מרץ 1988, הטורניר הקדם אולימפי באוסטרליה ובניו זילנד. אחד משחקני נבחרת ישראל היה הבלם ירון פרסלני. "המאמן היה היוגוסלבי מילנקו מיחיץ'. בטורניר השתתפו ישראל, אוסטרליה, ניו זילנד וטייוואן. שלושה מהמשחקים היו באוסטרליה – במלבורן, אדלאייד וסידני. שלושה אחרים התקיימו בניו זילנד – כרייסצ'רץ', וולינגטון ואוקלנד".
התוצאות פחות משנות, ישראל לא העפילה (גם) לטורניר בסיאול, אבל מבחינת פרסלני המשחק המשמעותי והזכור היה זה שהתקיים בכרייסצ'רץ ב-20 במרץ נגד אוסטרליה, מפגש פראי שהסתיים עם שתי הרחקות והחמצה אחת גדולה שמנעה מהנבחרת את הכרטיס לדרום קוריאה.
"שבועיים לפני כן הפסדנו להם במלבורן 2:0", משחזר פרסלני בן ה-62, היום מנהל אזור הצפון של הטוטו ווינר במועצה להסדר ההימורים בספורט, "זה היה משחק נוקשה עם אלימות לא נורמלית. שתי הנבחרות שיחקו כדורגל שאין לו מקום במגרשים. במחצית השנייה שכבתי על הדשא והאוסטרלי גארי מקדאוול בעט לי בראש ודרך עם הפקקים עלי. השופט משווייץ הרחיק אותו מהמגרש. בהמשך אבינועם עובדיה שלנו ירק והורחק גם הוא. סיימנו ב-0:0 שלא הספיק אחרי שאוסטרליה ניצחה את ניו זילנד".
אלה שעקבו אז זוכרים את התקרית. מה שרובנו לא יודעים הוא שהיה המשך לפרשה הזאת מחוץ למגרש, אבל לפני כן נחזור לקריירה של פרסלני בכדורגל הישראלי.
פרסלני נולד ב-1959 בקריית חיים. "הספורט והכדורגל התחילו בבית בקריית חיים, מהיום בו נולדתי חיי נעו סביב הכדור", הוא מספר, "אבי, נתן פרסלני, היה כדורגלן בבודפשט והיה בסגל נבחרת הנוער של הונגריה. בישראל אבא התחיל לשחק בהפועל קריית חיים. בעונת 1957/58 המאמן היוגוסלבי האגדי זלטקו צ'יקובסקי הביא אותו להפועל חיפה. אבא שיחק בגמר גביע המדינה של 1958, הפועל חיפה נגד מכבי תל אביב, שניצחה 0:2 משערים של רפי לוי ושייע גלזר".
מינקות הוא הסתובב בחדרי ההלבשה בקריית חיים וקריית אליעזר. "הכדורגל דבק בי בנשמה", הוא אומר, "אבא היה ההשראה שלי, הוא היה בכל משחק שלי, בית או חוץ".
אבל את הקריירה שלו לא עשה במועדון האדום. מקבוצת הנערים של קריית חיים, פרסלני נשאב דווקא למכבי חיפה, של המאמנים נתן הירש (אבא של שחר) וג'וני הרדי. "מכבי חיפה הייתה בליגה הארצית בתקופה הקשה ביותר בתולדותיה. עליתי לבוגרים ב-1977, כשיוחנן וולך ואיציק אנגלנדר הובילו למהלך של התבססות על הנוער של המועדון ומנעו מהדור הנהדר שלנו לעזוב את הקבוצה".
האח הצעיר שלך ג'ימי דווקא שיחק בהפועל חיפה.
"אחי הלך לקבוצה של אבא. המעניין הוא שג'ימי שיחק בליגה העליונה, הפועל חיפה הייתה בליגה הלאומית, ואני בארצית עם מכבי חיפה".
נקפוץ ל-1983/4, האליפות הראשונה של מכבי חיפה.
"הייתי אז שחקן הנבחרת האולימפית, שהוקמה במקום הנבחרת הלאומית למוקדמות האולימפיאדה. שיחקתי מעט בעונת האליפות ושותפתי בגמר גביע הליגה (גביע ליליאן, א.ש.) בספטמבר 1984 נגד הפועל תל אביב. ניצחנו 4:5 למרות גול עצמי שכבשתי" .
ואז, באליפות השנייה, אתה מחוץ להרכב.
"הייתה לי מחלת צהבת ונאלצתי להיות תקופה ארוכה מחוץ לכדורגל, ובנוסף שברתי יד, פציעה שגם היא מנעה ממני לשחק. האמנתי שאשחק במכבי חיפה שנים רבות, וזה לא התממש".
שלמה שרף גרם לך לעזוב?
