במשחק החוץ של בית"ר ירושלים מול הפועל נוף הגליל, פרק קמסו מארה את הכתף במהלך המחצית השניה ויצא לטיפול. כאשר הצוות הרפואי הבהיר לו כי הוא אמור להיות מוחלף, ענה: "אין מצב, אם אני לא מת אני ממשיך". בסיום המשחק, כשהובהר לו שיהיה במנוחה ובימים הקרובים ייבדק, הוא ענה: "מנוחה הלילה זה מספיק, הקבוצה צריכה אותי, אני בסדר, עברתי פריקות כאלה בעבר, אני חזק". בין לבין מארה כל הזמן חוזר ואומר: "זכיתי לשחק בבית"ר ובירושלים, אני רוצה להישאר כאן הרבה שנים ולתת הכול כדי שנצליח ביחד".
על פניו, DNA של שחקן שכל אוהד רוצה בקבוצתו. גם בבית"ר ירושלים רוב האוהדים מתחברים לגישה ולשחקן ספציפית, אך כמעט בכל משחק מחדש הקומץ שמתקשה לעכל שחקן מוסלמי משמיע את קולו (או דואג שלא להשמיע אותו בזמן שמארה על המגרש).
מארה הגיע לבית"ר בכושר ירוד יחסית, לאחר שלא ערך אפילו משחק אימון מהקיץ ועד לחודש אוקטובר. עד הפגרה הוא חיפה על כך עם המון לב ונשמה ושרד את המשחקים. במקביל, לאט-לאט הוא נחשף לבעיות מול קומץ בקהל, ששם לעצמו מטרה לגרש אותו מבית"ר ולא בוחל באמצעים. העניין הוא שהפעם הרוב הדומם של אוהדי בית"ר הרים ראש ולא חושש, מבין שמלחמה על מארה היא מלחמה על עתיד המועדון ועוטף אותו בכל דרך אפשרית.
זה לא קורה רק במקרה הספציפי שלו, אלא בכל נושא האלימות והגזענות. אחרי הרבה שנים, הרוב המוחץ של אוהדי בית"ר הפסיק להיות רדום. אנשים מבינים שאולי זאת המלחמה האחרונה – או שמנקים את בית"ר מזוהמה, או שמדובר בפרפורי גסיסה של מועדון עם עבר מפואר והתרפקות על זיכרונות עבר וערוץ גולד. הבוסט האמיתי הגיע אחרי אירועי בלומפילד, אך מאז נמשך בכל משחק. תחת חרם משחקי הבית של לה פמיליה, הגיעו 8,000 איש למשחק עם הפועל חיפה בטדי, השבוע הגיעו למושבה קרוב ל-5,000 אוהדים. כנראה שגם לאחר הפגרה נגד חדרה בטדי תגיע כמות יפה. אנשים עושים מאמץ להביא איתם את הילד, האישה או כל עמית שאפשר לגייס למלחמה, רוצים להראות שיש בית"ר אחרת ומרגישים שזה צ'אנס שלא יחזור.
והאמת? הם נלחמים בפיקציה שהקיצוניים המציאו בשנות ה-2000. אי שם ב-2004 הגיע לבית"ר איברהים נדאללה, בלם-מגן ניגרי שהושאל ממכבי תל אביב. בימים הראשונים לא נשמע ציוץ, אך בסוף אותו השבוע פורסם במקומונים כי זהו השחקן המוסלמי הראשון בבית"ר. אמנם נדאללה לא היה המוסלמי הראשון בבית וגן, אך הראשון שדתו הובלטה, והקומץ שקרא זאת החל למרר את חייו עד אשר נאלץ לעזוב את הקבוצה.
נדאללה כל כך נפגע ממה שקרה לו בבית"ר, שהוא התקשה לשקם לאחר מכן את הקריירה. כשחיפשתי לראיין אותו לפני שטס חזרה לניגריה, הוא כבר היה מעביר לילות בתחנה המרכזית בתל אביב, שיכור שלא מוצא את עצמו, וסיפר: "אני לא מבין למה עשו לי את זה, אני לא אשנה את הדת ליהודי או נוצרי רק בגללם. כולנו ילדים של אלוהים, לא משנה מה הדת שלנו. אלי אוחנה לקח אותי ואמר לי 'אל תחשוש, אני אמשיך לתת לך לשחק גם אם יהרגו אותי, אני הבאתי אותך ואני אילחם עליך, אף אחד לא יזיז אותי'". הבעיה עם נדאללה הייתה שמכל הקושי בסיטואציה הוא כבר התקשה להתמודד, נכנס לבעיות תפקוד אישיות ומקצועיות ודחק את עצמו מההרכב והסגל עד שסיים דרכו במועדון.
