אין קלישאה טובה יותר לסכם את ערב הכדורגל של אמש זולת "בגודלן הטבעי", שמתאים למנצחות, כמו למנוצחות. שתי פליטות הריאליטי מיום חמישי נפגשו את שתי קבוצות שנקלעו – ככה זה נראה – לדירוג בצמרת, ולמרות שיש בהן קשיים וכשלים וחוסר יציבות, ניצחו בצורה משכנעת. אחת נהנתה מערב מטורלל של הבלם הניגרי איזוצ'וקוו אנתוני והשנייה מערב מוצלח של זיו אדלר, בכיר שופטי ה-VAR בישראל (פיצוי על כך שלא היה בכיר שופטי המגרש). הפער בין שתי הגדולות בכדורגל הישראלי לכל השאר – ותסלח לי הפועל באר שבע שטובה כרגע משתיהן, אבל חורשת תלמים כדי להוביל את הטבלה – הוא בניואנסים האלה. בעגה הספורטיבית: להן יש תחת.
הנתון המפתיע הוא ששתי הגדולות עלו אתמול בהרכב טוב יותר – סליחה, נכון יותר – מזה שעלה ביום חמישי. נכון שיש אילוצי עומס, אחרי הכל עברו רק 3 ימים, אבל פתאום זה נראה אחרת. לא ששני הברקים, בכר ויצחקי, תיאמו ביניהם את האסטרטגיה, אבל נדמה שבאירופה הם מעדיפים לעלות עם הרכבים שמתאימים למסגרת אירופית ולא בהרכבים שמתאימים למסגרת הישראלית. הפתגם השגור סובר ש"אם זה לא שבור, אז למה לתקן", אז אם מתאים פיזית אבל פחות טוב מקצועית, אז למה בכוח? קישור עם עלי מוחמד עדיף על קישור עם חוסה רודריגס, ואגף שמאל עם טל בן חיים יהיה לנצח עדיף על זה עם מתן חוזז. ולא שרודריגס גרוע או חוזז איטי למשל, אבל בציוות הכללי, אלה שחקנים שמשלימים את הפאזל.
זה השלב בליגה, אחרי 10 מחזורים בערך, שבו הטבלה מתחילה להתיישר. הפתעות פתיחת העונה מתחילות לאבד גובה, שחקנים פצועים מתחילים להשפיע באופן קיצוני יותר בקבוצות פחות עמוקות סגל, והרעב הגדול לתארים מכתיב את הסיפור שלו במועדונים גדולים שרגילים למאבקים האלה, לא אצל אלה שרק ביקשו לברוח לתחתית ומצאו את עצמן – ולו לרגע קט – בצמרת.
זה לא שהפועל חיפה והפועל תל אביב לא יכולות לסיים בפלייאוף העליון, אבל לא נופתע אם לא, כמו שהתיקון שנעשה במכבי נתניה ובמ.ס אשדוד מתחיל לעבוד. מי שחושב שמכבי חיפה לא יכולה בשבוע הבא, עוד שבועיים, גג חודש, לחזור למקום הראשון, טועה ומי שחושב שמכבי תל אביב – תחת כל מאמן – לא שווה פחות ממקום שלישי, טועה לא פחות. המשחקים של אתמול רק הדגישו את ההרתעה הגדולה שיצרו שני המועדונים האלה בשנים האחרונות. אפילו הפועל באר שבע שלקחה אליפות אחרונה רק לפני ארבע עונות כבר לא מייצרת הרתעה כזו.
קחו את הפועל תל אביב. לפני עשור בדיוק היא עוד התמודדה שני שלישים של עונה על האליפות מול עירוני קרית שמונה. זה סיים אצלה פרק של יותר מעשור שבו היא בעיקר התמודדה על אליפות. המאבק שלה מול מכבי חיפה על ההגמוניה היה הקלאסיקו של העשור הראשון במילניום הנוכחי. נכון להיום, המאזן שלה מול מכבי חיפה בעונות האחרונות, אפילו יותר כואב מבחינתה ביחס לדרבי התל אביבי. ורק נזכיר שמכבי חיפה לא הייתה רלוונטית כמעט עשור. הפועל תל אביב לא במשחק הזה. היא יכולה להציג הרכב לוחם, צעיר, מגוון, אבל היא לא שם. אין לה את הזרים, אין לה את הסו-קולד כוכבים ישראלים, אין לה הנהלה שיכולה לחשוב כמו מועדון צמרת.
קחו לדוגמה את הסיפור אתמול סביב סגירת יציעים 4-5. הפועל תל אביב, במצוקתה הכספית שהפכה אותה לנעבאכית, הוסיפה חטא על פשע. לא זו בלבד שהיא דרשה תשלום נוסף עבור מנויי שערים 4-5, שבית הדין המשמעתי סגר אותם וגם אסר על השימוש במנויים שלהם (כאילו שאפשר לאכוף את זה, איך אפשר לבדוק ניקובים?), היא גם פתחה את שערי בלומפילד ל-8,000 ירוקים.
האם מכבי חיפה הייתה פותחת את שערי האצטדיון שלה ל- 8,000 אוהדי הפועל? הסגנון הזה טוב לקבוצות בלי קהל כמו מכבי פתח תקוה או הפועל נוף הגליל שמחכות למשחקים האלה כדי לדפוק הכנסה. קבוצות עם קהל משמעותי, ביתי, סוחף ומדרבן, לא מגבילות את כניסת אוהדי ההארד-קור – גם אם חלק מהם גרם לנזק – ולא הופכות את מגרשן לביתי עבור הקבוצה האורחת. אני מתקשה לראות בוסים כמו מוני הראל, שמעון ציטרון ואפילו – תצחקו – אמיר כבירי, שהיו נותנים לפארסה כזו להתרחש אצלם.
