הרבה לפני שטקוס, והקורה, והאגרסיביות של הפועל תל אביב והקלישאה שלדרבי חוקים משלו, מכבי תל אביב חטפה אתמול (ראשון) שער בהתקפה הראשונה במשחק. והיא חטפה שער במקום הכי כואב לה מאז פתיחת העונה, מקום שאולי כאב לפטריק ואן לוון יותר מתוצרת הקיבעון שלו: דרך מרכז ההגנה. ברק יצחקי פתח עם שלושה בלמים כדי לצרף להתקפה את ז'ראלדש וסבוריט שחוויים פתיחת עונה די בינונית בגלל המערך המקובע שנטרל את האיכויות שלהם, אבל שכח שגם אם ישים ארבעה בלמים, הם מהווים רק קיר ולא קו הגנה, בטח מול מהירות.
קבוצה שמשחקת כבר שנה באותה שיטה ובאותו מערך, ללא טיפת גמישות, צריכה לעבור בתוך שלושה ימים למערך שצריך להתרגל אליו. להציב מול אושר דוידה גם את שרן ייני וגם את לואיס הרננדס, שלא הצטיינו בריצת 60 מטר בשיעורי ההתעמלות בבית הספר, זה להניח שהפועל לא תצליח לבצע אפילו מתפרצת אחת. כי מה שמאפיין את דוידה – לא הסקורר הכי מחודד בארסנל – זו לא רק המהירות שלו, אלא גם היציאה מהמקום. אתה צריך לרוץ איתו ולהכניס גוף ולהוציא אותו משיווי משקל, לא לתת לו לחדור את המערך כאילו הוא לא קיים.
מכבי הייתה יכולה לשחק גם עם שני בלמים והייתה מרוויחה את שני המגינים שלה, אבל היא בחרה להוסיף להם את שרן ייני שהצטיין לאחרונה בקישור, וכבלם יש לו בעיה מול מהירות. וגם כאשר ביצע יצחקי חילוף התקפי, הוא הוציא משלושת הבלמים דווקא את פיבן, שהוא אולי פחות איכותי מהשניים האחרים, אבל אם דוידה היה מנסה לחלוף על פניו, הוא לפחות היה מסתכן בצהוב או אדום ומונע זאת. לכו לתקציר ותסתכלו על הרננדס. מילא הוא רץ במקום, אבל הסיבוב שלו חזרה להגנה הזכיר לי את האיי-רובוט שנתקל בקיר ומסתובב בתנועה מכנית. זה היה מכמיר לב.
משלב הפיגור המוקדם פגשה מכבי תל אביב יריבה שעשתה הכל כדי להעביר 90 דקות עד לסיום ולא ניסתה – למעט לחימה בלתי מתפשרת והתבססות על שוער קסום – לשחק כדורגל. השער הזה – כמאמרו של ניר קלינגר – הימם את מכבי, אבל גם את הפועל. זה היה כל כך טוב שתכנית המשחק עבדה כבר אחרי דקה, שלא היה להם מה לעשות עם זה עוד שעתיים. מכבי הייתה לחוצה אבל ככל שנקפו הדקות היא הבינה שבסוף היא תכבוש. רק באורח פלא לא נגמר המשחק הזה בניצחון של מכבי, ניצחון שהגיע לה ביג טיים.
מערך של שלושה בלמים מחייב שני מגינים סילוניים ושלושה בלמים פלוס קשר אחורי שהם גרזן, שנכנס לאמצע ההגנה במתפרצת של היריב. שתי הקבוצות הלכו על המערך הזה עם יותר מדי חורים בהגדרות שלו. סבוריט ממש לא סילוני, אבל לפחות הוא יצרני. ז'ראלדש שיחק אתמול את משחקו ה-75 במדי מכבי תל אביב (לא כולל גביע הטוטו) וטרם עלה על לוח התוצאות. לא לחינם מציבים במערך כזה שני שחקני קו – במקרה הזה אפשר את בן חיים וחוזז – שיצטרפו להתקפה ויהוו כוח אש, לא את שני המגינים. ליצחקי היו כלים לשחק עם שני ווינג-בקים שמתאימים למערך, הוא בחר בשני המגינים מתוך מחשבה לחזור למערך של קו 4 בהגנה. זה שוב בזבז את קניקובסקי יותר משעה.
העובדה שהפועל שלא הצליחה להתמודד עם חלוץ אחד, סטיפה פריצה, במאבקי האוויר, רק הוכיחה שאין להפועל בלמים אמיתיים (שי אליאס בלם?), ושאחד כמו אדי גוטליב היה יכול לחסל את הבעיה לבדו. אבל גוטליב פצוע, ושני הזרים – קולו וטראורה – התבררו כמי שלא רק שלא מצטיינים במשחק ראש, אבל מעדיפים להימנע ממנו. האדום של טראורה (שיגיד תודה שלא הורחק בכל אחד משני הצהובים שלו), היה נמנע אם היה משתמש בראש כדי למנוע מקניקובסקי את הכדור ולא בועט לו בפנים.
