הגודל כן קובע: הגיע הזמן להפסיק לפחד ולתת את הבמה לצעירים

בשבוע שעבר, כמה ימים לפני שנבחרת ישראל גמרה את הסיפור שלה בקמפיין מוקדמות המונדיאל, פורסמה, בשעה טובה, התוכנית להצלת הכדורגל הישראלי. מדובר בבשורה דרמטית, שכן סוף-סוף מישהו מפרסם תוכנית להצלת הכדורגל הישראלי מאז הפעם האחרונה שבה פורסמה תוכנית להצלת הכדורגל הישראלי. וגם אז זו הייתה תוכנית דרמטית ועצם פרסומה היה מטלטל, שכן זה לא קרה מאז הפעם הקודמת קודמת שבה התפרסמה תוכנית להצלת הכדורגל הישראלי. וכדי לחסוך מקום ועצבים, נעדכן שלאחר תחקיר מעמיק ומקיף במיוחד התגלה כי התיעוד המוקדם ביותר לכל החד גדיא המטומטם הזה של הצלת הכדורגל הישראלי נרשם בשנת 1976 – כשאז שידרו ברדיו "תוכנית להצלת הכדורגל הישראלי". ספוילר: לא ניצל.

הקטע הזה, של הצורך בהצלת הכדורגל הישראלי בכל מחיר, מביא עמו לפעמים דברים מצחיקים. לפני 15 שנה בערך מישהו מכר להתאחדות לכדורגל "תוכנת מחשב" ש"תציל את הכדורגל הישראלי". בפועל היה מדובר במשהו שמאוד מזכיר את אחד ממשחקי המחשב משנות ה-90, שבהם אתה מנהל קבוצת כדורגל בפרמייר ליג. הזוי. רעיון מופרך אחר עלה בפעם אחרת, כשדנו באפשרות לקצץ בחצי את הנקודות של הקבוצות בתום הליגה הסדירה ואז לקיים פלייאוף עם הנקודות החדשות, כשקבוצות עם מספר נקודות אי-זוגי ירוויחו עוד נקודה מההפקר אחרי הקיזוז. מזל שדבר כה מטומטם מעולם לא יצא אל הפועל, כי באמת יש גבול. אה, רגע.

אין ספק שצריך להציל את הכדורגל הישראלי, כי אם אנחנו סביב זה 45 שנה – אז יש בעיה. ואם לא העפלנו לטורניר בינלאומי גדול כבר 51 שנה, אז אכן יש בעיה. אז הנה רעיון איך להציל את הכדורגל הישראלי: הכי קרובים שהיינו לטורניר גדול – בסופו של דבר – זה הפלייאוף מול קולומביה באוקטובר 1989 והפלייאוף מול דנמרק בנובמבר 1999 (האירוע המוכר יותר כ"פרשת נערות הליווי"). ומה המשותף לשני אלה? ליגה של 16 קבוצות.

עד מאי 1987, שנתיים וחצי לפני קולומביה, הליגה הלאומית (אז הראשונה) מנתה 16 קבוצות. אחר כך היא הוקטנה (כמובן, במסגרת תוכנית להצלת הכדורגל הישראלי), וכשהבינו שזה מזעזע, הליגה גדלה (אז זו לא הייתה תוכנית להצלת הכדורגל הישראלי, אלא צורך ביותר משחקים כדי להצדיק את הכסף שהתחיל להניע את הכדורגל). ומאוגוסט 1994 עד למאי 1999 – חצי שנה לפני דנמרק – שוב הייתה פה ליגה של 16 קבוצות.

מה קורה בליגה של 16 קבוצות? לליגה כזו יש בטן. חלק מהקבוצות יכולות לגמור למעשה את העונה בנובמבר. לא צריך להיות בתודעה הישרדותית של "אם אני לא רץ לאליפות, אני בסכנת ירידה". ומה קורה כשגומרים את העונה כשעדיין חורף? עובדים על העונה הבאה. ומה הדרך הכי קלה לעבוד על העונה הבאה, כשאין דאגות וכשאין צרות? לזרוק להרכב את הילד המוכשר ההוא מהנוער, זה שכולם מדברים עליו.

בשנות ה-70 וה-80 קראו לילד הזה סיני או אורי או אלי או חזי או ראובן או אייל. בשנות ה-90 זה היה קצת יותר קשה, כי נפתחו תקנים לשחקנים זרים, אבל עדיין צמחו פה זנדברגים וקקונים ובלילים מתחת לסלע, רק צריך היה להתאמץ טיפה יותר כדי לזהות. כי אין מה לעשות: כשאתה לא מפחד, אתה לא מעלה את הוותיקים. אתה זורק את הצעירים למים ומגלה מי מהם יודע לשחות ומי לא.

וזה תופס במועדונים הצנועים יותר, אבל גם בוותיקים יותר. מישהו זוכר שמתישהו בשנות ה-90 במכבי תל אביב אשכרה ניסו להריץ את צמד הבלמים אורן רותם וגל פיבך? ומה עם אביב וולנרמן, ניר רייכמן וצבר דניאל? כל אלה – שחקנים שכנראה הצליחו פחות מכפי שציפו מהם או מכפי שהם ציפו מעצמם – אבל עדיין, אפשר היה לתת להם הזדמנות. ולמה? כי המאמן לא פחד להריץ אותם בהרכב.

אז הנה תוכנית להצלת הכדורגל הישראלי: תקבעו שעכשיו למשך 15-20 שנה הליגה תהיה בת 16 או 18 קבוצות. תורידו תקן או שניים של זר. תנו לילדים לשחק כדורגל ולהתנסות בקצב, במתח ובפיזיות של ליגה בכירה. מילא שככה הם פחות ירצו לברוח מכאן – יש סיכוי לא רע שלפחות אחד מהם יהיה הרונן חרזי הבא. לא שווה?