוטל'ה שפיגלר. "הוא אמר שלא אשחק כחלוץ, הבהיר כי שתי עמדות המגן, בימין ובשמאל, נועדו עבורי ובהן עתידי ככדורגלן". כך, ב-1982/3, נולד הצמד שירזי ופיזנטי. "הפכנו יחד לצמד המגנים ההתקפיים ביותר בליגה והקהל התלהב", הוא נזכר בערגה. זו הייתה עונה שנכנסה להיסטוריה, עונת "נתניה ועוד 15", מונח שטבע שפיגלר ובעצם שגור עד היום בפי האוהדים הוותיקים. "היה כדורגל נפלא, בכל משחק חווית ענק", הוא נזכר, "האמירה של שפיגלר תפסה כותרות והייתה נכונה לאליפות התקפית, בה כבשנו 54 שערים, מהם 34 של מכנס ודוד לביא יחד, אליפות שאין כמוה למועדון עד היום".
והייתה גם הצעה מפריז סן ז'רמן. "בפגרה של אותה עונה בה זכינו באליפות, יצאנו לפריז לטורניר בו השתתפו יחד עם סן ז'רמן גם בוטפוגו מברזיל וסטיאווה בוקרשט. כולם דיברו על כך שהצרפתים עוקבים במשחקים אחרי דוד פיזנטי במטרה להחתים אותו, אבל המציאות הייתה אחרת. המנהלים נדלקו עלי, הם ביקשו לצרף אותי, אבל אותי זה פחות עניין והמהלך נפל אחרי מספר פגישות".
ב-1984 נפתח פרק חדש בקריירה של שירזי – בבית"ר ירושלים. "המאמן דוביד שוויצר רצה אותי כמחליף של שלמה קירט. משה דדש נפגש עם ראשי נתניה ראובן פריזנר ויצחק לנד. נסגרה עסקה בה דדש שילם לנתניה הרבה כסף והחל הרומן בבית"ר. הפעם הציבו אותי בעמדת המגן השמאלי, כי אבי כהן נכנס לעמדת המגן הימני. מגרש ימק"א היה עבורי כמו ברכת שחייה של 6 מטר על 6 מטר. חרשתי את המגרש למעלה ולמטה. המהירות שלי, נכתב אז, הייתה של מטוס קטן".
הגעת לאימון הראשון בבית וגן עם אופנוע מרהיב.
"כן. הגעתי עם אופנוע חדיש יפהפה. משה דדש קרא לי ושאל מה זה הדבר שחונה בחוץ. התשובה שלי הייתה 'אשתי, המאהבת והפילגש שלי'. בסיום העונה הוא עצמו קנה לי אופנוע חדש מדהים".
החיים שלך נעו סביב האופנוע.
"מגיל 16 אני על אופנועים, אולי הכי מסוכנים בעולם, עם כל סוגי המהירות. האופנועים היו עבורי אהבה גדולה יותר מכדורגל, אבל לפני יותר משנתיים, בגיל 58 החלטתי לסיים את הפרק הזה ואני כבר לא דוהר עליהם לבקשת אשתי והילדות".
איזה רגע בבית"ר היה בלתי נשכח?
"גמר הגביע של 1985. עלינו לגמר נגד מכבי חיפה אחרי משחק ענק בחצי הגמר נגד מכבי פתח תקווה, 3:3 והכרעה בפנדלים. בגמר, בדקה ה-85 במהלך משולב עם אורי מלמיליאן, בישלתי את שער הניצחון לאלי אוחנה לרשת של אבי רן הגדול. ניצחנו 0:1 והגביע עלה לירושלים".
גם ב-1986 זכתה בית"ר בגביע ועם האוכל בא התיאבון. אחרי הפספוס של 1983/4 (לפני ששירזי הגיע לקבוצה), חזרו לחשוב על אליפות ראשונה, שאכן הגיעה ב-1986/7. "זו הייתה עונה קסומה", מספר שירזי, "זה קרה בבלומפילד בגלל החלטה כלכלית נכונה של היו"ר דאז רוני בר-און. האצטדיון היה מלא עד אפס מקום בכל משחק, גם מגרשים אחרים התמלאו. אוהדים הגיעו לראות אותנו מאילת ועד מטולה. היו לנו רק שני הפסדים כל העונה. אוחנה ומלמיליאן כבשו 15 שערים כל אחד".
בדצמבר, כאמור, שירזי יהיה בן 61. "אני לא מביט לאחור, כל התמונות וכתבות העבר, כולל הגביעים שלי, זרוקים סגורים בעליית הגג בבית", הוא אומר, אבל לבקשתנו מונה את המאמנים המשמעותיים בקריירה שלו. "שפיגלר הענק זיהה את התפקיד הראוי לי על כר הדשא. קשטן היה מקצוען אמיתי ודוביד שוויצר היה כמו אבא שלי, במגרש ומחוצה לו.
ולכבוד העונה הנוכחית, בה שבה הפועל ירושלים לליגה הבכירה, שירזי נזכר גם בדרבי. "באחד המשחקים נגד הפועל ירושלים, המאמן שלהם נינו ברגיג אמר באספה המקצועית שאת שלמה שירזי יהיה אפשר לעצור רק בעזרת מכונת יריה. אני לא חששתי משום חלוץ יריב, חלוצי היריבות ירדו לאחור כדי לעצור את פריצות הסילון שלי".
