1.
בסוף המשחק אתמול (שבת) בבלומפילד קלטה מצלמת הטלוויזיה את קובי רפואה עושה סבב כאפות משער 13 ועד שער 5. באמצע הדרך תפס אותו מאמן השוערים, ניר דוידוביץ', וסימן לו עם היד מימיקה של מסך. כלומר, VAR. אולי רצה לספר עם הידיים על ניר קלינגר שביקש בדיקה של שופטי המסך לשער של יואב תומר, רק שזה היה בערך השער האחרון עלי אדמות שהיה צריך מבט נוסף כדי להבין שהוא חוקי. הבעיה היא שהרפלקס המותנה של ניר קלינגר הוא לבקש VAR. ניר קלינגר מקדש את הנרטיב שנקשר לו כ"בכיין" אפילו יותר ממה שעושה איתי שכטר ל"צלילות".
וחבל, כי ניר קלינגר יכול להשאיר את מכבי פתח תקוה בליגה. יש שם חומר שחקנים צעיר שקשור למועדון, ואסור שייגרר לתחושת הקיפוח התמידית שהלוזונים מסתובבים איתה כבר 30 שנה, למרות שאין להם תחרות בעיר כבר עידן. נכון, להפסיד להפועל תל אביב שפיטרה אותך, ולמעסיקים שמתעמרים בך גם כשאתה במקום אחר, זה לא נעים, אבל כמו שאמר אריה אליאס: "זו לא בושה להפסיד לסלבדור". הפועל תל אביב לא בליגה של מכבי פתח תקוה, ואתמול ההנחה הזו קיבלה חותמת סופית. כשקלינגר יחזור לנצח בדקה ה-90 ולא להפסיד בדקה ה-96, נדע שהסדר שב על כנו.
ויכול להיות שזה שהפועל תל אביב נראית ככה גם מתסכל את קלינגר. הפועל נהדרת במשחקים האחרונים, מאז הגיע קובי רפואה לקבוצה ומאז הובכה הקבוצה בבלומפילד מול בני יהודה בגביע. שלושה ניצחונות משלושה משחקים, 8 שערים. הפועל צובטת את עצמה. הפעם האחרונה שהיא כבשה בשלושה משחקים רצופים סך של 8 שערים הייתה במרץ 2019. המאמן אז היה קובי רפואה. הוא מטלטל לה את ה-DNA. זה כבר לא "נפרק אותם 0:1" של עלי מוהר זצ"ל, זה אושר דוידה עושה אוחנה וכמעט נכנס עם הכדור לרשת. גול כזה לא נתנו בהפועל מאז שרוני קלדרון היה שם. הם בתחרות מול מכבי תל אביב על המקום השלישי ועצם המילה "תחרות מול מכבי תל אביב" יכולה לעשות פלאים. הפועל ברנסנס שלא זכור כמוהו כבר שנים. כל מה שהם צריכים עכשיו זה לשלם את כל הבוררויות, את כל ההתחייבויות, את כל הקאס ופיפ"א וכל התיק הזה שהשאירו קודמיהם, ויהיה אפשר להירשם לאירופה. מה, לא?
2.
לא יודע איזה משחק ראו בנתניה כשהכתירו את המחצית הראשונה כטובה של הקבוצה זה שנים. מכבי נתניה הייתה צריכה להפסיד אתמול לו ירדן שועה היה מוסר לירדן שועה ולא לחלאופילו פלייטר, שכמו כל הזרים של בית"ר, צריך ועדת חקירה כדי להבין איך הם התקבלו למועדון הזרים המפואר ע"ש אישטוון פישונט וסרגיי טריטיאק. נתניה משחקת כל כך אטרקטיבי וכל כך הרפתקני באותה נשימה וזה לא משתנה מהמשחק הראשון של בני לם. אין לקבוצה הזו את הכלים ההתקפיים כדי לפרק קבוצות כמו בית"ר ירושלים ואין לה את הכלים ההגנתיים כדי להתמודד עם התקפות קצת יותר טובות מאלה של בית"ר ירושלים. ה-0:0 אתמול הוא הצלה כמו שהוא מעידה.
על ירדן שועה כתבה המקלדת הזו כבר בעבר לא אחת והזהירה שאם לא יתיישר לו הראש, אז הפוטנציאל להיות אחד החלוצים הגדולים בכדורגל הישראלי אי פעם יתפוגג מהר. שועה מזכיר בשבועות שהוא במחיצת יוסי מזרחי את שועה של בני יהודה. מתברר ששועלי משחק כמו אבוקסיס ומזרחי מוציאים מכישרונות הפרא האלה את המיטב. שועה הוא חלוץ עצום, ולא רק במימדי גופו, אלא בהלימה בין יכולת הכיבוש ליכולת המסירה שלו. נדירים השחקנים, בטח במימדים האלה, שמסוגלים לעשות מה ששועה עושה. אמרתם זלאטן? אמרתם.