קלינגר אולי חשב ששלושה בלמים יעצרו את הכניסות של קובאס וקניקובסקי מהאגף למרכז עם רגל הפוכה, אבל לא היו את הכלים לכך. וכשזה מלווה במשחק ללא חלוצים טבעיים, אז ההגדרה "היממנו אותם", בה השתמש, חסרת כל אחיזה במציאות. השער המוקדם אולי הימם אותם, כל מה שבא בעקבותיו בעיקר הצחיק אותם.
נכון לעכשיו, מכבי חיפה היא הקבוצה הטובה בישראל – ודווקא ה-0:4 אתמול לא הוכיח את זה. יש לה אמנם שתי נקודות פחות מהפועל באר שבע, לה גם הפסידה, ויש לה את אותו מספר נקודות כמו ליריבה העירונית, הפועל חיפה, שדי מרשימה בפתיחת העונה שלה, אבל מכבי חיפה משחקת אותו דבר גם בהפרש של שלושה ימים. לפעמים זו סלביה פראג המפחידה ולפעמים זו קרית שמונה עם סטפן אקה, שלידו, לואיס הרננדס נראה כמו סרחיו ראמוס.
חיפה לא נופלת לקטנות, ולא בקטנות. היא כותשת כל יריבה, בשיא הרצינות, במלוא המהירות, ותוך שימוש נבון בכל הסגל שלה. הבישול של רועי אלימלך, אחרי הכנסת כדור עומק מצוינת של בן שהר, מראה שכל שחקני הספסל רעבים ומוכנים לקרב.
זו אולי הקבוצה היחידה שהפגרה לא באה לה בזמן. פיזור שחקני הנבחרות למוקדמות המונדיאל ועצירת המומנטום – 10 מ-12 הנקודות האחרונות – מאפשרת בעיקר ליריבות להתארגן.
ובכל זאת, למרות ההפסד למכבי תל אביב לפני קרוב לחודשיים, הפער בין הקבוצות הוא 6 נקודות, אבל גם 7 שערי זכות ו-7 שערי חובה – בסך הכל 14 – וזו לא חיפה שצריכה למצוא עכשיו מאמן שייכנס למרוץ הזה, אלא מכבי תל אביב. ולמה צריך להתעסק בקבוצה המדורגת תשיעית בליגה? כי בבאר שבע הקהל מסוכסך עם המאמן, הפועל חיפה לא מספיק בשלה, והפועל תל אביב לא מספיק איכותית כדי לאיים על תואר. אז אולי בכלל צדק קלינגר כשאמר "היממנו אותם"?
בסכנין הושלכו אבנים לעבר אוהדי הפועל חיפה, במושבה עלבו כמה אוהדי בית"ר בקמסו מארה הגינאי על בסיס דתי, בבאר שבע צעק קומץ מהקהל המקומי לרוני לוי התפטר, במכבי פתח תקוה – מכבי פתח תקוה! – זכה ניקו אולסק לגידופים ובדרבי נחרך הדשא המדהים של איתן שור על ידי האבוקות של אוהדי הפועל.
ולמרות היעדר התרבות, וגודש האלימות והגזענות, יותר מ-70 אלף איש – 10,000 איש בממוצע למשחק – הטריחו את עצמם להגיע למשחקי ליגת העל, כמות הקהל הרביעית בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. לאמור: אנחנו אוהבים כדורגל, כי הוא אנחנו.
ואולי בגלל זה צריך להסתכל על האמירה הנוקבת והמטלטלת של קלינגר – "אנחנו חיים במדינה מקולקלת וחסרת תרבות. אני מצטער על כל קריעת שריר, על כל שבירת אף, על כל גליץ' שעשיתי בשביל הקהל של מכבי תל אביב" – כעל אמירה מעט מנותקת מהמציאות. הוא נעלב בדיוק כפי שנעלב בבוקר שבו הודיע לו שלמה שרף שהוא מושעה מהמשחק מול קפריסין – כיוון שיצא לסרט ערב קודם לכן – ופרש מהנבחרת.
אין מה להיעלב מהקהלים, כי אין קהל אחר. אלה שצועקים ומקללים ומעליבים, הם אותם אלה שיגיעו לכל חור בגלובוס אחרי הקבוצה. קוראים לזה קנאות למועדון. קלינגר, שעבר ממכבי חיפה למכבי תל אביב בפריחתו של המאבק בין המועדונים, עוד לא מספיק מבין שלהיות מאמן הפועל תל אביב למי שהיה סמל המכביזם, עושה רע לצהובים, ולא למעט מהם. ולעשות תנועה מגונה בגמר גביע לקהל של מכבי זה כמו לעשות פיו פיו לקהל של הפועל.
ואין קהל שחף מכפיות טובה, כשמדובר בשירות בקבוצה שנואה. הקהל הוא לא מנהל הבנק שלך ולא האישה והילדים, והוא לא משלם לך את המשכנתא או את הנופש באיי יוון. הקהל רוצה אותך נאמן עד סוף ימי חייך (מצידו בהתנדבות) וכשנדמה לו שאתה לא – הוא מגיב. האמירה של קלינגר, עד כמה שהיא היתה אמיתית, הייתה מיותרת. זה המשחק, זה הכדורגל, בטח הכדורגל הישראלי.
