אפשר לברך: אחרי 7,877 ימים, הפועל ירושלים השיגה ניצחון בליגה הבכירה. זה לא קרה לה מאז 7.4.2000, כשצמד של רונן שוייג שבר יתרון של יניב אברג'יל בדרך ל-1:2 ("אגדי!", כמו שאומרים שם) על הפועל כפר סבא. ואחרי שגמרנו להתרגש והפועל ירושלים סוף־סוף סימנה וי על ניצחון הבכורה שלה העונה והראשון בליגה הראשונה מאז שצה"ל יצא מלבנון, הגיע סוף־סוף הרגע שבו קבוצת האוהדים הראשונה בליגת־העל תחליט מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.
שמונה משחקים לתוך העונה, ואי אפשר להתכחש לכך שהפועל ירושלים פשוט נראית נורא. זה נראה כאילו החבר'ה התעסקו בעיקר בציון ההישג ההיסטורי, ואחר כך במערכת היחסים המרגשת שבין הקהל למשטרה – קצת שכחו את הקטע הזה שצריך לצאת מההלם מהר ולהתחיל לקחת נקודות. אז את מעט ההזדמנויות שהיו לשחקני האלטרנטיבה מירושלים הם דאגו בעיקר להחמיץ, ולפני שבועיים, כשזיו אריה אכל את הראש לאחר ההפסד לב"ש על זה ש"נתנו הצגה", זה נראה כמו פארודיה לא מוצלחת במיוחד על קבוצת אוהדים שמגיעה פתאום לליגת־העל.
לכן, עכשיו, כשהניצחון הראשון הגיע ופתאום בית"ר רחוקה רק בשתי נקודות, זה הזמן להתבגר ולהתחיל לשחק כדורגל שהמטרה שלו היא הישארות בליגה. גם עם סגל פחות טוב מהיריבות – אם המועדון (קהל, הנהלה, שחקנים וגם מר זיו אריה) יתלכד סביב המטרה – זה בהחלט אפשרי. כי בתכלס, מי צריך כדורגל יפה או "לתת הצגה", כשכל מה שנדרש הוא להעיף כדורים, יום טוב של שוער ולגנוב גול במשחק קריטי?
מי שממש צריכה לחשוב מהר ולהחליט מה היא רוצה מהעונה הזו היא הפועל תל אביב. סביר להניח שמאוד מתסכל לראות את הפועל חיפה רצה ככה בצמרת, והכל דווקא בעונה שבה הניסנובים עושים הכל נכון ומכינים את הסגל כבר בקיץ במקום בינואר. הבעיה העיקרית של הפועל, דווקא אחרי התבוסה המוזרה לסכנין, היא שלוח המשחקים מסדר לכל קבוצה (למעט מכבי פתח תקוה) משחקים רצופים מול מכבי תל אביב, מכבי חיפה והפועל באר שבע – ועכשיו האדומים ניצבים בדיוק בפתחו של הרצף הזה, עם דרבי על הראש ביום ראשון הקרוב.
הקטע הוא שלראשונה זה עשור בערך, הפועל מקבלת את מכבי כשהיא מדורגת מעליה בטבלה ובכל מקרה תישאר במצב הזה גם בסוף המשחק. זה קורה בעיקר משום שגם אם מכבי היא הקבוצה הבכירה של העיר העברית הראשונה, גם כיום – הפועל היא בוודאות הקבוצה המסודרת והמאורגנת בתל אביב (בטח כשבני יהודה נראית כמו השוק שעה לפני הסגירה בשישי, וברק אברמוב שוב צורח "תחזיקו אותי", כאילו שמישהו שלא עובד בתקשורת הספורט אשכרה מאמין לו).
בקיצור, הפועל מגיעה לדרבי ביום ראשון כשהיא, סליחה על המילה, סוג של פייבוריטית. אין מה להתרשם יותר מדי מהניצחון של מכבי על קריית שמונה החלשה, ואחרי שאיביץ' ייבש את הצהובים, נראה שלדרבי הם יגיעו בלי דמות סמכותית על הקווים. וכמובן ישנו כל עניין גמר הגביע מהעונה שעברה ברקע. וכך נראה שהדרבי ביום ראשון הוא הזדמנות נפלאה וחסרת תקדים כמעט להפועל להרוס למכבי – אבל לא בקטנה, לא מכה עדינה בכנף שבקושי תעצור את היריבה העירונית – אלא נוקאאוט ממש, שיפיל את הצהובים לקרשים ויסגור להם את העונה (ועל הדרך גם יבהיר את מידת הרצינות של הפועל לגבי העונה הזו).
אחד הדברים הפחות נסבלים בכדורגל הישראלי הוא שערים של ערן זהבי בהולנד. ולא משום שלמישהו פה יש חיבה מיוחדת לכרונינגן או לזוולה, אלא משום שבכל פעם שזה קורה וזהבי חוגג עוד שער, יש כמה עיתונאים שממחזרים את אותו האייטם – מרימים טלפון לאלון מזרחי, מדליקים אותו על זה שזהבי עבר אותו בטבלת כובשי שערים כלשהי והופ – נהיה סלט ששורף 15־20 דקות של ויכוחים שרק מוציאים את האווירון פתטי במיוחד.
אפשר להבין את אחד הצדדים בעסקה הזו, כי קצת קשה למלא חצי מיליארד שעות שידור יומיות באופן קבוע מדי יום. כמובן שאפשר היה לצפות מהצד הזה – הצד המתקשר – לגלות מעט יותר בגרות ו/או חמלה כלפי האווירון, או סתם להפסיק לדחוף לציבור את אותו אייטם מטופש 12 פעמים בשנה. אז אלון היקר, הכדור עובר אליך (וכולנו יודעים שאתה יודע מה לעשות איתו): פשוט תפסיק לענות לטלפון.
מה דעתך על הכתבה?