1.
צריך לשים פעם אחת על השולחן את הנושא של עומר אצילי. לא רק אצילי לוהט, גם הנושא שלו. אפשר לחטוף כוויה. אצילי נותן את אחת העונות הגדולות שזכורות משחקן ישראלי שהוא לא ערן זהבי: עד עכשיו 11 שערים ו-6 בישולים, כל זה ב-15 מחזורים. הוא מעורב בשער של מכבי חיפה כל 79 דקות בממוצע. הקבוצה הזו נוגעת תיכף ב-40 שערים, יתכן שמכבי תל אביב תחטוף את השער ה-40 הזה. זה קצב של 94 שערים בעונה. הוא עצמו בקצב של 26 שערים ו-14 בישולים בעונה. נכון, לא כל קבוצה היא בני סכנין של אתמול, אבל בואו, זו בני סכנין, קבוצת פלייאוף עליון.
עבור אוהדי כדורגל רבים, מלבד רוב אוהדי מכבי חיפה, העיסוק באצילי טמא. לתפיסתם הוא בעל קטינות. לא חשוב אם זה "בהסכמה", או אם לא הוגש כתב אישום. גם המוסדות הרשמיים של הכדורגל מתנערים ממנו בצורה לא רשמית ולא פומבית, שלא יעשו כאן חלילה קשר בין ספורט, חינוך ואצילי. לנבחרת בקושי זימנו אותו, וגם זה אחרי התחבטויות כאלה ואחרות. יש כאן תפיסת גועל כמעט כללית. אפילו מיטש גולדהאר אמר את זה בנימוס האלמנטרי: "יש דברים שהם יותר חשובים מכדורגל".
אבל ככל שפסק הדין הציבורי נחרץ, אצילי פורח. שנת 2021 היא הטובה בקריירה שלו, עם הכתם. אפשר לומר באירוניה – עד כמה שאפשר להיות אירוניים בנושא כזה – שאחרי הפרשה הזאת הקריירה של אצילי הפכה לטובה יותר. במכבי תל אביב הוא היה עוד שחקן ברוטציה, את מכבי חיפה הוא סוחף להשתלטות מחודשת על ההגמוניה בכדורגל הישראלי. אצילי לא היה במעמדו מעולם כמו אחרי הפרשה הזו.
ובמשחק הבא הוא מול מכבי תל אביב, אותה מכבי חיפה לא מנצחת בליגה כבר יובלות. אם הוא ינצח, אם יכבוש, יהיה מעניין לראות איך ינהג. הסיטואציה מסקרנת.
2.
אפרופו אצילי, דור מיכה משחק (בערך) בקבוצה שמחלקת עם מכבי חיפה את השליטה בליגת העל. מכבי תל אביב לא שם. גם הפועל תל אביב לא שם למרות שהיא במקום השלישי. אנחנו במחזור ה-14 ואין שום רלוונטיות למירוץ לאליפות מהמקום השלישי ומטה. יכול להיות שאת הפלייאוף העליון ימלאו קבוצות שיעבירו את הנקודות שלהן כבר מצומת עתלית או בית קמא. יכול להיות שגם ישראל תתרום בעונה הבאה לקונפרנס ליג איזו אלשקרט כזו, שלא תעבור סיבוב מוקדמות רק מההלם שהגיעה לשם.
מאז עונת 15/16 לא היינו באירוע כזה שבו שתי קבוצות הן בשתי רמות מעל כל היתר. היו כבר לא מעט עונות כאלה, אבל כבר חשבנו שיש פה חמש גדולות, וחזרנו חזרה. מועדון גדול אחד בקריסת מערכות, מועדון אחר מדבר עם הבעלים שלו בזום והמועדון הנוסף, זה שפתאום במקום השלישי, לא מסוגל להעביר את המאמן שלו בבקרה בלי להיפרד ממיליוני שקלים. יש רק 4 קבוצות, מתוך 14, שיש להן הפרש שערים חיובי. שתי הראשונות כבשו יותר מרבע מהשערים בליגה, ואחת מהן לא כובשת באופן יוצא דופן, היא פשוט נוהגת לנצח.
ייתכן והיה לזה הסבר לו מכבי תל אביב, שיכולה מחר להתנחל יפה במקום השלישי, הייתה מתנהגת כמו שתי הראשונות. רק שסדרת החינוך הזו שעוברת כל קבוצה, שצריכה להתמודד מול שלוש הקבוצות האלה, ברצף, היא זו שמשבשת אותן. קבוצות כדורגל סבירות, ממוצעות, שיכולות לשחק כדורגל להנאתן, פוגשות בשלוש, נכנסות לפאניקה ומשנות את הסגנון שלהן לחלוטין, כולל שימוש באלמנטים אגרסיביים מדי.
אפרופו המקום השלישי, צריך לשים לב לאחוזי ההצלחה של סלים טועמה העונה כסמכות העומדת על הקווים. נכון, ניר קלינגר המורחק ומחליפו, קובי רפואה הלא מאושר, הם אלה שמעבירים את האימונים באמצע השבוע וגם מעבירים הוראות לספסל ממקום מושבם ביציע, אבל 17 נקודות מ-24 (71 אחוז), זה סטארט-אפ.