"כן, שרף הראה לי את הדרך החוצה ממכבי חיפה. זה היה לא מכובד לטעמי. הקדשתי את כולי למועדון ונאלצתי בכאב לעזוב. צמד הבלמים המועדף של שרף היה רפי אוסמו ואלי כהן".
לא חזרת לשם יותר. מה אתה חש היום כלפי מכבי חיפה?
"נכחתי בדרבי האחרון, ב-1:5 של מכבי על הפועל, לבקשת הבת הקטנה שלי, שמשחקת כדורעף בנערות של המועדון. אין לי טינה, אני מכבד את המועדון שפתח לי דלתות, שלימד אותי להתמודד עם קשיים וידע לחבק אותי בהמון אהבה. היה מרגש להיות בדרבי ולחוש אווירה נהדרת במגרש סמי עופר, שעליו רק הייתי חולם לשחק".
מקל הנדודים שלך הוביל למכבי פתח תקווה.
"ימים בלתי נשכחים תחת המאמן משה מאירי והיו"ר האגדי נחמן מנדל. מאירי הוא אחד המאמנים הכי גדולים והאנושיים שתחתם שיחקתי. שם השתקמתי ואני זוכר את המועדון לטובה. כשהגעתי עם פתח תקווה למשחק בקריית אליעזר נגד מכבי חיפה הקהל קם והריע לי. זה מחמם עד היום את הלב, האוהדים ידעו אז להעריך אותי".
הייתה לך הצעה מקבוצה בצרפת.
"הייתה לי הצעה טובה מאנז'ה. היו מגעים, אבל בסופו של יום הסוכן הצרפתי הכשיל את המהלך וזה נפל וירד מהפרק. הייתה לי הצעה גם ממכבי תל אביב אחרי שאבי כהן עזב לריינג'רס, אבל גם כאן המהלך לא הבשיל לחתימה".
נחזור לנבחרת ולסיפור עם מקדאוול והבעיטה עם הפקקים בראש. אני מבין שהיה לזה המשך.
"כן. חזרנו בטיסה משותפת לאוסטרליה. מקדאוול ישב קרוב אלי במטוס. הוא ניגש אלי, ואמר שהוא מצטער, שזה הכדורגל. קיבלתי את הדברים ולחצנו יד. הלוואי והייתי יכול להיפגש או לדבר איתו עכשיו".
שנה אחר כך, אפריל 1989, אתה חוזר לסידני, למוקדמות המונדיאל והגול הענק של אלי אוחנה.
"המאמנים היו יצחק שניאור ויעקב גרונדמן. בדקה ה-40 עמדנו על המגרש וראינו את כדרור הקסם של אוחנה. אני זוכר שכולנו חשבנו " נו אלי, נו כבר, תבעט, כי היו לו מספר הזדמנויות. הלב יצא עד שהכדור נכנס לרשת. 1:1 בסיום ועלינו בחגיגה מטורפת בחדר ההלבשה למשחקי ההכרעה נגד נבחרת קולומביה".
בהצלבה נגד קולומביה כבר היית מחוץ לסגל של ש.ג.
"בית"ר תל אביב, אליה עברתי מהפועל כפר סבא, יצאה למשחק באינטרטוטו בפולין. שברתי רגל ולא שיחקתי יותר בנבחרת ישראל. את מקומי נגד קולומביה בחוץ תפס ניסים ברדה".
ואם כבר שבירת רגל, גם גרמת לאחת שאתה זוכר במיוחד.
"בית"ר תל אביב תחת המאמן יצחק שום ועם שחקנים כמו השוער אריה חביב, ניסים כהן, ירון כהן ואחרים הייתה קבוצה מעולה. מאי 1989, משחק שני נגד הפועל פתח תקווה ברמת גן אחרי תיקו חוץ 1:1 באורווה ברבע גמר הגביע. פצעתי את קשר הפועל פתח תקווה עוז אליה ששבר את הרגל. גרמתי לו בלי כוונה לסיים את הקריירה שלו, שהייתה אמורה להיות מצוינת. אני לא מפסיק לחשוב על הפציעה הזאת, על המראות במגרש. אני מתנצל גם היום בפניו וכל יום בפני הקדוש ברוך הוא. אני מבקש סליחה כי זה הולך איתי כל החיים, ולא קל לי עד היום".
אליה עצמו אומר כי העניין מאחוריו: "סלחתי לפרסלני, אי אפשר להחזיר את גלגל הזמן לאחור. לא לדעת לסלוח זאת חולשה, ואני מאחל לירון רק כל טוב ובריאות איתנה".
ומה פרסלני לוקח מכל התקריות האלה? "השנים בכדורגל גרמו לי להיות איש מאושר. למדתי שהדבר הכי חשוב בחיים זה להיות בן אדם".