רוצים דז'ה וו? השבוע במושבה, אחרי המשחק אוחנה שוחח עם מארה, חיזק אותו ואמר לו: "אני וכל המועדון מאחוריך, תהיה חזק, הם לא מייצגים את אוהדי בית"ר ירושלים, כמעט כולם תומכים בך ובמי שצריך נטפל". מארה עצמו סיפר לשחקנים על החיזוקים של היו"ר ואמר לכולם: "לא מבין מה רוצים ממני. גם כשאני מחפש מסגד להתפלל אני רוצה טוב לכולם. אלוהים אוהב את כל מי שטוב, לא משנה מה הדת שלו, קיצוניים המציאו להם איסלאם משלהם, האיסלאם קורא לטוב ולא לרע".
והייתה עוד פרשייה על ציר נדאללה-מארה, אולי הכי קיצונית מבין השלושה. מי שלא היה שם באימון הפתיחה שלהם או בבוקר לאחר שריפת בין וגן לא מבין את גודל הנזק. באימון הבוקר לאחר אותו לילה כולם הסתובבו בתוך הפיח וניסו להבין מה בדיוק קרה. עוזר המאמן דאז, ז'אן טלסניקוב, דובר רוסית, היה צריך להסביר אז לג'יבריל קאדייב בן ה-19 מה בדיוק קרה שם וכשסיים סיפר: "ניסיתי להסביר לו שזה לא רק קשור אליהם אבל הוא לא טיפש, הוא בהלם, ילד שרק הגיע לגן ומקבל את כל הבומים האלה לפנים, בלתי נתפס. מה הוא יספר עלינו בבית? אני מתבייש".
יש כאלה שעדיין לא הפנימו שדברים שאפשר היה לעשות בשנות ה-90 או בתחילת שנות ה-2000 יכולים למחוק מועדון בימים אלה. הדור הצעיר אולי לא כל כך מכיר, אך בעונת 1993/94 הגיע למכבי תל אביב שחקן קמרוני בשם סיריל מקנאקי – לא עוד שחקן, הוא כבר היה מפורסם בעולם לאחר שהוא ונבחרתו העפילו במונדיאל 1990 עד לרבע הגמר. מקנאקי ספג מאוהדי בית"ר נהמות ואשכולות בננות נתלו "לכבודו" באצטדיון רמת גן, תופעה שהתפשטה לכל מגרש בארץ. אם זה היה קורה היום, ברמת התקשורת הגלובלית והרשתות, אבוי לכדורגל הישראלי ולמדינת ישראל.
אז במה שונה מקרה מארה? הרוב הדומם מרים ראש, לא חושש ונלחם על בית"ר ירושלים. לא פשוט מקרה שבו יש קבוצה ללא שאיפות, בעלים שנוטש, השפלות כמו בנוף הגליל ותחושה כי למוסדות הכדורגל, התרבות והאכיפה בישראל לא ממש אכפת. המלחמה הזאת היא הסיכוי של בית"ר, כי למרות התדמית והנגע, אם הקדנציה של מארה בבית"ר ירושלים תעבור בחיוב ואנרגיות טובות, גם אם זה ייקח קצת זמן, היא תהיה הכרטיס כניסה הכי טוב עבור בעלים חדש וראוי למועדון בסדר גודל של בית"ר.
חבר הכנסת ניר ברקת, שבתפקידו כראש עיריית ירושלים גייס כספים עבור הקבוצה וחיבר את איציק קורנפיין והנהלת המועדון למשקיעים אפשריים, ידע לספר תמיד כי ספורט והעיר ירושלים קורצים מאוד ליהודים בעולם, אך ברגע שהם עורכים בדיקה ועולה נושא הגזענות הם לוקחים צעד אחורה, מעדיפים לא לגעת, מבינים את גודל הבעיה שעלולה להיווצר להם. הוא סיפר פעם על יהודי מארה"ב שכבר בחר לרכוש את הקבוצה, אך יועציו לחצו עליו שלא לעשות זאת ופרסו בפניו את שורת הנזקים שתיגרם לו.
בית"ר ואוהדיה נמצאים היום במלחמה על מארה – לעודד אותו, לחזק אותו ולמנוע פגיעה בו, מילולית ואולי גם פיזית. לאחר אירועי בלומפילד המוסדות הרימו ראש, הבינו שקרה כאן משהו, אך מהר מאוד השאירו את בית"ר לבד. אם במושבה שני האוהדים היו פורצים והזרים של בית"ר היו נכנסים איתם לעימות פיזי, הסיטואציה הייתה מקבלת נופך אחר ורעש תקשורתי ברמה עולמית. אז שאפו לאוהדי בית"ר על הרמת הראש והמלחמה על הבית, עכשיו הגיע הזמן שהמוסדות יקומו משנת החורף ויבינו שיש כאן משהו הרבה יותר גדול מעוד זימון לבית הדין או ענישה מצחיקה.