בית"ר בצרות צרורות. אין לה כסף, אין לה יכולת לגמור את העונה כלכלית, ואין לה שחקנים כדי להישאר בליגה. שועה יהיה על המדף החודש, יש סיכוי סביר לכך. יהיו עליו קופצים, לא חסר. זו לא חבית חומר נפץ כמו שעושים ממנה. מדהים שלו ולערן לוי יחד יש מחצית בנבחרת ישראל, הרבה בגלל תדמית. הבעיה היא שבית"ר לא תשרוד בלעדיו, והבעיה היא שהוא לא ייראה ככה בלי יוסי מזרחי. לפעמים, עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ. לא לרדת ליגה עם בית"ר ירושלים ולהיקלע לתחרות קשה מול שחקנים ותיקים יותר במועדון חדש, עדיף פחות מלהישאר, לקחת את המנהיגות, לייצר יכולת, ולהשאיר את הקבוצה בליגה. סמלים בבית"ר נוצרים מחומרי הגלם האלה. ויש לשועה במערכת היום שני סמלים, לא אחד, שיסבירו לו את זה. וזה לגמרי תלוי בו.
3.
אנשי הפועל קטמון חלמו מיום ההקמה של מועדון האוהדים ב-2007 לבלוע יום אחד את הפועל ירושלים ולהיות הפועל ירושלים. הנרטיב היה: הם מחזיקים בסמל, אנחנו בקהילה. זה היה מדויק למעט העובדה שכאשר כורתים עצים, עפים שבבים. בהפועל ירושלים נותר עד הרגע האחרון של המועדון קומץ נאמנים, והיום הם הפועל ירושלים בדיוק כמו הילדים הנחמדים שרוקדים טופלס בכפור של טדי ושרים "אני מקטמון ויש עליי פזמון", גם כשהקבוצה נראית זוועה ומפסידה לקבוצות חלשות ממנה. יש לי תחושה שאתמול היה מי מאנשי קטמון שהתחרט על החזרה לשם המקורי. הליווי של זיו אריה למכוניתו מצד קומץ אוהדי הפועל ירושלים, ההם מפעם, אנשי השכונות, שליוו מאמנים רבים בעבר למכוניות בגידופים ובמחאה ורבלית מעוררת שאט נפש, נמצאים פה ואין להם כבר יותר לאן ללכת. זו הפועל ירושלים, לא?
יכולים אנשי הוועד המנהל להזדעזע, ולספוק כפיים, ולחשוב איך נראה המפעל המפואר הזה, עם הניהול התקין, ליגת השכונות והקהל החיובי, כשהמאמן שהעלה את הקבוצה לליגת העל, מקבל חרפות וגידופים בסיום יום העבודה שלו – אבל המחאה לגיטימית, גם אם הדרך שלה פחות.
אחרי הכל, התגובות של זיו אריה הזויות אפילו יותר מההרכבים שלו. עידן שמש, השחקן המנוסה האמיתי היחיד בסגל, עולה מהספסל ומחליף ילד בן 17, והקבוצה לא מסוגלת לנצח קבוצה שקטמון שיחקה מולה רק כמה עונות בליגה א' צפון. וכל זה לעיני פחות מ-1,300 צופים בטדי הענק, כמות שהייתה יכולה להיות יותר גדולה, לו היה מה לראות.
כל הכבוד – לא בציניות – שאנשי הפועל קטמון לא נפרדו מזיו אריה אחרי פארסת ששת הזרים בדרבי, אבל באותה מידה האחריות שלו לפיאסקו הזה גדולה הרבה יתר מאשר כל אדם אחר במערכת. זיו אריה נהנה ביג טיים מהתדמית שהפועל ירושלים לובשת – מועדון ששומר על פאסון של בית לורדים, אבל הפועל ירושלים זה כבר לא חוג, זו קבוצת כדורגל בליגת העל, שמתמודדת בליגת העל עם כלים (סגל, ניהול סגל, רמת משחק ואופי) של ליגה לאומית ומטה. יכול להיות שפרידה הדדית תחזיר למועדון את השקט שהיא זקוקה לו בקרבות ההישרדות. חבל שמפעל חיים של לא מעט אנשים יקבל מכה כזו בגלל שמירה על תדמית.
4.
עירוני קרית שמונה – עם הגול המדהים-מדהים של רועי קהת – והפועל חיפה סיימו בתיקו 2:2 שכולו פרזנטציה נגד הרעיון הנקלה להקטין את הליגה. בסופו של דבר הכדורגל הוא מוצר תרבותי, והוא נצרך, והמשחק הזה הוא דוגמה מפוארת למה קורה לשתי קבוצות שהבינו שלא ייקחו אליפות או יתמודדו על כרטיס לאירופה (4 הראשונות הן גדולות ובגביע נותרו 4 גדולות) ואין סיכוי שיירדו, אז הן משחקות כדורגל כיפי ומהנה, כי ככה צריך להיראות כדורגל. בליגה צרה זה לא יקרה, כי כולן יהיו בקלחת ויתבנקרו.
סלובודאן דראפיץ' ואלישע לוי החזירו אתמול קצת מהכבוד הרמוס של הכדורגל הישראלי, כשהציגו את הפוטנציאל שלו בדרך הזו. שאפו.