משחק אחד לא יציל את הקופה המדולדלת של הפועל תל אביב. אפשר לעקוף כל עונש באמצעים חכמים (כרטיס בעשרה שקלים, הפרשת ההכנסות לארגון האולטראס) ולא באמצעים מתחכמים (שובר הנחה לחנות המועדון), ואפשר להגביל את כמות הקהל האורח כמתחייב: 4,700 צופים ביציעי 10-11 וגם את זה אפשר לצמצם בהקצאת שטחים סטריליים.
ועוד עניין בשולי המשחק הזה. אתמול נזקק אוראל גרינפלד לעזרה משופט ה-VAR זיו אדלר, שיציל אותו מהחלטה להרחיק את מאור לוי על התנגשות אווירית תמימה, או מההחלטה לא לשרוק פנדל על הורדת הזקיף שביצע ארנסטס שטקוס לעומר אצילי.
גרינפלד מזכיר מאוד את אברהם קליין. הרזומה הבינלאומי שלו הוא חסר תקדים בדור האחרון. הוא אפילו מאפיל על אלון יפת שהיה שופט טוב ממנו בהרבה. גם קליין, שהגיע לשפוט במשחקים הכי גדולים בעולם, היה שופט ליגה בינוני, וזכורה לו ההחלטה לאפשר למכבי תל אביב לכבוש שער בימק"א, לאחר ששחקני בית"ר ירושלים חגגו שער, ולא שמו לב שנפסל.
יש לגרינפלד את הלוק והפאסון האיטלקי, זה שהופך את האיטלקים לשופטים הכי אלגנטיים, אבל לא בהכרח לטובים ביותר. אני מעדיף שופטים אנגלים או גרמנים. גרינפלד גם לא זחוח מדי, בוודאי שלא שחצן, הוא פשוט פחות חד ממה שנדרש משופט ברמה שלו.
הפועל חיפה אירחה את מכבי תל אביב, ללא אלון תורג'מן. סטיית התקן של האדומים מהכרמל נעוצה ברובה בתשעת השערים שהבקיע החלוץ שלה בתשעת מחזורי הפתיחה, ממוצע די נדיר. מרגע שהוא נפצע, וייעדר גם מהדרבי, אין להפועל חיפה מה להציע בהתמודדות שהיא קצת גדולה על מידותיה, ולא יעזור לה גם אלישע לוי שהפך אותה לקבוצה טובה. הפועל חיפה איבדה מאז ימי רובי שפירא את מקומה בתחרות על השחקנים הגדולים. את תורג'מן כבר לא ייקחו שלוש הגדולות ואילו הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים לא יוכלו לשלם לו. אבל כשאחד כזה נוחת בקבוצה כמו הפועל חיפה, היא תלויה בו. זה לפעמים מאפיל על השאר.
לעומת חיפה, הגיע ברק יצחקי עם לקחים משמעותיים מההפסד ללאסק לינץ. כל שינוי בהרכב היה עם כתובת: עידן נחמיאס במקום שחר פיבן שלא יכול היה לחפות על לואיס הרננדס; שרן ייני בעמדה מספר 6 ולא מספר 8, עמדה שתואמת את גילו וניסיונו; טל בן חיים במקום מתן חוזז. צריך לתת קרדיט ליצחקי, גם אם ההחלטה הזו באה מאילוץ ובאיחור. זה ההרכב הכי טוב שמכבי תל אביב יכולה להעמיד, זה הרכב שמציב אותה בתחרות, למרות שהפער שלה מהפסגה נראה כרגע גדול מדי.
זה לא שצריך לרוץ עם ההרכב הזה מפה ועד להודעה חדשה. יש פציעות, הרחקות, עומסים, אבל אם יצחקי ימשיך לזהות רעב, כמו שהפגין אתמול בן חיים, הוא ירוויח שחקנים. לעולם לא נדע מה קרה בינו לבין גאורגיוס דוניס ופטריק ואן לוון, אבל בליגת העל שלנו לבן חיים יש מקום קל בהרכב של כל קבוצה (בדיוק מה שצריך להגיד על בן שהר שפתח אתמול בהרכב של מכבי חיפה). אין תחליף לניסיון.
תחרות בין קהלי אוהדים זה יפה, הופך את האווירה למשהו מיוחד. השאלה איפה נחצה הקו בין אוהדים מגניבים לבין אוהדים מגעילים. חלק מאוהדי מכבי חיפה חצה אתמול את הקו, כשהחיבל באצטדיון (או יותר נכון ביציע) שמבחינתם שייך למכבי תל אביב.
אלא שמדובר באצטדיון עירוני. הוא משרת את כל קבוצות העיר, מימונו בא מכספי הארנונה במקרה הטוב וקנסות החניה במקרה הרע. זה לא אצטדיון של גולדהאר כמו שהאצטדיון בחיפה הוא לא אצטדיון אבי רן ולא רכושה של "חברת מאיר". מישהו יצטרך לשלם את הנזקים. הלוואי – לא מאמין – שאלה יהיו הפרחחים בעצמם.