3.
הרגע המרגש אתמול הייתה כמובן ההתפרקות הרגשית של חנן ממן לאחר שער הניצחון שכבש לרשת מ.ס אשדוד. ממן שיחק כמעט בכל אחת מהקבוצות הגדולות כאן: הוא היה בהפועל תל אביב בתחילת הנסיגה שלה, עבר בבית"ר ירושלים וגם הגיע כרכש נוצץ להפועל באר שבע, איתה גם זכה באליפות היחידה שלו, אבל באף קבוצה הוא לא מרגיש בבית, או מנהיג, או שחקן שאפשר לסמוך עליו ברגעי האמת כמו הפועל חיפה. ממן שחקן מצוין, מוסר נפלא וכובש נהדר, אבל הוא צריך להיות האיש שדרכו יעבור הכל, וזה יכול לקרות לו רק בקבוצה שבה הוא הכל. והפועל חיפה, כשהוא בגיל 32, נותנת לו הכל.
וזה הפספוס של הפועל חיפה בעידן יואב כץ, שיש לו קבוצה נחמדה ומאמן ותיק ומנוסה אבל יש אצלו בקושי כוהנים גדולים כמו ממן או אלון תורג'מן כזה ויותר מדי פרחי כהונה. הפועל חיפה משחקת כדורגל שובה עין, והייתה יכולה בקלות – בוודאי בעונה הזו – לתפוס את מקומה סמוך למובילות, אבל אתה לא יודע אפילו אם תהיה בפלייאוף העליון. יש למועדון הזה הזדמנות לנצל את חולשת חלק מהגדולות, אבל הוא אף פעם לא שם כדי לעשות את זה. יואב כץ יכול פעם אחת לשים יד על עוד שחקן שובר שוויון ולשדרג את הסגל שלו, השאלה אם הוא רוצה. אחרי הכל, לא תמיד יהיו מגנטים על מזוזות השער כמו בבעיטות אתמול של סער פדידה וקווין טאפוקו.
4.
מזל שיש VAR, כי יש מצב שעל הפאולים של מרואן קבהא ושי אייזן אתמול עוד היו סולחים כמו על הפאול של איתי שכטר בשבוע שעבר על אוראל דגני. הבעיה פה היא אינה השופטים, אלא השחקנים. בגדול, אסור לוותר על משחק אגרסיבי, אבל צריך לדעת את הגבול בין גליץ' לכניסה, בין פקקים רגילים לסטופקס, בין אגרסיביות לברוטאליות.
בסוף זו קריירה של שחקן ויש בין הפוגעים גם כאלה שהם שחקנים בכירים, שעשו קריירה, שנפצעו בעצמם. נכון, יש איזו אירוניה היסטורית שרוב השחקנים הפיזיים סיימו קריירה בעקבות תקול בשחקנים עדינים והוגנים, אבל אין לכך שום צידוק. שחקן צריך לעלות למשחק כשיר ולרדת ממנו בריא, אין שום הנחות בכך. ומן הראוי שגם תקנון המשמעת יידע לעשות את האבחנה בין אדום על משחק מסוכן לבין אדום על משחק ברוטאלי. כן, על כניסות מטורפות צריך להרחיק לכמה משחקים. פה מרחיקים לתקופות ממושכות רק על העלבות שופט, על התנהגות בלתי הולמת ולא התנהגות בלתי ספורטיבית. וואלה, זה יותר אקוטי מביטול עונשי הרדיוס.
5.
הערב דרבי ירושלמי. עד העונה, 21 שנה לא היה דרבי. גסיסת הדרבי הירושלמי הייתה מקבילה לגסיסתו של מגרש ימק"א המיתולוגי ושל שתי הקבוצות הירושלמיות ששירכו בתחתית. בית"ר ירדה ב-1991, הפועל ב-1992, ואחת מהן בקושי שבה, וגם זה לזמן מוגבל. קצת מדכא שהדרבי היצרי הזה, שביטא בעבר קרב בין השקפות פוליטיות מובהקות, גווע, ועבור רבים מאוהדי בית"ר (בעיקר) לא אומר כמעט מאומה. ולא פחות מדכא, שהדרבי הזה מחדש באמת את ימיו בערך מאותה נקודה שבה הלך: כששתי הקבוצות בסכנת ירידה מוחשית.
הייתי מחזיר לכבוד האירוע את ימק"א, מסדרונותיו האפלים, בד היוטה הדק שהפריד בין בלוטות הרוק של האוהדים על הברושים לבין השחקנים שעולים למגרש, וערימות הגללים של סוסי המשטרה מסביב למתקן ההזוי ההוא. מצטער, קשה לי לראות דרבי מיציע העיתונות בטדי ליד הגג, אלא רק מגובה הדשא, מתוך הגומחה האגדית, כמו בימק"א.
