כמכביסט מלידה, שלושת הספורטאים שהכי אהבתי בחיים הם נדב הנפלד, דריק שארפ וניר קלינגר. מי שזכה לראות אותם בזמן אמת, לובשים את המדים הצהובים בבלומפילד או ביד אליהו, יכול להבין מה משותף לשלושת אלה. הם לא היו הכי מוכשרים על המגרש, לא החזיקו בסטטיסטיקה הכי מרשימה ובטח שלא היו אלה שהרוויחו הכי הרבה כסף. אבל הם היו שחקני נשמה אמיתיים. כאלה שגומרים את כל טנק הדלק בכל משחק, כל פעם מחדש. ספורטאים מקצוענים מהזן הנדיר, כאלה שאתה מרגיש שהם באמת משחקים בשביל האוהדים ביציע, ולא בשביל הכסף.
כשהקהל הצהוב רצה לעודד את ניר קלינגר, אי שם לפני שלושים שנה, הוא לא קרא בשמו, אלא שר בקצב: "נשמה, נשמה, נשמה". אני נזכר בזה, על רקע הדברים שאמר אתמול בסיום הדרבי, וזה כואב לי בלב. קלינגר (גילוי נאות: קרוב משפחה רחוק שלי, אותו פגשתי פעם אחת בחיי – לפני 25 שנה) חתום על כמה מהרגעים הכי מאושרים בחיים שלי, ואני בטוח שמכבי תל אביב והקהל הגדול שלה אחראי על כמה מהרגעים המאושרים בחיים של קלינגר. זה רק הופך את הדברים שלו ליותר מכאיבים.
אפשר להתחיל לעשות חשבון ילדותי של "מי התחיל" את הריב הזה. ללכת אחורה לגמר הגביע האחרון או עוד אחורה לשבר מול הקהל שהגיע לשיא עם פיטוריו מהקבוצה ב-2005. אפשר גם לטעון שממקצוענים שמרוויחים כסף מהמשחק הזה יש ציפייה להתנהגות יותר מרוסנת מאשר מקהל אוהדים שמוציא כסף על החוויה המפוקפקת המכונה "כדורגל ישראלי". אפשר להזכיר שיש אנשים ששרו עליהם שירים הרבה יותר גרועים מניר קלינגר, בלשון המעטה, והם לא בחרו לתקוף בתנועות מגונות את הקהל במעמד השיא של הכדורגל המקומי, כשנשיא המדינה יושב ביציע ומביט במהומה. הכל נכון ולא רלוונטי כל כך. זכותו של אדם להיפגע, זכותו של אדם להביע את הכאב שלו במילים. אותה נשמה גדולה שהוא הביא אל הדשא היא הנשמה שכאבה אתמול בריאיון בסיום הדרבי.
ואולם, צריך להתייחס למילים עצמן. "אנחנו חיים במדינה מקולקלת וחסרת תרבות", תקף קלינגר, רגע לפני שהודיע שהוא מצטער "על כל קריעת שריר, על כל שבירת אף, על כל גליץ' שעשיתי בשביל הקהל של מכבי תל אביב". קשה שלא להסכים איתו, מצב התרבות בישראל, ולבטח תרבות הספורט, נמצאת בשפל המדרגה. השאלה היא האם המצב הנכון הוא לתקן עוול באמצעות עוול אחר. האם האדם שפרץ לכר הדשא כדי להתעמת עם שופט ושיגר תנועות מגונות לעבר קהל אוהדים הוא באמת האיש הנכון להתפייט על חוסר תרבות? מה הדבר הבא, אופירה אסייג מתלוננת על טראש בפריים טיים הטלוויזיוני? יאיר נתניהו ינחה פאנל על רמת השיח ברשתות החברתיות? אייל גולן מארגן כנס בנושא תופעת הגרופיות בתעשיית המוזיקה?
כתב ההגנה הקבוע שמשגרים אוהביו של קלינגר, ואני ביניהם, מדבר על כך שהוא אדם אמוציונלי. אנחנו אוהבים דמויות כאלה, בטח בספורט. אלא שמתישהו האמוציונליות שלו הפכה אותו לקריקטורה של עצמו. כשהוא מודיע למאות אלפי אוהדי מכבי תל אביב שהוא מצטער על כל גליץ' שהוא עשה עבורם, הוא שובר את החוק הבלתי כתוב של הפרדה בין קריירת משחק למה שקורה אחריה. אפשר להעריץ את אייל ברקוביץ' הכדורגלן ולחשוב שדמותו הטלוויזיונית היא ביזיון לאינטליגציה. אפשר לסגוד לאבי נמני השחקן ולחשוב שהקריירה שלו כפרשן/סוכן היא כל מה שרע בתקשורת הספורט שלנו. זו חומה סינית ששומרת על הזיכרון מהשחקן שאהבנו, ונותנת לנו למדוד את קריירת האימון/פרשנות/עסקנות בצורה אובייקטיבית.
המקרה של קלינגר קיצוני כי הוא בעצמו סירב לעשות את ההפרדה. הוא "סוחב את החרא הזה", כדבריו. לכן לא צריך להיות מפתיע שמי שהיה במסלול הבטוח למשרת מאמן נבחרת ישראל הפך בשנים האחרונות לאיש מקצוע שמעטים בישראל מעוניינים בכלל לעבוד איתו. אם לא בגלל התוצאות הלא מרשימות על הדשא, אז בגלל ההתנהגות. על המגרש קלינגר חיפש אתמול חלוץ, אבל האמת היא שמה שהוא באמת צריך זו מראה. כזאת שתראה לו שאנחנו אכן חיים במדינה מקולקלת וחסרת תרבות, והפרצוף שלו הוא לגמרי פרצופה של המדינה.
נ.ב. אני עדיין אוהב אותו, ומעולם לא קיללתי אותו וכואב לי שמקללים אותו. גם אם הוא מצטער על כך, אני מודה לו על כל קריעת שריר, על כל שבירת אף ועל כל גליץ' שהוא עשה. לא בשביל הכסף, בשבילי, האוהד הקטן ביציע.
מה דעתך על הכתבה?